שמעתי מאבי ז"ל, שבזמן מרד המלחים בגרמניה שפרץ בעיר הולדתי, קיל, עם תום מלחמת העולם הראשונה, אדם אחד הסיע את עגלתו על המדרכה באומרו: "כבר יש לנו את החירות!".
זו דוגמא לחירות של מתירנות, עד להפקרות. לעומת זאת, חז"ל דרשו על הפסוק (שמות לד', ט'ו) "והמכתב ... חרות על הלוחות" המתאר את מתן התורה: אל תקרא חרות (בקמץ), כי אם חרות (בצירה), ללמדנו שעשרת הדיברות הם שהעניקו לנו את החירות. ועל מי זה נאמר? על חבר עבדים נמלטים, שרק המעמד הזה של מתן התורה מצוות, חוקים ומשפטים עשה אותם לעם, עם חופשי! הנה הקוטב הנגדי תפיסת החירות מתוך משמעת, חירות הצומחת ממילוי משימות, ובדרגתה העליונה קבלה מרצון ("נעשה ונשמע") של שליחות למשהו שמעבר ל"אני" ול"עכשיו", מעבר לסיפוק של "מה שבא לי" באותו הרגע. על כך נוספה מדרגה שלא להסתפק בהיותנו עם חפשי, ולשאוף להיות מעבר לזה "זרע כוהנים וגוי קדוש", עם סגולה.
ומאז, למעלה מ-3000 שנה, אנחנו "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", גם בהיותנו בגולה, ושם ביתר שאת!
בכל דור ודור יהודים מנסים למרוד במיוחדות הזאת החרותה בקוד הגנטי שלהם, אך הנסיונות האלה כשלו. יחידים הצליחו להיחלץ, אך ורק ע"י יציאה והתבוללות בעם אחר. את אופיו של העם לא שינו. באימפריה הרומית כל אדם עשירי היה יהודי. היכן צאצאיהם היום? חלקם שילמו על יהדותם בחייהם, אך הרוב הגדול התבולל ונעלם. מעט פחות ממליון יהודים היו בספרד בזמן הגירוש ב-1492, אך רק רבע מליון מכסימום יצאו. עם זאת, היהודים כעם שרדו. זו שותפות גורל. טיפוסים נורדים, שחורים או אסיאתים לא חשוב, הכל יכולים להצטרף ולהשתייך לקולקטיב היהודי.
קרל מרקס, יהודי מומר ממשפחת רבנים ששנא את היהודים, התבטא שהם ככל האדם, אבל... יותר. הסופר ארתור קסטלר המשיל את היהודים למלח הנותן טעם לכל המאכלים, אך תהה, כיצד ניתן לאכול צלחת עם מלח בלבד.
"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", שר יונתן גפן עם פיהוק גדול ומשועמם, וגם קיטר על הריקנות העצובה בזמנו שלו. אבל לפני שנולד היו פה שממה וקדחת, עוני ושלטון זר. אם כן, למה הוא בעצם מתגעגע? כנראה למצב הרוח, להתלהבות ולשמחת היצירה, לנחת שחש הפרט מהישגים לאומיים מול מציאות קשה, וכל זה - אכן היה.
ממעמקי "חירות" אגואיסטית ועכשוויסטית, חירות ל"הגשמה עצמית" להבדיל מהגשמת אידיאלים, נזכרים היום ב"קוקו והסרפן" ושואלים "איפה הן?" שואלים ונרתעים מן התשובה, שהן בגבעות, במאחזים, בהתנחלויות! במקום קוקו יש לנשואות שבהן מטפחות על הראש, והסרפן התחלף שם בחצאיות-נושקות-מרצפת. אבל הרוח של דגניה וכנרת נושבת היום בהרי אפרים ויהודה, ושם - גם בימי צלמוות בכבישים ניתן לפגוש אפוטימיות ושמחת חיים גדולה, כזאת המפעמת באנשים הנהנים מן החירות החרותה על הלוחות.
פסח היום, חג החירות החרותה, והיא חיה ונושמת בתוכנו גם כיום. אין זו שאלה של שמירת מצוות מעשיות, אלו או אחרות. בן גוריון, שלא חבש כיפה, שאף ל"עם סגולה", וחלומו התגשם אצל חלוצי נהלל ומתנחלי חברון כאחד. גם המוני העם שאינם בחוד החנית, חוויית החיים ביחד כעם יהודי בארצו מעצבת בהם תכונות של עם סגולה. ההתגייסות העממית למעשי חסד נוכח המצוקה הכלכלית, קור הרוח בתקופת "החדר האטום ב'", האיתנות השקטה לאחר הנחתת מכת-הפתע הפלסטינית במלחמת אוסלו, התופעה החד-פעמית בהיסטוריה של קיבוץ הגלויות וקליטתן, כל המגבלות והייסורים שהעם, ובעיקר העם "הפשוט", נושאים בהם באיפוק שיש בו מן האצילות, זהו מחיר אותה החירות שקבלנו עלינו ביציאתנו משיעבוד מצרים.
עו"ד אליקים העצני הוא ח"כ לשעבר, חבר הנהלת מועצת יש"ע ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות".
זו דוגמא לחירות של מתירנות, עד להפקרות. לעומת זאת, חז"ל דרשו על הפסוק (שמות לד', ט'ו) "והמכתב ... חרות על הלוחות" המתאר את מתן התורה: אל תקרא חרות (בקמץ), כי אם חרות (בצירה), ללמדנו שעשרת הדיברות הם שהעניקו לנו את החירות. ועל מי זה נאמר? על חבר עבדים נמלטים, שרק המעמד הזה של מתן התורה מצוות, חוקים ומשפטים עשה אותם לעם, עם חופשי! הנה הקוטב הנגדי תפיסת החירות מתוך משמעת, חירות הצומחת ממילוי משימות, ובדרגתה העליונה קבלה מרצון ("נעשה ונשמע") של שליחות למשהו שמעבר ל"אני" ול"עכשיו", מעבר לסיפוק של "מה שבא לי" באותו הרגע. על כך נוספה מדרגה שלא להסתפק בהיותנו עם חפשי, ולשאוף להיות מעבר לזה "זרע כוהנים וגוי קדוש", עם סגולה.
ומאז, למעלה מ-3000 שנה, אנחנו "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", גם בהיותנו בגולה, ושם ביתר שאת!
בכל דור ודור יהודים מנסים למרוד במיוחדות הזאת החרותה בקוד הגנטי שלהם, אך הנסיונות האלה כשלו. יחידים הצליחו להיחלץ, אך ורק ע"י יציאה והתבוללות בעם אחר. את אופיו של העם לא שינו. באימפריה הרומית כל אדם עשירי היה יהודי. היכן צאצאיהם היום? חלקם שילמו על יהדותם בחייהם, אך הרוב הגדול התבולל ונעלם. מעט פחות ממליון יהודים היו בספרד בזמן הגירוש ב-1492, אך רק רבע מליון מכסימום יצאו. עם זאת, היהודים כעם שרדו. זו שותפות גורל. טיפוסים נורדים, שחורים או אסיאתים לא חשוב, הכל יכולים להצטרף ולהשתייך לקולקטיב היהודי.
קרל מרקס, יהודי מומר ממשפחת רבנים ששנא את היהודים, התבטא שהם ככל האדם, אבל... יותר. הסופר ארתור קסטלר המשיל את היהודים למלח הנותן טעם לכל המאכלים, אך תהה, כיצד ניתן לאכול צלחת עם מלח בלבד.
"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", שר יונתן גפן עם פיהוק גדול ומשועמם, וגם קיטר על הריקנות העצובה בזמנו שלו. אבל לפני שנולד היו פה שממה וקדחת, עוני ושלטון זר. אם כן, למה הוא בעצם מתגעגע? כנראה למצב הרוח, להתלהבות ולשמחת היצירה, לנחת שחש הפרט מהישגים לאומיים מול מציאות קשה, וכל זה - אכן היה.
ממעמקי "חירות" אגואיסטית ועכשוויסטית, חירות ל"הגשמה עצמית" להבדיל מהגשמת אידיאלים, נזכרים היום ב"קוקו והסרפן" ושואלים "איפה הן?" שואלים ונרתעים מן התשובה, שהן בגבעות, במאחזים, בהתנחלויות! במקום קוקו יש לנשואות שבהן מטפחות על הראש, והסרפן התחלף שם בחצאיות-נושקות-מרצפת. אבל הרוח של דגניה וכנרת נושבת היום בהרי אפרים ויהודה, ושם - גם בימי צלמוות בכבישים ניתן לפגוש אפוטימיות ושמחת חיים גדולה, כזאת המפעמת באנשים הנהנים מן החירות החרותה על הלוחות.
פסח היום, חג החירות החרותה, והיא חיה ונושמת בתוכנו גם כיום. אין זו שאלה של שמירת מצוות מעשיות, אלו או אחרות. בן גוריון, שלא חבש כיפה, שאף ל"עם סגולה", וחלומו התגשם אצל חלוצי נהלל ומתנחלי חברון כאחד. גם המוני העם שאינם בחוד החנית, חוויית החיים ביחד כעם יהודי בארצו מעצבת בהם תכונות של עם סגולה. ההתגייסות העממית למעשי חסד נוכח המצוקה הכלכלית, קור הרוח בתקופת "החדר האטום ב'", האיתנות השקטה לאחר הנחתת מכת-הפתע הפלסטינית במלחמת אוסלו, התופעה החד-פעמית בהיסטוריה של קיבוץ הגלויות וקליטתן, כל המגבלות והייסורים שהעם, ובעיקר העם "הפשוט", נושאים בהם באיפוק שיש בו מן האצילות, זהו מחיר אותה החירות שקבלנו עלינו ביציאתנו משיעבוד מצרים.
עו"ד אליקים העצני הוא ח"כ לשעבר, חבר הנהלת מועצת יש"ע ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות".