הקונספציה האסטרטגית הרווחת במדינת ישראל מייחסת משקל מכריע לגורם הביטחוני בקביעת המדיניות הישראלית כלפי הפלשתינים. כלומר, אופיו של ההסדר עם הפלשתינים וכן עומק הוויתורים הישראליים תלוי בהתנהגותה הביטחונית של הרשות הפלשתינית. בניגוד לגישה הממלכתית המקובלת, הממעיטה בערכם של ההיבטים המוסריים, ההיסטוריים והרוחניים של זכות הראשונים היהודית על ארץ ישראל, נתפשת הקונספציה הביטחונית כטקטיקה רציונלית של מחשבה פוליטית שקולה ומאוזנת. אך המציאות מלמדת שהקונספציה הביטחונית הפרגמטית כביכול היא זו המטביעה את ישראל בתוך ביצת ההסתבכויות המדיניות ללא מוצא.
המאבקים הפנימיים ברשות הפלשתינית בין המצדדים בטקטיקת הטרור לבין תומכי המהלכים המדיניים משקפים את הסכנה הטמונה בקונספציה הביטחונית. שכן, סביר להניח כי האסימון הביטחוני הולך ונקלט בקרב הפלשתינים המבינים את התועלת הרבה שהם יכולים להפיק מהתמקדותה של ישראל בהיבט הביטחוני. יורשיו המתוחכמים של ערפאת יהיו פוליטיקאים חלקלקים עוטי חליפות דיפלומטיות מהודרות, שיספקו את הסחורה הביטחונית לישראל ואת מראית העין המתונה והתרבותית לתקשורת הבינלאומית. מכאן שהדור החדש של פוליטיקאים פלשתינים חלקלקים הוא זה שיפיל את מדינת ישראל לתוך פח המילכוד הביטחוני שטמנה לעצמה.
הלאומיות הפלשתינית התהוותה והתגבשה לצורך המטרה האחת והיחידה של מיגור הישות היהודית התקועה כטריז בתוך המרחב הערבי. כלומר, המיתוס הפלשתיני מגלם במהותו את תמצית המאוויים האיסלמיים להכחדתה של ישראל. מכאן שכל פשרה אידיאולוגית מצד הפלשתינים בעניין שלילתה הגורפת של ישראל תהווה התכחשות לזהותם הלאומית ותערער את עצם הצדקתו של הפלשתיניזם. לכן, כל קונספציה ביטחונית הדוגלת בהסדר מדיני עם הפלשתינים תמורה שקט ביטחוני נועדה לכישלון, שכן הפלשתיניזם מעצם מהותו אינו יכול להשלים עם קיומה של מדינת ישראל.
את השלמתם האמיתית של הערבים עם קיומה של מדינת ישראל ניתן לבחון במושגי זמן של מאות שנים. אך הקונספציה הביטחונית גוררת את ישראל לתוך המשחק הדינמי של הפוליטיקה הפרגמטית, אשר יכתיב להנהגה המדינית טווח זמן של חודשים, ולכל היותר שנה אחת, כתקופת מבחן לויתור פלשתיני עקרוני על טקטיקת הטרור. הפלשתיניזם החדש באדרתו הדיפלומטית המלוקקת ימשוך את ישראל באפה לתוך מילכוד הביטחון באמצעות תכסיסי תעתועים של תקופות רגיעה וטרור שיינקטו לסירוגין. השקט המבוקר שישתרר למשך אותן תקופות מבחן קצרות, שתידרשנה על ידי ההסכמים הרשמיים, ישמש את הפלשתינים לצורך מימוש הישגים טריטוריאליים במסגרת הטקטיקה המדינית, ואילו הטרור שיפרוץ לאחר ניצול ההון המדיני יכשיר את הקרקע לכניעות מדיניות נוספות מצד ישראל בתקופות הרגיעה הטקטית.
ככל שהקונספציה הביטחונית מתבססת יותר בתודעתם האסטרטגית של מעצבי המדיניות הישראלית, כך היא מוכיחה את עצמה כגישה בלתי מעשית ובלתי מוסרית המאיימת על קיומה של מדינת ישראל. מעבר לתנאים האידיאליים שמספקת הקונספציה הביטחונית להתפתחותה של טקטיקה פלשתינית ערמומית המשלבת לסירוגין רגיעה מבוקרת עם פרצי טרור, היא גם מכשירה את הקרקע לשגשוגו של הטרור הדמוגרפי המיועד להנחית את מכת המוות על ישראל. הגישה הביטחוניסטית כלל אינה מתייחסת לטקטיקה הפלשתינית המוצהרת של ריבוי טבעי פרוע שאין דוגמתו בעולם. את ריסונו של הטרור הערבי הדמוגרפי ניתן לממש באמצעות הגבלה טריטוריאלית. שכן, כל פיסת קרקע הנמסרת לערבים מנוצלת מיידית כמשאב חיוני למימוש הטרור הדמוגרפי. ישות מדינית פלשתינית המשתרעת על פני שטחי יהודה ושומרון מסוגלת לנסוק תוך עשרות שנים לשיעור שיא של עשרים מיליון תושבים ויותר, אשר יסתננו בזרם בלתי פוסק לישראל הקטנה וימחו את צביונה היהודי על ידי הצפה דמוגרפית.
מעבר להצפה הדמוגרפית, תמיט התפוצצות האוכלוסין במדינה הפלשתינית אסונות אקולוגיים, פליליים וכלכליים על מדינת ישראל. יתר על כן, הקונספציה הביטחונית מתעלמת מכך שבעייתה הקיומית החריפה ביותר של מדינת ישראל היא מצוקת הקרקע. כלומר, מכלול השיקולים הקיומיים של ישראל מצביע על כך שמדיניות הויתורים הטריטוריאליים תמורת שקט ביטחוני תדרדר את מדינת ישראל להתפוררות מוחלטת. אשר על כן, הצהרותיו המדיניות של ראש הממשלה בעניין ויתורים כואבים למען "השלום" מעניקות גושפנקא רשמית למצבה הפסיכוטי של מדינה הנשאבת לסחרור אובדני.
את מצבה של מדינת ישראל ניתן להמחיש באמצעות אנלוגיה לגורלן של שתי ספינות מפורסמות המהוות נקודות ציון בדפי ההיסטוריה גדושת האירועים של המאה העשרים. אניית הפאר "טיטאניק" שייטה בשאננות ובגאון במימי האוקיינוס האטלנטי, וגם לאחר שהתנגשה בקרחון שהביא לאובדנה עדיין עבדו אנשי צוותה בנאמנות, שירתו את ציבור הנוסעים ותפעלו את אניית הענק עד שהחלה לשקוע. כך גם אזרחי המדינה ממלאים רובם ככולם את המוטל עליהם בנאמנות, ואף למעלה מזה, בעוד שקברניטיה של המדינה מכוונים את ספינת ישראל אל השרטון.
ספינת המעפילים "סטרומה", שגורשה על ידי שלטונות תורכיה מנמל איסטנבול אל לב מיצר הבוספורוס בעוד נוסעיה ממתינים לשווא לסרטיפיקטים בריטיים, טובעה לבסוף על ידי צוללת רוסית. כך נקלעה ספינת הפליטים הרעועה, שבכורח הנסיבות הטרגיות הפקירה את עצמה לחסדיהן של המעצמות, לתוך צבת כוחות בינלאומיים, אינטרסנטיים ודורסניים, שמחצו אותה למוות. באופן דומה הופכת קונספצית הביטחון והוויתורים את ישראל לישות מדינית התלויה בחסדי המעצמות. דווקא מדינת ישראל, שכל תכליתה היא לגאול את היהודים מאותה תלות משעבדת בחסדי העולם שהביאה לאובדנם של פליטי "סטרומה", היא זו הבוחרת לעצמה מרצון ובהכרה את התלות בכוחות פוליטיים זרים, שכבר בוחשים בקלחת הפוליטית הישראלית במטרה לכפות על ישראל ויתורים אסטרטגיים בלתי סבירים.
ממשלת ישראל מאמצת את המתכון הקטלני של השלמה עם התערבות כוחות פוליטיים זרים בענייניה הפנימיים של המדינה, צמצום הסוגיה הפלשתינית למימד הביטחוני וכן נכונות מוצהרת לויתורים טריטוריאליים. התוצאה הבלתי נמנעת של הנוסחה הביטחונית לפתרון הסכסוך במזרח התיכון היא התדרדרותה של מדינת ישראל במדרון אובדן עצמאותה.
המאבקים הפנימיים ברשות הפלשתינית בין המצדדים בטקטיקת הטרור לבין תומכי המהלכים המדיניים משקפים את הסכנה הטמונה בקונספציה הביטחונית. שכן, סביר להניח כי האסימון הביטחוני הולך ונקלט בקרב הפלשתינים המבינים את התועלת הרבה שהם יכולים להפיק מהתמקדותה של ישראל בהיבט הביטחוני. יורשיו המתוחכמים של ערפאת יהיו פוליטיקאים חלקלקים עוטי חליפות דיפלומטיות מהודרות, שיספקו את הסחורה הביטחונית לישראל ואת מראית העין המתונה והתרבותית לתקשורת הבינלאומית. מכאן שהדור החדש של פוליטיקאים פלשתינים חלקלקים הוא זה שיפיל את מדינת ישראל לתוך פח המילכוד הביטחוני שטמנה לעצמה.
הלאומיות הפלשתינית התהוותה והתגבשה לצורך המטרה האחת והיחידה של מיגור הישות היהודית התקועה כטריז בתוך המרחב הערבי. כלומר, המיתוס הפלשתיני מגלם במהותו את תמצית המאוויים האיסלמיים להכחדתה של ישראל. מכאן שכל פשרה אידיאולוגית מצד הפלשתינים בעניין שלילתה הגורפת של ישראל תהווה התכחשות לזהותם הלאומית ותערער את עצם הצדקתו של הפלשתיניזם. לכן, כל קונספציה ביטחונית הדוגלת בהסדר מדיני עם הפלשתינים תמורה שקט ביטחוני נועדה לכישלון, שכן הפלשתיניזם מעצם מהותו אינו יכול להשלים עם קיומה של מדינת ישראל.
את השלמתם האמיתית של הערבים עם קיומה של מדינת ישראל ניתן לבחון במושגי זמן של מאות שנים. אך הקונספציה הביטחונית גוררת את ישראל לתוך המשחק הדינמי של הפוליטיקה הפרגמטית, אשר יכתיב להנהגה המדינית טווח זמן של חודשים, ולכל היותר שנה אחת, כתקופת מבחן לויתור פלשתיני עקרוני על טקטיקת הטרור. הפלשתיניזם החדש באדרתו הדיפלומטית המלוקקת ימשוך את ישראל באפה לתוך מילכוד הביטחון באמצעות תכסיסי תעתועים של תקופות רגיעה וטרור שיינקטו לסירוגין. השקט המבוקר שישתרר למשך אותן תקופות מבחן קצרות, שתידרשנה על ידי ההסכמים הרשמיים, ישמש את הפלשתינים לצורך מימוש הישגים טריטוריאליים במסגרת הטקטיקה המדינית, ואילו הטרור שיפרוץ לאחר ניצול ההון המדיני יכשיר את הקרקע לכניעות מדיניות נוספות מצד ישראל בתקופות הרגיעה הטקטית.
ככל שהקונספציה הביטחונית מתבססת יותר בתודעתם האסטרטגית של מעצבי המדיניות הישראלית, כך היא מוכיחה את עצמה כגישה בלתי מעשית ובלתי מוסרית המאיימת על קיומה של מדינת ישראל. מעבר לתנאים האידיאליים שמספקת הקונספציה הביטחונית להתפתחותה של טקטיקה פלשתינית ערמומית המשלבת לסירוגין רגיעה מבוקרת עם פרצי טרור, היא גם מכשירה את הקרקע לשגשוגו של הטרור הדמוגרפי המיועד להנחית את מכת המוות על ישראל. הגישה הביטחוניסטית כלל אינה מתייחסת לטקטיקה הפלשתינית המוצהרת של ריבוי טבעי פרוע שאין דוגמתו בעולם. את ריסונו של הטרור הערבי הדמוגרפי ניתן לממש באמצעות הגבלה טריטוריאלית. שכן, כל פיסת קרקע הנמסרת לערבים מנוצלת מיידית כמשאב חיוני למימוש הטרור הדמוגרפי. ישות מדינית פלשתינית המשתרעת על פני שטחי יהודה ושומרון מסוגלת לנסוק תוך עשרות שנים לשיעור שיא של עשרים מיליון תושבים ויותר, אשר יסתננו בזרם בלתי פוסק לישראל הקטנה וימחו את צביונה היהודי על ידי הצפה דמוגרפית.
מעבר להצפה הדמוגרפית, תמיט התפוצצות האוכלוסין במדינה הפלשתינית אסונות אקולוגיים, פליליים וכלכליים על מדינת ישראל. יתר על כן, הקונספציה הביטחונית מתעלמת מכך שבעייתה הקיומית החריפה ביותר של מדינת ישראל היא מצוקת הקרקע. כלומר, מכלול השיקולים הקיומיים של ישראל מצביע על כך שמדיניות הויתורים הטריטוריאליים תמורת שקט ביטחוני תדרדר את מדינת ישראל להתפוררות מוחלטת. אשר על כן, הצהרותיו המדיניות של ראש הממשלה בעניין ויתורים כואבים למען "השלום" מעניקות גושפנקא רשמית למצבה הפסיכוטי של מדינה הנשאבת לסחרור אובדני.
את מצבה של מדינת ישראל ניתן להמחיש באמצעות אנלוגיה לגורלן של שתי ספינות מפורסמות המהוות נקודות ציון בדפי ההיסטוריה גדושת האירועים של המאה העשרים. אניית הפאר "טיטאניק" שייטה בשאננות ובגאון במימי האוקיינוס האטלנטי, וגם לאחר שהתנגשה בקרחון שהביא לאובדנה עדיין עבדו אנשי צוותה בנאמנות, שירתו את ציבור הנוסעים ותפעלו את אניית הענק עד שהחלה לשקוע. כך גם אזרחי המדינה ממלאים רובם ככולם את המוטל עליהם בנאמנות, ואף למעלה מזה, בעוד שקברניטיה של המדינה מכוונים את ספינת ישראל אל השרטון.
ספינת המעפילים "סטרומה", שגורשה על ידי שלטונות תורכיה מנמל איסטנבול אל לב מיצר הבוספורוס בעוד נוסעיה ממתינים לשווא לסרטיפיקטים בריטיים, טובעה לבסוף על ידי צוללת רוסית. כך נקלעה ספינת הפליטים הרעועה, שבכורח הנסיבות הטרגיות הפקירה את עצמה לחסדיהן של המעצמות, לתוך צבת כוחות בינלאומיים, אינטרסנטיים ודורסניים, שמחצו אותה למוות. באופן דומה הופכת קונספצית הביטחון והוויתורים את ישראל לישות מדינית התלויה בחסדי המעצמות. דווקא מדינת ישראל, שכל תכליתה היא לגאול את היהודים מאותה תלות משעבדת בחסדי העולם שהביאה לאובדנם של פליטי "סטרומה", היא זו הבוחרת לעצמה מרצון ובהכרה את התלות בכוחות פוליטיים זרים, שכבר בוחשים בקלחת הפוליטית הישראלית במטרה לכפות על ישראל ויתורים אסטרטגיים בלתי סבירים.
ממשלת ישראל מאמצת את המתכון הקטלני של השלמה עם התערבות כוחות פוליטיים זרים בענייניה הפנימיים של המדינה, צמצום הסוגיה הפלשתינית למימד הביטחוני וכן נכונות מוצהרת לויתורים טריטוריאליים. התוצאה הבלתי נמנעת של הנוסחה הביטחונית לפתרון הסכסוך במזרח התיכון היא התדרדרותה של מדינת ישראל במדרון אובדן עצמאותה.