"קדושים תהיו" בשתי מילים אלו דורשת התורה, לדעת הרמב"ן, שלא להסתפק בקיום פורמלי של המצוות, אלא לקדש את החיים כולם על פי התורה. קיום פורמלי חיצוני בלבד, ללא הזדהות פנימית עמוקה, ללא הפנמה, ללא חתירה מתמדת לקדושה עלול להביא את האדם להיות "נבל ברשות התורה". הוא יכול להקפיד למשל על הלכות כשרות ולא להכניס לפיו אלא בשר "חלק" שנשחט ונבדק על ידי שו"ב ירא שמים המדקדק בקלה כבחמורה, אולם כל מעייניו מושקעים באכילת בשר. זהו תוכן חייו העיקרי. אדם מגושם כזה אינו קדוש. הוא אמנם לא אכל איסור, אולם הוא החליף פרה בחמור (כמליצתו החריפה של ר' מנחם מנדל מויטבסק).
בשיטתו זו הולך הרמב"ן גם בפירושו לפסוק "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון". אילו היה האדם פורמליסט, היה עלול להגיע בשמירת שבת לידי אבסורד. אמנם היה נזהר מכל מלאכה האסורה מהתורה לא חורש ולא זורע, לא דש ולא מעמר, לא טוחן ולא אופה: אך מרשה לעצמו לפתוח את חנותו בשבת, למכור סחורה, לשקול ולמדוד, לקבל כסף ולהחזיר עודף, לעמוד על המקח ולהרוויח הון תועפות. שהרי כל הדברים הללו אינם אסורים מהתורה בשבת אולם בעשייתם איבדה השבת את כל נשמתה היתרה. התורה היא אפוא שדרשה לשמור על קדושת השבת מעבר למלאכות הפורמליות, על ידי הימנעות מכל אותן פעילויות המביאות את האדם לחילול שבת. הכוונה היא לפעולות ההופכות את השבת לחילולה מכל תוכן, למתה וחללה מנשמת רוח אפה, ומחוללת מקדושתה
קיום מצוות כהלכה מחייב שאיפה להיות קדוש על ידי התורה, ולא להסתפק בקיום המסגרת החיצונית של המצוות כיראת אנשים מלומדה בלבד. בציווי זה של "קדושים תהיו" מקופלת אפוא מהותה של התורה כולה.
קדושה אמיתית היא הזדהות מלאה עם רצון ה'. מי שרוצה בכנות להיות קדוש כה', מחפש כל דרך כיצד להיות קדוש יותר, קרוב יותר ודבק יותר בה'. הוא לא יוכל להסתפק ביציאה ידי חובה של הדין בלבד. הוא ישאף למידת חסידות, לפנים משורת הדין. מתוך שאיפת שלמות זו אין הוא מסתפק בתרי"ג מצוותיה של התורה, אלא מעוניין לחיות על פי רוח התורה חיי קדושה מלאים, מבלי להותיר חללים של חול בחייו.
כן היחס לארץ ישראל. אין להסתפק בישיבה פסיבית בארץ, לצאת ידי חובת הדין, אלא יש לנהוג אף כאן במידת חסידות ולהדר ביישובה ובבניינה האקטיבי, ולגאול אותה משממותיה במלא אורכה ורוחבה. אין אדם מישראל יוצא ידי חובתו בכך שנדרש לקיים מצוות יישוב הארץ במקומות בטוחים ונוחים בלבד. השאיפה צריכה להיות הידור ושלמות ככל שניתן.
הציווי "קדושים תהיו" מחייב שאיפה לשלמות אישית וחברתית, ללא סלקציה. אין מקום לטענה שמי שעוסק ביישובה של הארץ בהידור, או בעזרה לזולת בשלמות, יצא ידי חובתו במצוה זו. עצם תחושת הסיפוק העצמי של יציאת ידי חובה, כביכול, סותרת את כל מהותה של המצוה. בעצם התייחסותו הסלקטיבית הוא פוגם בשלמות, הוא מקצץ בכנפיה, הוא מעדיף את הקטוע, הפגום והחסר על פני השלמות. והרי מצוה זו כל כולה היא שאיפת שלמות בלתי מוגבלת. להיות קדוש כה', פירושו הידור בכל. כפי שה' הוא אין-סופי, כך שאיפות האדם אין-סופיות הן. השאיפה לשלמות חייבת להתבטא בכל כוחות הנפש, בכל צדדיה של האישיות: שלמות בתורה, שלמות בעבודת ה', שלמות בגמילות חסדים, שלמות אישית, שלמות לאומית, שלמות ארצית, שלמות בכל.
שש עשרה פעמים(!) מופיע הביטוי "אני ה' " בפרק הראשון של פרשתנו, ללמדנו שקדושת האדם נובעת מחובתו להידמות לה'. "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם".
(מתוך "אהלה של תורה" של הרב אריאל)
הרב יעקב אריאל הוא רבה של העיר רמת גן
בשיטתו זו הולך הרמב"ן גם בפירושו לפסוק "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון". אילו היה האדם פורמליסט, היה עלול להגיע בשמירת שבת לידי אבסורד. אמנם היה נזהר מכל מלאכה האסורה מהתורה לא חורש ולא זורע, לא דש ולא מעמר, לא טוחן ולא אופה: אך מרשה לעצמו לפתוח את חנותו בשבת, למכור סחורה, לשקול ולמדוד, לקבל כסף ולהחזיר עודף, לעמוד על המקח ולהרוויח הון תועפות. שהרי כל הדברים הללו אינם אסורים מהתורה בשבת אולם בעשייתם איבדה השבת את כל נשמתה היתרה. התורה היא אפוא שדרשה לשמור על קדושת השבת מעבר למלאכות הפורמליות, על ידי הימנעות מכל אותן פעילויות המביאות את האדם לחילול שבת. הכוונה היא לפעולות ההופכות את השבת לחילולה מכל תוכן, למתה וחללה מנשמת רוח אפה, ומחוללת מקדושתה
קיום מצוות כהלכה מחייב שאיפה להיות קדוש על ידי התורה, ולא להסתפק בקיום המסגרת החיצונית של המצוות כיראת אנשים מלומדה בלבד. בציווי זה של "קדושים תהיו" מקופלת אפוא מהותה של התורה כולה.
קדושה אמיתית היא הזדהות מלאה עם רצון ה'. מי שרוצה בכנות להיות קדוש כה', מחפש כל דרך כיצד להיות קדוש יותר, קרוב יותר ודבק יותר בה'. הוא לא יוכל להסתפק ביציאה ידי חובה של הדין בלבד. הוא ישאף למידת חסידות, לפנים משורת הדין. מתוך שאיפת שלמות זו אין הוא מסתפק בתרי"ג מצוותיה של התורה, אלא מעוניין לחיות על פי רוח התורה חיי קדושה מלאים, מבלי להותיר חללים של חול בחייו.
כן היחס לארץ ישראל. אין להסתפק בישיבה פסיבית בארץ, לצאת ידי חובת הדין, אלא יש לנהוג אף כאן במידת חסידות ולהדר ביישובה ובבניינה האקטיבי, ולגאול אותה משממותיה במלא אורכה ורוחבה. אין אדם מישראל יוצא ידי חובתו בכך שנדרש לקיים מצוות יישוב הארץ במקומות בטוחים ונוחים בלבד. השאיפה צריכה להיות הידור ושלמות ככל שניתן.
הציווי "קדושים תהיו" מחייב שאיפה לשלמות אישית וחברתית, ללא סלקציה. אין מקום לטענה שמי שעוסק ביישובה של הארץ בהידור, או בעזרה לזולת בשלמות, יצא ידי חובתו במצוה זו. עצם תחושת הסיפוק העצמי של יציאת ידי חובה, כביכול, סותרת את כל מהותה של המצוה. בעצם התייחסותו הסלקטיבית הוא פוגם בשלמות, הוא מקצץ בכנפיה, הוא מעדיף את הקטוע, הפגום והחסר על פני השלמות. והרי מצוה זו כל כולה היא שאיפת שלמות בלתי מוגבלת. להיות קדוש כה', פירושו הידור בכל. כפי שה' הוא אין-סופי, כך שאיפות האדם אין-סופיות הן. השאיפה לשלמות חייבת להתבטא בכל כוחות הנפש, בכל צדדיה של האישיות: שלמות בתורה, שלמות בעבודת ה', שלמות בגמילות חסדים, שלמות אישית, שלמות לאומית, שלמות ארצית, שלמות בכל.
שש עשרה פעמים(!) מופיע הביטוי "אני ה' " בפרק הראשון של פרשתנו, ללמדנו שקדושת האדם נובעת מחובתו להידמות לה'. "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם".
(מתוך "אהלה של תורה" של הרב אריאל)
הרב יעקב אריאל הוא רבה של העיר רמת גן