הבוקר הודיעו מטעם "יד ושם", שכוונתם של אנשי "כך" להפגין ביום השואה נגד המחוות והחיבוקים לאבו מאזן, מכחיש השואה, היא "ניצול לרעה" של יום השואה. לכאורה, אין דבר רלוונטי יותר ולגיטימי יותר מלומר לשרון אף יותר מזה: ראה, לאן הידרדרת ! ביום השואה אתה מחריב והורס התישבות יהודית בארץ ישראל, מנחה למכחיש שואה וגרוע מזה למי שבעבודת הדוקטורט שלו, יא עאני, העליל על הציונות את העלילה השפלה והנבזית ביותר - כי שיתפה פעולה עם הנאצים בהשמדת היהודים.
תגובת "יד ושם" טיפוסית לתכתיב השמאלני: אסור להפיק את "ליקחי השואה". זה "פוליטיקלי קורטקט" לדבר על פשעי הגרמנים, אבל זו פרנויה, "מחלת רדיפה", תסביך "תסביך אושוויץ" לחשוב ולדבר על החולשות ועל התכונות השליליות שלנו, שהגרמנים השכילו לנצל. "משטרת המחשבה" של השמאל, שהשליטה כאן באמצעות התקשורת דיקטטורה מחשבתית מתירה התמסרות פאסיבית לכאב השואה, אוסרת ניצול הנסיון הגיהינומי הזה, כדי ללמוד לנהוג אחרת. ערב יום השואה, הבה נדבר על לקחי השואה.
נפתח במה שהרב לוינגר קורא "רישעות הגויים". השמאל משתיל בנוער את התחושה, שהאנטישמיות היא נחלת העבר ואין לה תוקף כלפי מדינת ישראל, שהיא ברייה חדשה, יפה, חפשית מן הפגמים שדבקו ביהודי "הגלותי". במציאות, כל אירופה היתה רתומה למאמץ המלחמתי הגרמני. המוניה קיבלו את היטלר בהתלהבות, לא למרות רדיפתו את היהודים, כי אם בגללה. האנטישמיות הרצחנית של הנאצים, היא לפני כל דבר אחר, פתחה להם את השערים והלבבות. רק אתמול התפרסם, שהרומנים רצחו למעלה מ-400,000 יהודים לפני שהגרמנים תבעו זאת מהם. שלושה רבעים מיהדות הולנד נרצחו, חלק גדול מהם בעזרת הלשנות של הולנדים גויים, כולם בעזרת הפקידות והמשטרה ההולנדים. ומי שחשב שאירופה, או אולי אנחנו יהודי ארץ ישראל, עברנו מוטציה וחמת הרצח נגד היהודים היא נחלת העבר, באו ימי מלחמת אוסלו ועימתו אותנו עם המציאות: גל של שנאת יהודים ושנאת מדינת ישראל בכל אירופה, מפני שנרצה או לא נרצה ישראל היא מדינת היהודים.
כשאני רואה פה את מורטינוס וסולנה, הספרדים נציגי אירופה, עולים לרגל למרצח היהודים ערפאת ונועצים עמו איך להכניס אותנו למלכודת השלום, אני רואה את האינקוויזיציה הספרדית. פסי מפת הדרכים של הקוורטט, לי הם מזכירים את הפסים של בירקנאו, לא במובן המילולי של שריפת 5 מליוני היהודים כאן, אך במובן הקרוב למדי של החרבת מדינתנו. מה מושך אותם לכאן? מה הענין החולני שיש לדעת הקהל המערבית בנו, ללא כל יחס למה שקורה בחלקים אחרים של העולם? מה יש לעולם לטובת הערבים הקרויים "פלסטינים" שאין לו כלפי ערבים אחרים, שלגורלם הוא אדיש? כלום אין לא בעד הפלסטינים, יש לו נגד היהודים.
הלקח השני הוא להאמין להם! לו האמינו היהודים להיטלר שהוא אכן מתכוון למה שכתב ב-"מיין קמפף", מי ידוע כמה מליונים היו מצילים את עצמם. במשך 8 שנים מתוך שנים עשר שנות השלטון הנאצי יכלו יהודים לצאת ולהציל את עצמם, אבל הרוב לא ראה או לא רצה לראות את תאוות הרצח. קיבלו שם פרסי נובל על גאוניות בספרות ובפיסיקה, אבל סנטימטר לפני האף שלהם לא ראו.
בעוכרנו היה גם האופטימיזם היהודי, הכשרון להסתדר, להסתגל, לספוג עלבונות, לוותר, להתגמש. בתוך הגיטאות, על פי התהום, פיתחו מוסדות תרבות וחסד, אבל אשליית החיים הנורמליים שבנו לעצמם בתוך התופת, דווקא היא היתה בעוכריהם. כי היא מנעה אותם מלעשות צעדים קיצוניים ונואשים כדי להציל את עצמם, שלא היו קיצוניים כלל נוכח מה שחיכה להם באמת.
ה"יהיה טוב" מול סכנות קיומיות, ההימנעות לנקוט אמצעים קיצוניים נוכח כוונות זדון קיצוניות של נאצים ערבים כאן, כבר עלו לנו באלפי קרבנות, ואנחנו איננו לומדים. אל תהיו אופטימיסטים, יהודים ! היו פסימיסטים, התכוננו תמיד לתסריט הגרוע ביותר, עם תסריט יותר טוב כבר נדע להסתדר !
והלקח השלישי זו הנקמה - ברוצחים ובעוזריהם, חס וחלילה לא בחפים מפשע, גם אם הם שייכים לעם הרוצחים. פרט לאייכמן ומספר סמלי של פושעים אחרים, מדינת ישראל אטמה את אוזניה ולבבה לקריאה שיהודים חרטו על קירות תאי הגזים נקמה! בעתון "נקודה" התפרסם צילום של סידור תפילה מתוך גטו, שעל כריכתו כתב יהודי בשם משה קמינקה בדם: טאטע נעמט נקומה פאר מיין קליין טאכטער שרה לאה אין פאר מיין טיירע פראו שענדיל הי'ד . טאטע נקומה. (אבא, קח נקמה על בתי הקטנה שרה-לאה ועל אשתי היקרה שענדיל, השם ייקום דמם. אבא, נקמה).
דרשנו וקבלנו מן הגרמנים פצויים, לא התנינו יחסים דיפלומטיים, וכל קשר שהוא בהענשת המרצחים. וגם לבדנו, בעזרת כוחה החמוש של מדינתנו לא נקמנו במרצחים, שידענו היכן הם, ומה הם עושים. והתכונה הזאת שלנו, שדמנו כל כך זול בעיני עצמנו, מלווה אותנו גם מול מרצחים ערבים. את אבולעבאס, הרוצח של קלינגהופר על האקילה לאורו, הכניסו לארץ פושעי אוסלו היהודים, וגם אחד או שנים ממרצחי האולימפיאדה במינכן, ובראש וראשונה את הארכי-מרצח בעצמו, את יאסר ערפאת. לו היינו נורמלים, לא היה עולה על דעתנו מלכתחילה ללחוץ את היד הזאת, במקום לגדוע אותה.
למעלה מ-1000 יהודים קברנו מאז הסכם אוסלו, בגלל קהות החושים הזאת.
לאחר פרק הדמים הראשון שנקרא "אוטונומיה של אוסלו" פותח עכשיו שרון פרק ב', את פרק הדמים של "המדינה הפלסטינית", ע'י אותו מרצח ערפאת המושך בחוטים ועם חבר עוזריו מאבו מאזן ועד למפוצץ אוטובוס הילדים, מוחמד דחלאן. במקום לנקום בהם מגישים להם כ"מחווה" הריסת יישובים יהודים. מי ידוע, בכמה דם ישלם עם ישראל בעבור הטירוף הזה של שרון, להקים למרצחים במו ידינו מדינה בלב ליבה של ארצנו.
אין אלה כל הלקחים. עוד צריך לדבר על הלקח החשוב מכל, שלא להיתפס להדרגתיות. כי השואה לא באה בבת אחת. הרגילו אותם, והם הרגילו את עצמם, להסתדר עם שלבי ההכנה שלה וכשבא רגע האמת, לא היו מוכנים נפשית ופיזית. איך לומדים להתנהג היום כאלו אנחנו כבר במחרתיים? לא יזיק לדבר על זה סמוך ליום הזכרון לחללי צה'ל וליום העצמאות, כי יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות צדדים שונים של אותו מטבע.
עו"ד אליקים העצני הוא ח"כ לשעבר, חבר הנהלת מועצת יש"ע ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות".
תגובת "יד ושם" טיפוסית לתכתיב השמאלני: אסור להפיק את "ליקחי השואה". זה "פוליטיקלי קורטקט" לדבר על פשעי הגרמנים, אבל זו פרנויה, "מחלת רדיפה", תסביך "תסביך אושוויץ" לחשוב ולדבר על החולשות ועל התכונות השליליות שלנו, שהגרמנים השכילו לנצל. "משטרת המחשבה" של השמאל, שהשליטה כאן באמצעות התקשורת דיקטטורה מחשבתית מתירה התמסרות פאסיבית לכאב השואה, אוסרת ניצול הנסיון הגיהינומי הזה, כדי ללמוד לנהוג אחרת. ערב יום השואה, הבה נדבר על לקחי השואה.
נפתח במה שהרב לוינגר קורא "רישעות הגויים". השמאל משתיל בנוער את התחושה, שהאנטישמיות היא נחלת העבר ואין לה תוקף כלפי מדינת ישראל, שהיא ברייה חדשה, יפה, חפשית מן הפגמים שדבקו ביהודי "הגלותי". במציאות, כל אירופה היתה רתומה למאמץ המלחמתי הגרמני. המוניה קיבלו את היטלר בהתלהבות, לא למרות רדיפתו את היהודים, כי אם בגללה. האנטישמיות הרצחנית של הנאצים, היא לפני כל דבר אחר, פתחה להם את השערים והלבבות. רק אתמול התפרסם, שהרומנים רצחו למעלה מ-400,000 יהודים לפני שהגרמנים תבעו זאת מהם. שלושה רבעים מיהדות הולנד נרצחו, חלק גדול מהם בעזרת הלשנות של הולנדים גויים, כולם בעזרת הפקידות והמשטרה ההולנדים. ומי שחשב שאירופה, או אולי אנחנו יהודי ארץ ישראל, עברנו מוטציה וחמת הרצח נגד היהודים היא נחלת העבר, באו ימי מלחמת אוסלו ועימתו אותנו עם המציאות: גל של שנאת יהודים ושנאת מדינת ישראל בכל אירופה, מפני שנרצה או לא נרצה ישראל היא מדינת היהודים.
כשאני רואה פה את מורטינוס וסולנה, הספרדים נציגי אירופה, עולים לרגל למרצח היהודים ערפאת ונועצים עמו איך להכניס אותנו למלכודת השלום, אני רואה את האינקוויזיציה הספרדית. פסי מפת הדרכים של הקוורטט, לי הם מזכירים את הפסים של בירקנאו, לא במובן המילולי של שריפת 5 מליוני היהודים כאן, אך במובן הקרוב למדי של החרבת מדינתנו. מה מושך אותם לכאן? מה הענין החולני שיש לדעת הקהל המערבית בנו, ללא כל יחס למה שקורה בחלקים אחרים של העולם? מה יש לעולם לטובת הערבים הקרויים "פלסטינים" שאין לו כלפי ערבים אחרים, שלגורלם הוא אדיש? כלום אין לא בעד הפלסטינים, יש לו נגד היהודים.
הלקח השני הוא להאמין להם! לו האמינו היהודים להיטלר שהוא אכן מתכוון למה שכתב ב-"מיין קמפף", מי ידוע כמה מליונים היו מצילים את עצמם. במשך 8 שנים מתוך שנים עשר שנות השלטון הנאצי יכלו יהודים לצאת ולהציל את עצמם, אבל הרוב לא ראה או לא רצה לראות את תאוות הרצח. קיבלו שם פרסי נובל על גאוניות בספרות ובפיסיקה, אבל סנטימטר לפני האף שלהם לא ראו.
בעוכרנו היה גם האופטימיזם היהודי, הכשרון להסתדר, להסתגל, לספוג עלבונות, לוותר, להתגמש. בתוך הגיטאות, על פי התהום, פיתחו מוסדות תרבות וחסד, אבל אשליית החיים הנורמליים שבנו לעצמם בתוך התופת, דווקא היא היתה בעוכריהם. כי היא מנעה אותם מלעשות צעדים קיצוניים ונואשים כדי להציל את עצמם, שלא היו קיצוניים כלל נוכח מה שחיכה להם באמת.
ה"יהיה טוב" מול סכנות קיומיות, ההימנעות לנקוט אמצעים קיצוניים נוכח כוונות זדון קיצוניות של נאצים ערבים כאן, כבר עלו לנו באלפי קרבנות, ואנחנו איננו לומדים. אל תהיו אופטימיסטים, יהודים ! היו פסימיסטים, התכוננו תמיד לתסריט הגרוע ביותר, עם תסריט יותר טוב כבר נדע להסתדר !
והלקח השלישי זו הנקמה - ברוצחים ובעוזריהם, חס וחלילה לא בחפים מפשע, גם אם הם שייכים לעם הרוצחים. פרט לאייכמן ומספר סמלי של פושעים אחרים, מדינת ישראל אטמה את אוזניה ולבבה לקריאה שיהודים חרטו על קירות תאי הגזים נקמה! בעתון "נקודה" התפרסם צילום של סידור תפילה מתוך גטו, שעל כריכתו כתב יהודי בשם משה קמינקה בדם: טאטע נעמט נקומה פאר מיין קליין טאכטער שרה לאה אין פאר מיין טיירע פראו שענדיל הי'ד . טאטע נקומה. (אבא, קח נקמה על בתי הקטנה שרה-לאה ועל אשתי היקרה שענדיל, השם ייקום דמם. אבא, נקמה).
דרשנו וקבלנו מן הגרמנים פצויים, לא התנינו יחסים דיפלומטיים, וכל קשר שהוא בהענשת המרצחים. וגם לבדנו, בעזרת כוחה החמוש של מדינתנו לא נקמנו במרצחים, שידענו היכן הם, ומה הם עושים. והתכונה הזאת שלנו, שדמנו כל כך זול בעיני עצמנו, מלווה אותנו גם מול מרצחים ערבים. את אבולעבאס, הרוצח של קלינגהופר על האקילה לאורו, הכניסו לארץ פושעי אוסלו היהודים, וגם אחד או שנים ממרצחי האולימפיאדה במינכן, ובראש וראשונה את הארכי-מרצח בעצמו, את יאסר ערפאת. לו היינו נורמלים, לא היה עולה על דעתנו מלכתחילה ללחוץ את היד הזאת, במקום לגדוע אותה.
למעלה מ-1000 יהודים קברנו מאז הסכם אוסלו, בגלל קהות החושים הזאת.
לאחר פרק הדמים הראשון שנקרא "אוטונומיה של אוסלו" פותח עכשיו שרון פרק ב', את פרק הדמים של "המדינה הפלסטינית", ע'י אותו מרצח ערפאת המושך בחוטים ועם חבר עוזריו מאבו מאזן ועד למפוצץ אוטובוס הילדים, מוחמד דחלאן. במקום לנקום בהם מגישים להם כ"מחווה" הריסת יישובים יהודים. מי ידוע, בכמה דם ישלם עם ישראל בעבור הטירוף הזה של שרון, להקים למרצחים במו ידינו מדינה בלב ליבה של ארצנו.
אין אלה כל הלקחים. עוד צריך לדבר על הלקח החשוב מכל, שלא להיתפס להדרגתיות. כי השואה לא באה בבת אחת. הרגילו אותם, והם הרגילו את עצמם, להסתדר עם שלבי ההכנה שלה וכשבא רגע האמת, לא היו מוכנים נפשית ופיזית. איך לומדים להתנהג היום כאלו אנחנו כבר במחרתיים? לא יזיק לדבר על זה סמוך ליום הזכרון לחללי צה'ל וליום העצמאות, כי יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות צדדים שונים של אותו מטבע.
עו"ד אליקים העצני הוא ח"כ לשעבר, חבר הנהלת מועצת יש"ע ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות".