כל אחד ואחד מאתנו חי ופועל בתוך כמה מעגלים: המעגל האישי, המעגל המשפחתי, המעגל הקהילתי והמעגל הלאומי. את כל המעגלים הללו אנו מוצאים גם בכפרת הכהן הגדול בעבודתו ביום הכיפורים, ככתוב: "וכיפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל".
על כך אמרו בגמרא (יומא מד א): "כפרתו קודמת לכפרת ביתו, כפרת ביתו קודמת לכפרת אחיו הכהנים, וכפרת אחיו הכהנים קודמת לכפרת כל קהל ישראל". אע"פ שבכל מקום ובכל עניין אנו רואים שהכלל חשוב יותר מהפרט והציבור קודם ליחיד, הנה כאן כפרתו של הפרט קודמת מפני שאין בכוחו של האדם לכפר על חטא הזולת אלא אם כן הוא עצמו נקי מחטא תחילה, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין יח א): "קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים". אך גם אחרי שהאדם קישט את עצמו והוא זך ונקי מכל חטא, גם אז עליו לפעול לפי האחריות המוטלת עליו.
האחריות של האדם אחר שטיפל בעצמו היא משפחתו, ומשפחתו היא קודם כל אשתו שהיא כגופו, כמו שדרשו חז"ל (יומא ב א): "בעד ביתו זו אשתו". אבל ביתו הוא גם משפחתו כמו שאמרו: "מצות נר חנוכה איש וביתו" כדברי רש"י בפירושו על התורה שם: "מתודה עליו עוונותיו ועוונות ביתו". לאחר המשפחה מוטלת על האדם אחריות על קהילתו שהוא חלק ממנה, שגם היא בכלל ביתו של האדם. זאת, כמו הכהן הגדול המתוודה על אחיו הכהנים, שהוא כולל אותם בווידוי על פרו השני כמו שכתב רש"י: "וידוי שני עליו ועל אחיו הכהנים שהם כולם קרויים ביתו, שנאמר: 'בית אהרן ברכו את ה'". יחד עם דאגתו לסביבה הקרובה אליו יש לכל אחד ואחד אחריות על כלל ישראל כולו כמו שאמרו (שבועות לט א): "'וכשלו איש באחיו' איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה". על כן לבסוף מתוודה הכהן הגדול על שעיר החטאת שעלה עליו הגורל להשם, שהוא מכפר על עם ישראל כולו.
פרשתנו פותחת בעבודת כהן גדול ביום הכיפורים ומסיימת באיסורי עריות, ואת שניהם אנו מזכירים בקריאת התורה ביום הכיפורים, כנאמר במסכת מגילה (לא א): "ביום הכיפורים קורין (בשחרית) אחרי מות (עבודת כהן גדול ביום הכיפורים) ובמנחה קורין בעריות (פרשת עריות הכתובה בסוף הפרשה)". והשאלה היא כפולה, מדוע סמכה התורה את פרשת העריות ליום הכיפורים, ומדוע קבעו חכמים לקרוא אותם בזה אחר זה, ביום הכיפורים? רש"י בפירושו לגמרא שם מסביר: "קורין בעריות. שמי שיש עבירות בידו יפרוש מהן, לפי שהעריות עבירה מצויה שנפשו של אדם מחמדתן ויצרו תוקפו". הקשר לפי רש"י הוא שכיחות העבירה, אבל בעצם על האדם לזכור את כל העבירות שבידו כדי שיפרוש מהן, כי יום הכיפורים אינו מכפר ללא תשובה.
ואפשר להוסיף ולומר שיש קשר מיוחד בין יום הכיפורים לאיסור העריות: כשם שעבודת יום הכיפורים באה לכפר על הפרט ("בעדו") על הזוגיות ("ביתו זו אשתו"), על הקהילה הקרובה ("ועל הכהנים"), ועל האומה כולה ("ועל כל עם הקהל יכפר"), כך איסור עריות פוגע ומשחית את כל המעגלים הללו: העריות מטמאה את הפרט ופוגמת את חייו, כמו שאמרו (שבת קנב ב): "כל השטוף בזימה זקנה קופצת עליו", והזקנה אינה רק ביולוגית אלא גם מנטלית, כל חדוות החיים וחפץ היצירה ניטלים ממנו. העריות היא האויב הגדול ביותר של הזוגיות, מערערת את כל הנאמנות והרעות של בני הזוג. אך גם הקהילה אינה יוצאת נקיה ממנה, כמו שאמרו חז"ל (ב"ר כו ה): "בכל מקום שאתה מוצא זנות, אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים". אך יותר מכל היא פוגעת באומה, כמו שאמרו (במד"ר ט): "ישראל נקראו קדושים ששומרים עצמן מן הניאוף ומן הזימה ולא נגאלו ישראל ממצרים אלא בזכות המצוה הזאת על ששמרו עצמן מן הזנות". מעבר לכל זה מהווה הזנות סכנה קיומית לאדם בכלל ולאומה בפרט, כי המתירנות המבטלת את מוסד המשפחה, והמעודדת משפחות חד מיניות, גוזרת כליה על הדור הבא, ופועלת להתמעטותו של העם היהודי. ואל נשכח שעל העבירות האלו בא המבול לעולם, כמו שמובא במדרש (ב"ר שם): "ויקחו להם נשים אלו נשי האנשים, מכל אשר בחרו זה זכר ובהמה, רב הונא בשם רב יוסף אמר: דור המבול לא נמחה מן העולם עד שכתבו גמומסיות (שטרי נישואין) לזכר ולבהמה".
המאמר מופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .
(הישיבה לחזרה בתשובה ולהתחזקות תורנית של הציונות הדתית).
על כך אמרו בגמרא (יומא מד א): "כפרתו קודמת לכפרת ביתו, כפרת ביתו קודמת לכפרת אחיו הכהנים, וכפרת אחיו הכהנים קודמת לכפרת כל קהל ישראל". אע"פ שבכל מקום ובכל עניין אנו רואים שהכלל חשוב יותר מהפרט והציבור קודם ליחיד, הנה כאן כפרתו של הפרט קודמת מפני שאין בכוחו של האדם לכפר על חטא הזולת אלא אם כן הוא עצמו נקי מחטא תחילה, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין יח א): "קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים". אך גם אחרי שהאדם קישט את עצמו והוא זך ונקי מכל חטא, גם אז עליו לפעול לפי האחריות המוטלת עליו.
האחריות של האדם אחר שטיפל בעצמו היא משפחתו, ומשפחתו היא קודם כל אשתו שהיא כגופו, כמו שדרשו חז"ל (יומא ב א): "בעד ביתו זו אשתו". אבל ביתו הוא גם משפחתו כמו שאמרו: "מצות נר חנוכה איש וביתו" כדברי רש"י בפירושו על התורה שם: "מתודה עליו עוונותיו ועוונות ביתו". לאחר המשפחה מוטלת על האדם אחריות על קהילתו שהוא חלק ממנה, שגם היא בכלל ביתו של האדם. זאת, כמו הכהן הגדול המתוודה על אחיו הכהנים, שהוא כולל אותם בווידוי על פרו השני כמו שכתב רש"י: "וידוי שני עליו ועל אחיו הכהנים שהם כולם קרויים ביתו, שנאמר: 'בית אהרן ברכו את ה'". יחד עם דאגתו לסביבה הקרובה אליו יש לכל אחד ואחד אחריות על כלל ישראל כולו כמו שאמרו (שבועות לט א): "'וכשלו איש באחיו' איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה". על כן לבסוף מתוודה הכהן הגדול על שעיר החטאת שעלה עליו הגורל להשם, שהוא מכפר על עם ישראל כולו.
פרשתנו פותחת בעבודת כהן גדול ביום הכיפורים ומסיימת באיסורי עריות, ואת שניהם אנו מזכירים בקריאת התורה ביום הכיפורים, כנאמר במסכת מגילה (לא א): "ביום הכיפורים קורין (בשחרית) אחרי מות (עבודת כהן גדול ביום הכיפורים) ובמנחה קורין בעריות (פרשת עריות הכתובה בסוף הפרשה)". והשאלה היא כפולה, מדוע סמכה התורה את פרשת העריות ליום הכיפורים, ומדוע קבעו חכמים לקרוא אותם בזה אחר זה, ביום הכיפורים? רש"י בפירושו לגמרא שם מסביר: "קורין בעריות. שמי שיש עבירות בידו יפרוש מהן, לפי שהעריות עבירה מצויה שנפשו של אדם מחמדתן ויצרו תוקפו". הקשר לפי רש"י הוא שכיחות העבירה, אבל בעצם על האדם לזכור את כל העבירות שבידו כדי שיפרוש מהן, כי יום הכיפורים אינו מכפר ללא תשובה.
ואפשר להוסיף ולומר שיש קשר מיוחד בין יום הכיפורים לאיסור העריות: כשם שעבודת יום הכיפורים באה לכפר על הפרט ("בעדו") על הזוגיות ("ביתו זו אשתו"), על הקהילה הקרובה ("ועל הכהנים"), ועל האומה כולה ("ועל כל עם הקהל יכפר"), כך איסור עריות פוגע ומשחית את כל המעגלים הללו: העריות מטמאה את הפרט ופוגמת את חייו, כמו שאמרו (שבת קנב ב): "כל השטוף בזימה זקנה קופצת עליו", והזקנה אינה רק ביולוגית אלא גם מנטלית, כל חדוות החיים וחפץ היצירה ניטלים ממנו. העריות היא האויב הגדול ביותר של הזוגיות, מערערת את כל הנאמנות והרעות של בני הזוג. אך גם הקהילה אינה יוצאת נקיה ממנה, כמו שאמרו חז"ל (ב"ר כו ה): "בכל מקום שאתה מוצא זנות, אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים". אך יותר מכל היא פוגעת באומה, כמו שאמרו (במד"ר ט): "ישראל נקראו קדושים ששומרים עצמן מן הניאוף ומן הזימה ולא נגאלו ישראל ממצרים אלא בזכות המצוה הזאת על ששמרו עצמן מן הזנות". מעבר לכל זה מהווה הזנות סכנה קיומית לאדם בכלל ולאומה בפרט, כי המתירנות המבטלת את מוסד המשפחה, והמעודדת משפחות חד מיניות, גוזרת כליה על הדור הבא, ופועלת להתמעטותו של העם היהודי. ואל נשכח שעל העבירות האלו בא המבול לעולם, כמו שמובא במדרש (ב"ר שם): "ויקחו להם נשים אלו נשי האנשים, מכל אשר בחרו זה זכר ובהמה, רב הונא בשם רב יוסף אמר: דור המבול לא נמחה מן העולם עד שכתבו גמומסיות (שטרי נישואין) לזכר ולבהמה".
המאמר מופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .
(הישיבה לחזרה בתשובה ולהתחזקות תורנית של הציונות הדתית).