"מי שאינו לומד מן היסטוריה נדון לחיותה שנית".
ג'ורג' סנטיאנה

"אני שונא היסטוריה – נמאס לי מהיסטוריה"
שמעון פרס

המומחים הבליסטיים במשטרת ניו יורק לא הצליחו לקבוע במדויק את כמות חומר הנפץ שהוסתרה במכונית התופת. היו שסברו כי מדובר בחמישים קלוגרמים והיו שטענו כי מדובר לפחות בשמונים. כך או אחרת – למטען צורפו אלפי מסמרים וכדוריות ברזל (שפורקו ממיסבים ישנים) והוא קטל בו במקום מאה אמריקאים שיצאו בצהרי היום לדוכני האוכל המהיר במרכז מנהטן. הנהג המתאבד לא ניתן היה לזיהוי אולם הודעת ארגון הג'האד העולמי לא הותירה מקום לספק.

ממשל בוש הודיע כי הוא משעה לעת עתה את פינוי הכוחות מעירק אולם לכל היה ברור כי הממשל עומד למעשה חסר אונים מול התופעה. מחבל בודד אחד שם ללעג ולקלס מאמץ לוגיסטי צבאי ומדיני כביר. מה הועילו כתישתה של אפגניסטאן, וכיבושה של עיראק, אם הטרור – סיבת כל המהלכים הללו – עודנו משתולל וקוטל אזרחים בלב ליבה של ארה"ב.

יותר ויותר קולות של פקפוק החלו להישמע בתקשורת האמריקאית. יישור הקו התקשורתי בזמן המלחמה – פינה מקומו למקהלה הולכת ורועשת של ארגוני שמאל צדקניים. הנשיא האמריקני – אדם חזק ובעל יסודות דתיים ואידיאולוגיים חזקים – ניצב איתן מול השמאל המרים ראש – אולם עמד חסר אונים מול המציאות המתהווה. הוצאה עכשיו של כוחות ארה"ב מעיראק כמוה כהודאה בכשלון המהלך כולו. השארת הכוחות בשטח חושפת אותם להתקפות טרור ואת ארה"ב ללחץ בינלאומי. יותר ויותר התברר לבוש כי אין לו ברירה – ואם ברצונו למנוע מפלה אמריקאית והתרסקות פוליטית שלו עצמו – עליו להיחלץ לפנים – כלומר להמשיך את המהלך הצבאי.
אבל לאן? ומיהו לעזאזל האויב?

הנחת היסוד היתה שהאויב הוא הטרור. היתה זו הנחת יסוד אוילית. הטרור אינו אויב, הטרור הוא שיטת לוחמה אכזרית ומרושעת, שיטה המבוססת על תרבות הפוכה לתרבות המערבית הנוצרית. לא עם השיטה היתה לאמריקנים מלחמה אלא עם התרבות שהצמיחה אותה – עם האסלאם. איש מיועציו של בוש לא העז ללחוש זאת באוזנו. אמריקה המושתתת על הפרדת הדת והמדינה, אינה בנויה למלחמות דת. בצבא האמריקני משרתים חיילים האוחזים בדתות שונות (כולל מוסלמים) והכרזת מסע צלב נגד האיסלאם פשוט איננה מתקבלת על הדעת. אך האיסלאם הכריז מלחמה על האמריקנים ואלה בכדי להשיב מלחמה חייבים היו להוסיף ולצייר לעצמם אויבים בתצורה של מדינת לאום. זהו המבנה היחיד נגדו מסוגלת היתה ארה"ב להילחם.

כך נשאבה ארה"ב לתוככי סוריה. משטר האימים הסורי לא היה שונה במאום מזה העיראקי. לא באכזריות הפנימית, לא בטיפוח ארגוני טרור ורצח, גם לא בשקידתו על פיתוח נשק להשמדה המונית. בתוך זמן קצר נכבשה גם סוריה – על ידי בעלות הברית, שכללו עכשיו לא רק את ארה"ב ובריטניה – אלא גם את רוסיה, צרפת, גרמניה, ספרד ומדינות נוספות, שהניצחון הקל בעיראק – שכנען להצטרף לסיבוב הבא. בתוך שבוע מתחילת המלחמה דווחו קציני התצפית הישראליים ברמת הגולן כי המוצבים הסוריים שמולם ננטשו, וימים אחדים לאחר מכן התנופפו מול החרמון הישראלי שלל דגלי מדינות העולם.

מיליוני מוסלמים יצאו להפגין באירופה בדרישה להפעיל כלפי ישראל את אותן אמות מידה המופעלות נגד הערבים. האנטישמיות גברה, ומדינות אירופה שהשתתפותן ב"מלחמה" נתנה להן את מלוא הלגיטימציה להשמיע עכשיו את קולן – הצטרפו אף הן לדרישה. ממשלת ישראל שכבר הסכימה לתוכנית מפת הדרכים המותירה את ההכרעות בידי מדינות זרות – גימגמה כאשר נשמעה לראשונה הדרישה לאפשר לכוחות הברית לחצות את הגבול, להכנס לשטחי יש"ע ולהשכין שלום צודק במרחב. שרון אמנם הטעים כי מהלך שכזה חייב להתבצע בהסכמה ובתיאום, וכי לא ייתכן כי אבו מאזן שהמשיך להפעיל ולעודד את כל מנגנוני הרצח (שרק גברו מאז היבחרו) יקבל עכשיו פרס בדמות כוח בינלאומי החש לעזרתו. אולם השמאל הישראלי יצא להפגנות ענק, התקשורת הישראלית מיהרה לגייס שלל פרופסורים ואנשי רוח שעלצו לקראת ההזדמנות ההיסטורית ועמוס עוז יצא בקריאה נרגשת לשרון – "רק פעם באלף שנים נקראת בדרכו של מדינאי הזדמנות היסטורית שכזו" – "בידך הבחירה האם להכנס להיסטוריה כמושיען של ישראל או כמחריבן....".

בחירתו של שרון היתה ידועה מראש. הכוחות האמריקאים והאספסוף האירופאי צעדו אל תוך ישראל בשני ראשים. ברמת הגולן נכנס בשער קוניטרה כח החלוץ האמריקני. אלוף הפיקוד הישראלי הצדיע לדגל הכחול לבן המורד ונותר לעמוד דום כשדגל סורי מלווה בדגל אמריקני הורמו מיד במקומם. היישובים הישראליים פונו מהאיזור בנוהל בהול שבוע קודם לכן.

המון ערבי קיבל את פני המשחררים האירופאיים מול גשרי הירדן. ובתוך זמן קצר הוקמה מדינת פלסטין בכל שטחי יש"ע. היישובים הישראליים החרבים היו העדות היחידה לגרוש האכזרי של מתנחלים עקשנים אשר בוצע בידי כוחות מיוחדים שהפעילה מולם ממשלת ישראל. האירופאים אף לא ניסו לשוות להעברת הריבונות אורח טקסי כפי שביצעו האמריקנים בגולן – האספסוף הערבי נתן פורקן ליצריו ללא הפרעה. מספר הקורבנות הישראליים עלה על כל שנות האינתיפאדה. "איננו יכולים לטפל בתלונותיכם כל עוד לא התפרקתם מהנשק הבלתי קונוונציונאלי – לא ייתכן שעליכם יחולו כללים אחרים משאר מדינות האיזור". זו היתה תשובתם הלקונית של פקידי האו"ם לתלונותיה של ישראל. ואכן מול הלחץ הבינלאומי ומול הפגנות השמאל התפרקה ישראל מנשקה ויחידות פיקוח בינלאומיות נכנסו ויצאו ללא הפרעה בשערי הבסיסים השונים. מפקח צרפתי אחד אף מצא לנכון לסגור את בסיס חיל האוויר בתל נוף לאחר שמצא לטענתו מחסן של תחמושת האסורה בשימוש. ישראל אמנם הציגה נתונים המכחישים את הטענה אך הוועדה המיוחדת שבדקה את הנושא אסרה לעת עתה כל המראה ונחיתה ממסלולי הבסיס.

יותר ויותר התרגלו הישראליים לכוחות בינלאומיים העושים בישראל כבתוך שלהם. ועדות מיוחדות של האו"ם החלו לדון בנושא זכות השיבה ומכתבי אזהרה נשלחו לתושבים שחיו על שרידי כפרים ערביים. קיבוצי השומר הצעיר ואוכלוסיה עשירה ברמת אביב (שיח מוניס לשעבר) הודיעו כי ישתפו פעולה עם הארגונים הבינלאומיים בכדי להגיע לפתרון צודק של הבעיה.

ישראל הריבונית חדלה למעשה מלהתקיים. לישראלים התברר שקל הרבה יותר להגיע ישירות אל הכוחות הבינלאומיים שבאזורם – מאשר לנסות ולפנות לנציג ישראלי רשמי כלשהו.

*

גלי האנטישמיות באירופה היו משחק ילדים לעומת הפוגרום בשדרות. מן הגבולות הפרוצים זרמו אלפי ערבים אל תוככי מדינת ישראל. שדרות היתה המקרה הראשון של פוגרום מאורגן. המפקד הבריטי במקום הודיע לנציגי היישוב כי עד הערב הוא ייתן לערבים "להוציא קצת מרץ" ואחר כך ירה בהם ללא רחמים. "עד אז" המליץ המפקד למשלחת רבנים שהגיע אליו בבקשת רחמים – "הסתגרו בבתיכם ואם יש לכם נשק מוטב כי תמסרו אותו בצורה מסודרת". "לא נוכל להגן על מי שמפר את החוק".

כמו במלחמה ההיא – גם הפעם הפנו האמריקנים והאנגלים את מבטם כשבוצע הפתרון הסופי.


משה פייגלין הוא ראש תנועת "מנהיגות יהודית" ומועמד לראשות הליכוד.