משהו רע קורה בבית המשפט העליון. הבחישה בקדרת המינויים מעלה צחנה קשה. פרישתם לגימלאות של השופטים הוותיקים, והפרישות הצפויות בשנה-שנתיים הקרובות של שופטים נוספים, העלו את רף היצריות במוסד הזה לגבהים שלא היו ידועים עד כה. שוב התברר כי מדובר באוליגרכיה שילטונית תאבת כוח כמו כל קבוצת שילטון שמחזיקה במוסרות כוח ללא כל הגבלה, המבקשת למנות את יורשיה, או לפחות לשלוט באופיים, בדרכי מחשבתם ובהשקפת עולמם.
לכאורה, קיימת ועדה לבחירת שופטים, שבה חברים חברי כנסת, שרים ונציגים של לשכת עורכי הדין; אבל כמו כמעט כל דבר אחר בחיינו הציבוריים כולם יודעים שמדובר בשקר מוסכם שמתקיים במקומותינו מזה שנים הרבה. שלושת השופטים של בית המשפט העליון, אלה החברים בוועדה לבחירת שופטים, מגיעים עם רשימה מוסכמת של מועמדים המקובלים עליהם - וכל השאר אמורים, וגם מקיימים את מה שמצפים מהם, לומר אמן. מי שעומד בראש הוועדה הזאת, שר המשפטים, נוהג, בדרך כלל, לקשקש בזנבו כמו כלבלב מאומן, ולא נראה שיוסף לפיד מתכוון לשנות במשהו מדרכי התנהגותם של קודמיו.
אז זה נכון, שפעם זה היה פחות חשוב. בית המשפט העליון התעסק רק במשפטים נטו, ולאף אחד לא באמת היה איכפת, או חשוב לדעת, מה חושבים נשיאיו על האפשרות של הקמת 'מדינה פלשתינית' נוספת ממערב לירדן, או כיצד רואים שופטיו את הדרך שבה ניהל אהוד ברק, בזמנו, את המו"מ מול יאסר ערפאת, לאחר שהוא כבר התפטר מתפקידו והכריז על בחירות מיוחדות, ימים ספורים בלבד לפני יום הקלפי.
לכן, למשל, כאשר מונה/נבחר בזמנו היועץ המשפטי של ההסתדרות, צבי ברנזון, לתפקיד שופט בבית המשפט העליון אף אחד לא ממש התרגש. אותם דברים אפשר לומר גם על חיים כהן, מי שכיהן לפני מינויו/בחירתו לביהמ"ש העליון כשר משפטים בממשלתו של דוד בן-גוריון וגם כיועץ משפטי לממשלה, שדרך תיפקודו באותם ימים, בשמה של מערכת שילטון עם סממנים טוטאליטריים מובהקים, לא זכתה להרבה שבחים.
אבל כיום הדברים הם, כאמור, שונים בתכלית. סוגיות רבות, המונחות לפיתחו של ביהמ"ש העליון, התשובות להן נגזרות מהשקפת עולמו של השופט, מבית חינוכו הפוליטי ומקירבתו המדינית לאלה שטרחו למען מינויו. בכך, שוב אין עוד ספק כיום, ולאחרונה אף הודה בכך מישאל חשין, מי ששימש יו"ר ועדת הבחירות המרכזית בבחירות האחרונות. אפשר בהחלט להניח, ששופט אחר, אולי, לא היה פוסל את משה פייגלין מלהיות מועמד ברשימת הליכוד לכנסת, בגלל פעולות המחאה שהוא קיים ב- 1995 נגד הסכמי אוסלו, או ששופט בעל טמפרמנט יותר מתון לא היה מפסיק את מסיבת העיתונאים של ראש הממשלה.
מן האמור לעיל, ונוכח המרכזיות של המוסד השיפוטי העליון במדינת ישראל צריך לומר בלשון הכי ברורה: מעתה ואילך כל הציבור צריך להיות שותף לדרך שבה מתמנים/נבחרים השופטים לבית המשפט העליון. לא עוד אוליגרכיה. לא עוד שיטת החבר-מביא-חבר. הכל צריך להיות גלוי והשקיפות צריכה להיות מלאה. בדיוק מה שהשופטים בבית המשפט העליון דורשים מכל מוסד אחר.
לכן, לא יכול עוד להתקיים מצב שבו הכל יודעים מראש מי יהיה הנשיא, או הנשיאה, של בית המשפט העליון בעוד שלוש או ארבע שנים, ולא צריכה להינתן לאף אחד "זכות וטו" על מינוי זה או אחר, או עדיפות בבחירת "חברים להשקפת עולם".
אין כמו אור השמש כדי לחטא ולרפא פגמים כמו שאומרים לא אחת שופטי ביהמ"ש העליון - ולהבריא מוסד או גוף ציבורי כאשר סימנים לא בריאים מעידים על תחילתה של קריסת המערכת החיסונית.
ד"ר חיים משגב הוא עורך דין, מרצה במשפטים (בשתי פקולטות למשפטים),
מגיש תוכנית בטלוויזייה ("אש צולבת") וברדיו ("שחור ולבן") וכן פובליציסט.
לכאורה, קיימת ועדה לבחירת שופטים, שבה חברים חברי כנסת, שרים ונציגים של לשכת עורכי הדין; אבל כמו כמעט כל דבר אחר בחיינו הציבוריים כולם יודעים שמדובר בשקר מוסכם שמתקיים במקומותינו מזה שנים הרבה. שלושת השופטים של בית המשפט העליון, אלה החברים בוועדה לבחירת שופטים, מגיעים עם רשימה מוסכמת של מועמדים המקובלים עליהם - וכל השאר אמורים, וגם מקיימים את מה שמצפים מהם, לומר אמן. מי שעומד בראש הוועדה הזאת, שר המשפטים, נוהג, בדרך כלל, לקשקש בזנבו כמו כלבלב מאומן, ולא נראה שיוסף לפיד מתכוון לשנות במשהו מדרכי התנהגותם של קודמיו.
אז זה נכון, שפעם זה היה פחות חשוב. בית המשפט העליון התעסק רק במשפטים נטו, ולאף אחד לא באמת היה איכפת, או חשוב לדעת, מה חושבים נשיאיו על האפשרות של הקמת 'מדינה פלשתינית' נוספת ממערב לירדן, או כיצד רואים שופטיו את הדרך שבה ניהל אהוד ברק, בזמנו, את המו"מ מול יאסר ערפאת, לאחר שהוא כבר התפטר מתפקידו והכריז על בחירות מיוחדות, ימים ספורים בלבד לפני יום הקלפי.
לכן, למשל, כאשר מונה/נבחר בזמנו היועץ המשפטי של ההסתדרות, צבי ברנזון, לתפקיד שופט בבית המשפט העליון אף אחד לא ממש התרגש. אותם דברים אפשר לומר גם על חיים כהן, מי שכיהן לפני מינויו/בחירתו לביהמ"ש העליון כשר משפטים בממשלתו של דוד בן-גוריון וגם כיועץ משפטי לממשלה, שדרך תיפקודו באותם ימים, בשמה של מערכת שילטון עם סממנים טוטאליטריים מובהקים, לא זכתה להרבה שבחים.
אבל כיום הדברים הם, כאמור, שונים בתכלית. סוגיות רבות, המונחות לפיתחו של ביהמ"ש העליון, התשובות להן נגזרות מהשקפת עולמו של השופט, מבית חינוכו הפוליטי ומקירבתו המדינית לאלה שטרחו למען מינויו. בכך, שוב אין עוד ספק כיום, ולאחרונה אף הודה בכך מישאל חשין, מי ששימש יו"ר ועדת הבחירות המרכזית בבחירות האחרונות. אפשר בהחלט להניח, ששופט אחר, אולי, לא היה פוסל את משה פייגלין מלהיות מועמד ברשימת הליכוד לכנסת, בגלל פעולות המחאה שהוא קיים ב- 1995 נגד הסכמי אוסלו, או ששופט בעל טמפרמנט יותר מתון לא היה מפסיק את מסיבת העיתונאים של ראש הממשלה.
מן האמור לעיל, ונוכח המרכזיות של המוסד השיפוטי העליון במדינת ישראל צריך לומר בלשון הכי ברורה: מעתה ואילך כל הציבור צריך להיות שותף לדרך שבה מתמנים/נבחרים השופטים לבית המשפט העליון. לא עוד אוליגרכיה. לא עוד שיטת החבר-מביא-חבר. הכל צריך להיות גלוי והשקיפות צריכה להיות מלאה. בדיוק מה שהשופטים בבית המשפט העליון דורשים מכל מוסד אחר.
לכן, לא יכול עוד להתקיים מצב שבו הכל יודעים מראש מי יהיה הנשיא, או הנשיאה, של בית המשפט העליון בעוד שלוש או ארבע שנים, ולא צריכה להינתן לאף אחד "זכות וטו" על מינוי זה או אחר, או עדיפות בבחירת "חברים להשקפת עולם".
אין כמו אור השמש כדי לחטא ולרפא פגמים כמו שאומרים לא אחת שופטי ביהמ"ש העליון - ולהבריא מוסד או גוף ציבורי כאשר סימנים לא בריאים מעידים על תחילתה של קריסת המערכת החיסונית.
ד"ר חיים משגב הוא עורך דין, מרצה במשפטים (בשתי פקולטות למשפטים),
מגיש תוכנית בטלוויזייה ("אש צולבת") וברדיו ("שחור ולבן") וכן פובליציסט.