יש דמיון בין המערכה הכלכלית שאנו עומדים בפתחה, לבין המערכה הפרטית להרזיה, שמנהלים כמה מאיתנו. לזה ולזה אין תרופות קסם. הקרב האמיתי הוא יום יומי, ומתמצה במאמץ להרוויח עוד קלוריה אחת, להתמודד אל מול הגרם המיותר.
אפשר לעשות ניתוח מסובך של קיצור קיבה, ולדעת שהסיכונים לגוף כולו יכולים גם לגדול. ניתן לעשות קיצוצים דרסטיים, לנסות תרופות פלא, להתנסות בהרבה תיאוריות. חלקן יובילו, לעיתים, לשיבה למצב הקודם, וגם לגרוע יותר. בסופו של דבר, הניצחון יבוא לבטח במאבק הקטן, בעמידה אל מול הפרוסה הבודדת כמו גם אל מול הבזבוז בפינה אחת קטנטנה. ניצחון בנקודות. לא לשווא מדברים על ה"קיצוץ בבשר החי". אבל כולם יודעים שמעליו יש עוד הרבה שומן. הוא משדר שובע ורווחה, אבל הוא שומן בלבד, אשליה. ולמעשה, הרבה יותר טוב בלעדיו. והמפתח הוא בחינוך לחיים נכונים. בדיאטה כמו בכלכלה.
כך היא השיטה במלחמת החרמה נגד השומן הפרטי כך גם במישור הלאומי.
אכן, יש יתרון לבעלי הממון. הם אלו שמזיזים את גלגלי המשק. מי שטס למונקו, לסוף שבוע, מביא לתעסוקה רבתי של: משרד הנסיעות, הקייטרינג, חברת התעופה, הדלק והטייסים. וגם המונית בדרך והמאבטחים במקום. ואל נשכח שנמל התעופה והטרמינל החדש נבנו בשבילו. קבלנים, בנאים, טרקטוריסטים, מפעלי ציוד וחנויות, וכל מה שנלווה, חיים בזכותו. או למשל, ספרן בבנק ישראל. אחרי שגמר לצייד את כל צאצאיו- לכמה דורות - בדירות (והביא לגלגלי המשק לנוע בבניית דירות, מכשור, אינסטלציה) הוא יכול להתפנות לפנסיה מרופדת. וכמובן, להעסיק בית אבות שלם על האחיות והמטפלים. כך, שלא צריך להביט בעין רעה על מקבלי המשכורות הגבוהות. בלעדיהם מי יקנה דירות, מכוניות ומחשבים? מי ייסע לטייל באנטרקטיקה? מי ייתן פרנסה ולו מצומצמת - לכל בעלי המשפחות והמון העם. אולי נקים אנדרטת כבוד למשכורות העתק. בזכותם יכולים ציירים לצייר, אמנים ליצור. כי רק הם מסוגלים לרכוש את היצירות הללו. ולא נורא אם פועלי התעשייה יאכלו לחם ומרגרינה. לא מתים מזה. את הקוויאר ראוי להשאיר לכפר שמריהו ולהרצלייה פיתוח. כמובן, לאחר הרחצה בבריכה הצמודה. לעומתם, לאנשי שכונת התקווה (!!!) יש ים שלם, ובחינם, לטבול בו.
אך, מעבר לציניות המתבקשת, צריך לגשת לטיפול בצורה רצינית. ורק חבל שזה נעשה על רקע הקשיים המידיים. התיקון הוא צורך לאומי וחברתי גם ללא משבר מאיים. ואת הכיוון הראה דווקא ח"כ עמיר פרץ, יו"ר ההסתדרות. הוא הגיב לביקורת חריפה של ח"כ שוחט, תוך שהוא מפנה אותו לשכרו האישי המורכב ממשכורתו בכנסת ומפנסיה של ראש עירית ערד. וזו השערורייה האמיתית. שאדם אחד מקבל הרבה כסף מהמדינה בצינורות שונים. כאן צריך לחוקק בדחיפות חוק, המאגם את המשאבים. על פי הנוהל לגבי גופים נתמכים.
אפילו נשיא המדינה, צריך למסור דו"ח ציבורי לגבי משכורתו. שהרי הוא מתוגמל היטב. (וללא מס הכנסה, ותוך כיסוי מרבית הוצאותיו) ובעברו כיהן בממשלה, בכנסת, ובראשות עיר. האם קוזזו הפנסיות? וזכורה פנייה מדהימה של רמטכ"לים לשעבר, לאשר להם פנסיה של רב אלוף, ולא של אלוף (כדרגתם במיל.). וזאת, כשהפונים כיהנו באותה עת בכנסת ובממשלה. העיקר עוד דובדבן על הקצפת.
אסור להותיר את הקיצוץ הזה להתנדבות. דרושה חקיקה מחייבת. וכאן נכנס לתמונה "הקרב על הקלוריה הבודדת". בצד השינוי הגדול במבנה המשק, נצליח לפתור כך כמה בעיות. בפנסיה יתירה של שר, ניתן לפרנס שתי משפחות של מובטלים. בקיצוץ בהטבות המופלגות של חברי כנסת, בהווה ובעבר, אפשר לחדש את כול סל התרופות ולהציל חיים. באיחוד משכורות ופנסיות לשפר את מצבן של עשרות משפחות. וכך לגבי מנכ"לים, חברות ממשלתיות ועוד. וכל ילד שיצא לטיול השנתי, שיקבל את אבות המזון שהוא זקוק להן, פירושו חברה חסונה יותר.
בחקיקת חוק שכר מכסימום, במקביל ובהקבלה לחוק שכר מינימום, יתברר שמצב המשק איננו נורא כמתואר. באיחוד ההכנסה המשפחתית הכוללת, נמצא שיש פחות מובטלים מהמוצהר, וגם יותר משפחות מעל קו העוני. משום שבעלה של מנכ"לית שהוא מובטל, איננו אסון למול שני בני זוג שמגרדים את שכר המינימום יחדיו.
ויש עוד משהו שכל אחד יכול לעשות. פשוט לבצע את משימותיו עם כל הלב והמסירות. ולהתאמץ.
הנה דוגמא חיה מימים אלו. ויכוח עם שרברב הריץ את שנינו אל בית המשפט. לדיון לא הגיע הנתבע. אחרי המתנה ארוכה ומשנקבע שהאיש זומן, נערך דיון במעמד צד אחד, בו זכיתי , כמובן. לאחר כמה ימים קיבלתי הודעה שפסק הדין בטל, כי הלה לא זומן! וייקבע מועד אחר. יום אחד קיבלתי אני פסק דין. התברר כי הפעם נערך הדיון בלעדי. שכחו להזמין אותי. בעקבות ערעורי נקבע דיון שלישי. כלומר, מישהו לא עמד במשימתו ונגרם בזבוז זמן (=כסף) למתדיינים, לבית המשפט, למנגנון ונמנע תיקון עצם העיוות. ואין ספק שכל אחד יכול לספק מניסיונו דוגמאות על בירוקרטיה מיותרת, סחבת, עצלנות ואי אכפתיות.
ואם המציאות הכלכלית תניב גם ראיה חברתית כוללת, והתחשבות בכל מרכיבי ההכנסה לכל משפחה, תעלה החברה הישראלית כולה על דרך המלך. לא רק לשגשוג כלכלי, אלא גם לאחווה, רעות ושמחת חיים בכל מחלקי האוכלוסייה. ונדמה, שכולנו מאחלים הצלחה לשר האוצר בנימין נתניהו ולרה"מ שרון במשימה הלאומית הלא קלה הניצבת בפניהם.
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.
אפשר לעשות ניתוח מסובך של קיצור קיבה, ולדעת שהסיכונים לגוף כולו יכולים גם לגדול. ניתן לעשות קיצוצים דרסטיים, לנסות תרופות פלא, להתנסות בהרבה תיאוריות. חלקן יובילו, לעיתים, לשיבה למצב הקודם, וגם לגרוע יותר. בסופו של דבר, הניצחון יבוא לבטח במאבק הקטן, בעמידה אל מול הפרוסה הבודדת כמו גם אל מול הבזבוז בפינה אחת קטנטנה. ניצחון בנקודות. לא לשווא מדברים על ה"קיצוץ בבשר החי". אבל כולם יודעים שמעליו יש עוד הרבה שומן. הוא משדר שובע ורווחה, אבל הוא שומן בלבד, אשליה. ולמעשה, הרבה יותר טוב בלעדיו. והמפתח הוא בחינוך לחיים נכונים. בדיאטה כמו בכלכלה.
כך היא השיטה במלחמת החרמה נגד השומן הפרטי כך גם במישור הלאומי.
אכן, יש יתרון לבעלי הממון. הם אלו שמזיזים את גלגלי המשק. מי שטס למונקו, לסוף שבוע, מביא לתעסוקה רבתי של: משרד הנסיעות, הקייטרינג, חברת התעופה, הדלק והטייסים. וגם המונית בדרך והמאבטחים במקום. ואל נשכח שנמל התעופה והטרמינל החדש נבנו בשבילו. קבלנים, בנאים, טרקטוריסטים, מפעלי ציוד וחנויות, וכל מה שנלווה, חיים בזכותו. או למשל, ספרן בבנק ישראל. אחרי שגמר לצייד את כל צאצאיו- לכמה דורות - בדירות (והביא לגלגלי המשק לנוע בבניית דירות, מכשור, אינסטלציה) הוא יכול להתפנות לפנסיה מרופדת. וכמובן, להעסיק בית אבות שלם על האחיות והמטפלים. כך, שלא צריך להביט בעין רעה על מקבלי המשכורות הגבוהות. בלעדיהם מי יקנה דירות, מכוניות ומחשבים? מי ייסע לטייל באנטרקטיקה? מי ייתן פרנסה ולו מצומצמת - לכל בעלי המשפחות והמון העם. אולי נקים אנדרטת כבוד למשכורות העתק. בזכותם יכולים ציירים לצייר, אמנים ליצור. כי רק הם מסוגלים לרכוש את היצירות הללו. ולא נורא אם פועלי התעשייה יאכלו לחם ומרגרינה. לא מתים מזה. את הקוויאר ראוי להשאיר לכפר שמריהו ולהרצלייה פיתוח. כמובן, לאחר הרחצה בבריכה הצמודה. לעומתם, לאנשי שכונת התקווה (!!!) יש ים שלם, ובחינם, לטבול בו.
אך, מעבר לציניות המתבקשת, צריך לגשת לטיפול בצורה רצינית. ורק חבל שזה נעשה על רקע הקשיים המידיים. התיקון הוא צורך לאומי וחברתי גם ללא משבר מאיים. ואת הכיוון הראה דווקא ח"כ עמיר פרץ, יו"ר ההסתדרות. הוא הגיב לביקורת חריפה של ח"כ שוחט, תוך שהוא מפנה אותו לשכרו האישי המורכב ממשכורתו בכנסת ומפנסיה של ראש עירית ערד. וזו השערורייה האמיתית. שאדם אחד מקבל הרבה כסף מהמדינה בצינורות שונים. כאן צריך לחוקק בדחיפות חוק, המאגם את המשאבים. על פי הנוהל לגבי גופים נתמכים.
אפילו נשיא המדינה, צריך למסור דו"ח ציבורי לגבי משכורתו. שהרי הוא מתוגמל היטב. (וללא מס הכנסה, ותוך כיסוי מרבית הוצאותיו) ובעברו כיהן בממשלה, בכנסת, ובראשות עיר. האם קוזזו הפנסיות? וזכורה פנייה מדהימה של רמטכ"לים לשעבר, לאשר להם פנסיה של רב אלוף, ולא של אלוף (כדרגתם במיל.). וזאת, כשהפונים כיהנו באותה עת בכנסת ובממשלה. העיקר עוד דובדבן על הקצפת.
אסור להותיר את הקיצוץ הזה להתנדבות. דרושה חקיקה מחייבת. וכאן נכנס לתמונה "הקרב על הקלוריה הבודדת". בצד השינוי הגדול במבנה המשק, נצליח לפתור כך כמה בעיות. בפנסיה יתירה של שר, ניתן לפרנס שתי משפחות של מובטלים. בקיצוץ בהטבות המופלגות של חברי כנסת, בהווה ובעבר, אפשר לחדש את כול סל התרופות ולהציל חיים. באיחוד משכורות ופנסיות לשפר את מצבן של עשרות משפחות. וכך לגבי מנכ"לים, חברות ממשלתיות ועוד. וכל ילד שיצא לטיול השנתי, שיקבל את אבות המזון שהוא זקוק להן, פירושו חברה חסונה יותר.
בחקיקת חוק שכר מכסימום, במקביל ובהקבלה לחוק שכר מינימום, יתברר שמצב המשק איננו נורא כמתואר. באיחוד ההכנסה המשפחתית הכוללת, נמצא שיש פחות מובטלים מהמוצהר, וגם יותר משפחות מעל קו העוני. משום שבעלה של מנכ"לית שהוא מובטל, איננו אסון למול שני בני זוג שמגרדים את שכר המינימום יחדיו.
ויש עוד משהו שכל אחד יכול לעשות. פשוט לבצע את משימותיו עם כל הלב והמסירות. ולהתאמץ.
הנה דוגמא חיה מימים אלו. ויכוח עם שרברב הריץ את שנינו אל בית המשפט. לדיון לא הגיע הנתבע. אחרי המתנה ארוכה ומשנקבע שהאיש זומן, נערך דיון במעמד צד אחד, בו זכיתי , כמובן. לאחר כמה ימים קיבלתי הודעה שפסק הדין בטל, כי הלה לא זומן! וייקבע מועד אחר. יום אחד קיבלתי אני פסק דין. התברר כי הפעם נערך הדיון בלעדי. שכחו להזמין אותי. בעקבות ערעורי נקבע דיון שלישי. כלומר, מישהו לא עמד במשימתו ונגרם בזבוז זמן (=כסף) למתדיינים, לבית המשפט, למנגנון ונמנע תיקון עצם העיוות. ואין ספק שכל אחד יכול לספק מניסיונו דוגמאות על בירוקרטיה מיותרת, סחבת, עצלנות ואי אכפתיות.
ואם המציאות הכלכלית תניב גם ראיה חברתית כוללת, והתחשבות בכל מרכיבי ההכנסה לכל משפחה, תעלה החברה הישראלית כולה על דרך המלך. לא רק לשגשוג כלכלי, אלא גם לאחווה, רעות ושמחת חיים בכל מחלקי האוכלוסייה. ונדמה, שכולנו מאחלים הצלחה לשר האוצר בנימין נתניהו ולרה"מ שרון במשימה הלאומית הלא קלה הניצבת בפניהם.
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.