הם ואנחנו. בהיותי, בעבר, באזור דוכני השוק במרכזה של קראקוב הפולנית, ראיתי למולי בובת עץ בעלת מאפיינים של היהודי הנצחי שב"דה-שטירמר" האנטישמי. דהיינו, דמות כפופה, גיבנת, אף ענק וזקן שחור ופנים מטילות אימה. שאלתי את המוכר הפולני מה זה. זה ז'יד (=יהודי), הוא הסביר. הצבעתי על עצמי ואמרתי: אני ז'יד. הוא נופף במרץ בידו לסמן: לא! חזרתי והצבעתי על הבובה ועלי ואמרתי: אני ז'יד. הוא שאל אותי מהיכן אני. ישראל. אה, הוא אמר בנימת ניצחון. אתה ישראלי. זה ז'יד. הישראלי הזקוף והבטוח בעצמו לא התיישב, לדידו, עם הדמות שציירו לו מוריו לענייני אנטישמיות.
דומה שגם אנחנו, בישראל, ניסינו להבדיל בין היהודי הגלותי של "אז", לישראלי הגאה של היום. במיוחד אולי בנושא המציק של ההליכה אל המוות בימי השואה, בהכנעה של השלמה שקטה. והנה, גם התובנות של השנים האחרונות שהקהו את שאלת ה"כצאן לטבח", בימי האימה של השואה, לא סילקו לחלוטין את המועקה שבלב. ובמקביל עמה את הגאווה של הישראלי ש"לי זה לא יקרה". אנחנו פה, בארצנו שלנו, עם הקומה הזקופה ועם צבא חזק ומודרני. אנחנו ערובה שההיסטוריה לא תחזור על עצמה. (אכן, הציבור הדתי אמון על ההבטחה שלא יהיה חורבן שלישי, עטוף אף הוא בזקיפות הביטחון של מדינה יהודית וגאה.) ורמת השחצנות הישראלית מגיעה לדיבורים של ראש ממשלה בישראל, המרמזים שאילו מדינת ישראל הייתה קיימת כבר באותם ימים, לא הייתה מתרחשת השואה, או לפחות לא במימדים עצומים כאלה. כלומר, מדינת ישראל הקטנטנה הייתה מצליחה יותר מכל אירופה ואמריקה יחדיו. וזאת אומרים אנשים שאינם סומכים על ריבון העולמים ועל הניסים. יתכן שהם נשענים על העובדה שניצולי השואה היו בין לוחמיה העזים ביותר של מלחמת העצמאות.
ואולי כדאי לבחון את האמירה הזאת תוך התבוננות במציאות הקיימת אצלנו. האומנם יש יסוד סביר לביטחון הזה? האם המציאות הסובבת מאששת את ההנחות הללו? האם הנתונים המשתקפים בחיינו תומכים בהבדל בין "שם" לכאן?
ישראל, המעצמה החזקה ביותר במזרח תיכון (!!!) עוברת בשקט מתמיה על ירי טילים על אזרחיה. גוש קטיף כבר מתעורר מדי יום לשגרה של מתכת שורקת מעל לראשי ילדים. ראש הממשלה של המדינה היהודית גר כמטחווי טיל קטן מעזה. וזו רק שאלה של זמן עד שפצצה תנחת על חוות שקמים. אבל אין תגובה. רצח אזרחים ישראליים העובר ללא תגובה הולמת (ע"ע קלינגהופר היהודי-אמריקאי לשם השוואה) אינו ביטוי של הליכה כצאן לטבח? האם חוסר התגובה, ובעיקר אי מניעת הפשע של רצח, כל רצח, אינם הסכמה עם השחיטה המתבצעת ביהודים, בפועל, ועוד בתוככי המדינה היהודית ובאחריות ממשלתה וצבאה? איך אפשר להסביר שמדינת ישראל אינה מפעילה את כל עוצמתה כדי להציל יהודי אחד? האם לא זה הוא הביטוי להיותנו מדינה יהודית? להצהרה של "לא עוד"? לעצם האחריות של כל ממשלה לשלום אזרחיה? ואם צריך לשם כך לסלק את כל פוטנציאל הטרור, אז בבקשה. זה אולי לא נעים אבל בהחלט לא נורא למול האלטרנטיבה של אמהות בוכות על עולליהן. איך זה שהנמר הישראלי, זה שהביס את כל צבאות ערב יחד, מחריש לנוכח רצח בניו? הכיצד משלימים צאצאי יוצאי הכבשנים עם הטבח בחוצות ישראל?
למעשה מצבנו גרוע יותר במישור התודעתי. אותנו לא מוליכים שולל שאין אנו מובלים לגיא הריגה. כל הנתונים פרושים לפנינו והמודיעין ויתר "כוחות הביטחון" חוזרים ומתריעים על הסכנה. האשמת אריק שרון על ידי ועדת כהאן באי מודעות לטבח בלבנון, מחווירה מול המתרחש ביישובינו ובבתינו תחת כהונתו בראשות הממשלה. וההוכחות פזורות למכביר בבתי הקברות שלנו. גם היכולות שלנו להגיב קיימות. ואם ברור לכל שמרצועת עזה תצא הרעה, מה מפריע לנו ל"קסח להם את הצורה" ובכלל להעיף אותם משם. נכון, לא בהנאה אלא רק מתוך אין ברירה. הערבים הם אלו שחוזרים וקובעים: או אנחנו או אתם. ואם כך, כל בר דעת יפעל ללא היסוס כדי שנשאר "אנחנו" בחיים. אנו חפצי חיים ושומה עלינו לסלק את גורמי המוות. ויפה שעה אחת קודם.
נראה אפוא שמי שנמצא בעיצומם של האירועים אינו יכול לשפוט. כפי שקל לנו לבקר את התנהגותם של אחרים בעבר ממעמקי הכורסא של ימינו, כך מסתבר שהדורות הבאים יתייחסו לקיפאון שאחז בנו. הם לא יבינו את ההבלגה, יפערו פה משתאה על חישובי הכדאיות שבשתיקה ועל הסטטיסטיקה שלנו ויסובבו אצבע ליד מצחם כשיקראו את הדיונים אם להגיב על רצח ישראלים ("הפיגוע בכפר סבא יעבור ללא תגובה כי הוא אתגר ל...אבו מאזן, מי שמונה לראש ממשלה(!?) של הרשעות הפלישתינאית". ). אולי המחנה שקרא לתגובה ישראלית רשמית יקבל ניקוד מעט יותר גבוה, בסולם השפיות. ורק מעט יותר כי הוא לא השכיל לתרגם את נצחונו בבחירות והיותו רוב בעם, לשפה מעשית. ולמעשה, גם הוא אינו יוצא מכליו.
נזכור נא שההבדל היחיד בין כבש שנטבח או נמר שנשחט, הוא רק בגודלה של הנבלה. או בהספד שייאמר עליהם. למעשה, שניהם מתים באותה מידה. או אם תרצו, בלתי רלבנטיים עוד על פני האדמה.
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.
דומה שגם אנחנו, בישראל, ניסינו להבדיל בין היהודי הגלותי של "אז", לישראלי הגאה של היום. במיוחד אולי בנושא המציק של ההליכה אל המוות בימי השואה, בהכנעה של השלמה שקטה. והנה, גם התובנות של השנים האחרונות שהקהו את שאלת ה"כצאן לטבח", בימי האימה של השואה, לא סילקו לחלוטין את המועקה שבלב. ובמקביל עמה את הגאווה של הישראלי ש"לי זה לא יקרה". אנחנו פה, בארצנו שלנו, עם הקומה הזקופה ועם צבא חזק ומודרני. אנחנו ערובה שההיסטוריה לא תחזור על עצמה. (אכן, הציבור הדתי אמון על ההבטחה שלא יהיה חורבן שלישי, עטוף אף הוא בזקיפות הביטחון של מדינה יהודית וגאה.) ורמת השחצנות הישראלית מגיעה לדיבורים של ראש ממשלה בישראל, המרמזים שאילו מדינת ישראל הייתה קיימת כבר באותם ימים, לא הייתה מתרחשת השואה, או לפחות לא במימדים עצומים כאלה. כלומר, מדינת ישראל הקטנטנה הייתה מצליחה יותר מכל אירופה ואמריקה יחדיו. וזאת אומרים אנשים שאינם סומכים על ריבון העולמים ועל הניסים. יתכן שהם נשענים על העובדה שניצולי השואה היו בין לוחמיה העזים ביותר של מלחמת העצמאות.
ואולי כדאי לבחון את האמירה הזאת תוך התבוננות במציאות הקיימת אצלנו. האומנם יש יסוד סביר לביטחון הזה? האם המציאות הסובבת מאששת את ההנחות הללו? האם הנתונים המשתקפים בחיינו תומכים בהבדל בין "שם" לכאן?
ישראל, המעצמה החזקה ביותר במזרח תיכון (!!!) עוברת בשקט מתמיה על ירי טילים על אזרחיה. גוש קטיף כבר מתעורר מדי יום לשגרה של מתכת שורקת מעל לראשי ילדים. ראש הממשלה של המדינה היהודית גר כמטחווי טיל קטן מעזה. וזו רק שאלה של זמן עד שפצצה תנחת על חוות שקמים. אבל אין תגובה. רצח אזרחים ישראליים העובר ללא תגובה הולמת (ע"ע קלינגהופר היהודי-אמריקאי לשם השוואה) אינו ביטוי של הליכה כצאן לטבח? האם חוסר התגובה, ובעיקר אי מניעת הפשע של רצח, כל רצח, אינם הסכמה עם השחיטה המתבצעת ביהודים, בפועל, ועוד בתוככי המדינה היהודית ובאחריות ממשלתה וצבאה? איך אפשר להסביר שמדינת ישראל אינה מפעילה את כל עוצמתה כדי להציל יהודי אחד? האם לא זה הוא הביטוי להיותנו מדינה יהודית? להצהרה של "לא עוד"? לעצם האחריות של כל ממשלה לשלום אזרחיה? ואם צריך לשם כך לסלק את כל פוטנציאל הטרור, אז בבקשה. זה אולי לא נעים אבל בהחלט לא נורא למול האלטרנטיבה של אמהות בוכות על עולליהן. איך זה שהנמר הישראלי, זה שהביס את כל צבאות ערב יחד, מחריש לנוכח רצח בניו? הכיצד משלימים צאצאי יוצאי הכבשנים עם הטבח בחוצות ישראל?
למעשה מצבנו גרוע יותר במישור התודעתי. אותנו לא מוליכים שולל שאין אנו מובלים לגיא הריגה. כל הנתונים פרושים לפנינו והמודיעין ויתר "כוחות הביטחון" חוזרים ומתריעים על הסכנה. האשמת אריק שרון על ידי ועדת כהאן באי מודעות לטבח בלבנון, מחווירה מול המתרחש ביישובינו ובבתינו תחת כהונתו בראשות הממשלה. וההוכחות פזורות למכביר בבתי הקברות שלנו. גם היכולות שלנו להגיב קיימות. ואם ברור לכל שמרצועת עזה תצא הרעה, מה מפריע לנו ל"קסח להם את הצורה" ובכלל להעיף אותם משם. נכון, לא בהנאה אלא רק מתוך אין ברירה. הערבים הם אלו שחוזרים וקובעים: או אנחנו או אתם. ואם כך, כל בר דעת יפעל ללא היסוס כדי שנשאר "אנחנו" בחיים. אנו חפצי חיים ושומה עלינו לסלק את גורמי המוות. ויפה שעה אחת קודם.
נראה אפוא שמי שנמצא בעיצומם של האירועים אינו יכול לשפוט. כפי שקל לנו לבקר את התנהגותם של אחרים בעבר ממעמקי הכורסא של ימינו, כך מסתבר שהדורות הבאים יתייחסו לקיפאון שאחז בנו. הם לא יבינו את ההבלגה, יפערו פה משתאה על חישובי הכדאיות שבשתיקה ועל הסטטיסטיקה שלנו ויסובבו אצבע ליד מצחם כשיקראו את הדיונים אם להגיב על רצח ישראלים ("הפיגוע בכפר סבא יעבור ללא תגובה כי הוא אתגר ל...אבו מאזן, מי שמונה לראש ממשלה(!?) של הרשעות הפלישתינאית". ). אולי המחנה שקרא לתגובה ישראלית רשמית יקבל ניקוד מעט יותר גבוה, בסולם השפיות. ורק מעט יותר כי הוא לא השכיל לתרגם את נצחונו בבחירות והיותו רוב בעם, לשפה מעשית. ולמעשה, גם הוא אינו יוצא מכליו.
נזכור נא שההבדל היחיד בין כבש שנטבח או נמר שנשחט, הוא רק בגודלה של הנבלה. או בהספד שייאמר עליהם. למעשה, שניהם מתים באותה מידה. או אם תרצו, בלתי רלבנטיים עוד על פני האדמה.
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.