חוגי השמאל הקיצוני אינם בוחלים בדימויים ידועים לשמצה על מנת לעוות את תדמיתה של מדינת ישראל ולהשחיר את פניה. הקיצוניים שבין קנאי השמאל מרחיקים לכת עד כדי השוואת מדיניותה הביטחונית של מדינת ישראל לדורסנות הנאצית והוקעתם של מתיישבי יש"ע כנאצים באדרת ישראלית. המתונים יותר מקרב קנאי השמאל, שאינם מעזים עדיין לצלול לשפל המדרגה של השוואות הזויות בין ישראל לנאציזם, מסתפקים לעת עתה בניסיונות למסד תדמית בינלאומית של ישראל כמדינת אפרטהייד.
על כל פנים, צודקים דוברי השמאל הקיצוני בעניין קיומו של אפרטהייד ישראלי, אלא שכרגיל הם הופכים את היוצרות. אכן, יש אפרטהייד בישראל החותר להנציח את מעמדם הנחות של אזרחים ממוצא יהודי. בעוד שברמה הממלכתית מפלה האפרטהייד לרעה את האזרח היהודי, ברמה הבינלאומית הוא מתנכל לעם היהודי. האפרטהייד האנטי-יהודי, המאגד בברית רעיונית את המערכת הפוליטית הבינלאומית יחד עם שותפיה מהשמאל הישראלי, ניזון ממסורת האנטישמיות המושרשת בתרבות העולם וכן גם בעם היהודי.
ברמה הממלכתית גורס האפרטהייד שאזרח יהודי אינו זכאי להתגורר בכל חבלי מולדתו ההיסטורית אלא רק בתחום המושב היהודי, בעוד שאזרח הנמנה על צאצאי המהגרים הערבים רשאי להתגורר בכל רחבי המולדת היהודית. כלומר, ערבים יכולים להתגורר בישראל הקטנה וביש"ע, ואילו יהודים אמורים להצטופף אך ורק בישראל הקטנה. האפרטהייד האנטי-יהודי מצדיק גם אפליה נגד זכותם של יהודים לחופש תנועה. כך מוגבלת גם תנועתם של היהודים לתחום המושב היהודי בעוד שהערבים יכולים לנוע כאוות נפשם בכל רחבי המולדת היהודית.
ההגבלה הנוכחית על תנועתם של ערבים נובעת מאילוצים ביטחוניים כתוצאה מהטרור הפלשתיני. למרות מכת הטרור הערבי, מתגוררים כיום הערבים אזרחי ישראל בערי היהודים וגם חופשיים לנוע בהן ללא הגבלה. לולא הטרור הפלשתיני, היו גם ערביי יש"ע רשאים להתגורר ולנוע בכל רחבי הארץ, בעוד שהאזרח היהודי היה נתון עדיין למגבלת מגורים ותנועה מחשש התנכלויות ערביות. את האפרטהייד בעיתות רגיעה משמרים הערבים על ידי תחזוקו של הטרור ברמה עמומה ומבוקרת, שמצליחה להגביל את התיישבות היהודים ותנועתם אך בו בזמן אינה מחייבת מהלכים ביטחוניים גורפים שיגבילו את הערבים.
ברמה הבינלאומית גורס האפרטהייד שהעם היהודי הוא הקורבן הטבעי של עמי העולם. כלומר, נאמני האפרטהייד סבורים שניסיונו הגלותי של העם היהודי כקורבן אולטימטיבי של עמי העולם מכשיר אותו למלא את תפקיד השעיר לעזאזל גם בארצו. שכן, האפרטהייד הבינלאומי מסרב להכיר בזכותם של היהודים להתיישב אפילו באותו חלק קטן של מולדתם ההיסטורית המכונה כיום ארץ ישראל השלמה. כך גוזר האפרטהייד על היהודים להחליף את גיטאות הגלות, שבטל זמנם, בגיטו ישראלי מודרני בין חומותיו של פרוזדור דמוגרפי צר וצפוף "כראוי ליהודים". מבחינת נאמני האפרטהייד אין שום משמעות לזיקה היהודית העמוקה לארץ ישראל שנשמרה בדבקות לכל אורך גלותו הממושכת של העם היהודי למרות היותו העם הנרדף ביותר בתולדות האנושות. כמו כן, נאמני האפרטהייד אינם מייחסים שום ערך לעובדה ההיסטורית המדהימה שבמשך כל שנות גלותו הארוכה של העם היהודי לא העז שום עם אחר לתבוע זכות לאומית על ארץ ישראל או על חלק ממנה כמדינתו הריבונית.
לעומת ההתכחשות לזכויותיו הבלעדיות של העם היהודי בארצו, מעניק האפרטהייד הבינלאומי מעמד של לאום לצאצאי המהגרים הערבים, שרובם ככולם נשאבו בהמוניהם לארץ ישראל בחסות הקולוניאליזם העותומני והבריטי כתוצאה מהפרחת הארץ השוממה על ידי היהודים השבים למולדתם. כאילו לא די בכך, מעניק האפרטהייד זכויות ריבוניות לאותו "לאום" ערבי, שגובש כמכשיר פוליטי לניגוח ישראל, בתוך מולדתם האחת והיחידה של היהודים הנאלצים לנהל את חייהם הממלכתיים במגבלות קיומיות של מצוקת קרקע חריפה, בעוד הערבים נהנים ממשאבי קרקע אינסופיים.
כתופעה טיפוסית של אפליה על רקע אנטישמי, האפרטהייד הבינלאומי לא יעלה על דעתו לדגול בהגדרה עצמית ללאום הערבי הגדול המתגורר בצרפת, ללאום התורכי החי בגרמניה או ללאום ההודי שהתאזרח בבריטניה. מבחינת נאמני האפרטהייד, אפילו הכורדים המהווים אומה אמיתית בעלת ייחוד אתני, לשוני והיסטורי אינם זכאים למדינה משלהם. בניגוד משווע להתעלמות מזכויותיהם הלאומיות של מיעוטים גדולים בעולם כולו, תובע "מוסר" האפרטהייד דווקא מהיהודים, ומהם בלבד, לחלוק את מולדתם הקטנה עם לאום מזויף ומלאכותי המהווה חלק בלתי נפרד מהאומה הערבית בעלת נכסי הקרקע הבלתי נדלים.
האפרטהייד האזרחי והלאומי נגד תושביה היהודים של מדינת ישראל מקבל גיבוי אידיאולוגי מהאפרטהייד המוסרי המזדהה אינסטינקטיבית עם אויבי מדינת ישראל על חשבון האינטרסים הקיומיים של העם היהודי. מאז הקמתה של מדינת ישראל, חשופים תושביה היהודים למלחמות, טרור, אלימות, חרמות, נידויים, הסתה והתנכלויות מצד הערבים. כלומר, מתוקף כללי המוסר הבסיסיים של התרבות האנושית חייב כל הסדר מדיני בין ישראל לערבים לפצות את היהודים על האסונות היזומים שהסבו להם הערבים. אלא שהאפרטהייד המוסרי יוצר פרדוקסים אבסורדיים, שעל פיהם נדרשת דווקא מדינת ישראל לפצות את הערבים על הסבל שהם עצמם גרמו לה במו ידיהם.
מתוך אותה תפישת עולם מעוותת המאפיינת את האפרטהייד המוסרי, הוטמעו המונחים "כיבוש" ו"זכות השיבה" בתודעת העולם כמטבעות לשון המסמלות את זכותם המוסרית של הערבים לריבונות לאומית ביש"ע ולהשבת פליטיהם לתחומי מדינת ישראל. כלומר, האפרטהייד המוסרי מקבל ללא עוררין את עמדת המוצא ההיסטורית שהגדירו הערבים החל מהכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל, אך בו בזמן הוא מתעלם מהזהות ההיסטורית הבלעדית בין העם היהודי לארץ ישראל, שהטביעה את חותמה על התרבות האנושית יותר מכל זיכרון היסטורי אחר. זאת למרות שגם לאחר הגלייתו, שמר העם היהודי על זיקתו העמוקה לארץ ישראל. מכאן, שעל פי כל קריטריון מוסרי שפוי זכות השיבה היא זו השמורה לעם היהודי להתנחל בכל רחבי מולדתו ההיסטורית ולהתנגד לכוחות הכיבוש שהשתלטו על ארצו, החל מהפלישה האיסלמית וכלה במנדט הבריטי שטיפח את המורשת הדמוגרפית של הקולוניאליזם האיסלמי.
הביטוי המובהק ביותר לאפרטהייד האנטי-יהודי הרווח בארץ ישראל הוא שלילת זכות הכניסה והתפילה היהודית בהר הבית. מסתבר שנאמני האפרטהייד, הנוהגים לגלות רגישות רבה לחופש הפולחן, אינם מתרגשים מגזילת זכות התפילה היהודית בהר הבית. לא בכדי מתבטא האפרטהייד האנטי-יהודי במלוא חריפותו דווקא בהר הבית, שכן ההר הקדוש הוא האספקלריה המשקפת את בבואתו של העם היהודי, וכל המתרחש בהר הבית משקף את מצבו של העם היהודי ואת מעמדו בקרב העמים.
מקטרגיה השמאלניים של מדינת ישראל, המאשימים אותה במדיניות אפרטהייד, ממחישים את מצולות האבסורד שלתוכו מסוגלים יהודים לשקוע מתוך הרגלים מגונים של התנכרות למוסר היהודי עד כדי הפיכת עובדות המציאות על פיהן. כידוע, אנשי השמאל נוהגים לנפנף במוסר היהודי, בעודם מכוונים בעצם למוסר המערבי הליברלי המהווה חלק קטן ממסכת המוסר היהודי. הבלבול המושרש בין מוסר יהודי לבין הקוד המוסרי המערבי הוא זה שמוביל את השמאל הקיצוני לגנות את ישראל כמדינת אפרטהייד נגד ערבים, בעוד שבפועל ישראל ואזרחיה היהודים הם קורבנות האפרטהייד הבינלאומי. למרבה הצער, זוכה האפרטהייד האנטי-יהודי לשיתוף פעולה לא רק מקרב מחנה השמאל אלא גם מהנהגתה "הימנית" של המדינה.
על כל פנים, צודקים דוברי השמאל הקיצוני בעניין קיומו של אפרטהייד ישראלי, אלא שכרגיל הם הופכים את היוצרות. אכן, יש אפרטהייד בישראל החותר להנציח את מעמדם הנחות של אזרחים ממוצא יהודי. בעוד שברמה הממלכתית מפלה האפרטהייד לרעה את האזרח היהודי, ברמה הבינלאומית הוא מתנכל לעם היהודי. האפרטהייד האנטי-יהודי, המאגד בברית רעיונית את המערכת הפוליטית הבינלאומית יחד עם שותפיה מהשמאל הישראלי, ניזון ממסורת האנטישמיות המושרשת בתרבות העולם וכן גם בעם היהודי.
ברמה הממלכתית גורס האפרטהייד שאזרח יהודי אינו זכאי להתגורר בכל חבלי מולדתו ההיסטורית אלא רק בתחום המושב היהודי, בעוד שאזרח הנמנה על צאצאי המהגרים הערבים רשאי להתגורר בכל רחבי המולדת היהודית. כלומר, ערבים יכולים להתגורר בישראל הקטנה וביש"ע, ואילו יהודים אמורים להצטופף אך ורק בישראל הקטנה. האפרטהייד האנטי-יהודי מצדיק גם אפליה נגד זכותם של יהודים לחופש תנועה. כך מוגבלת גם תנועתם של היהודים לתחום המושב היהודי בעוד שהערבים יכולים לנוע כאוות נפשם בכל רחבי המולדת היהודית.
ההגבלה הנוכחית על תנועתם של ערבים נובעת מאילוצים ביטחוניים כתוצאה מהטרור הפלשתיני. למרות מכת הטרור הערבי, מתגוררים כיום הערבים אזרחי ישראל בערי היהודים וגם חופשיים לנוע בהן ללא הגבלה. לולא הטרור הפלשתיני, היו גם ערביי יש"ע רשאים להתגורר ולנוע בכל רחבי הארץ, בעוד שהאזרח היהודי היה נתון עדיין למגבלת מגורים ותנועה מחשש התנכלויות ערביות. את האפרטהייד בעיתות רגיעה משמרים הערבים על ידי תחזוקו של הטרור ברמה עמומה ומבוקרת, שמצליחה להגביל את התיישבות היהודים ותנועתם אך בו בזמן אינה מחייבת מהלכים ביטחוניים גורפים שיגבילו את הערבים.
ברמה הבינלאומית גורס האפרטהייד שהעם היהודי הוא הקורבן הטבעי של עמי העולם. כלומר, נאמני האפרטהייד סבורים שניסיונו הגלותי של העם היהודי כקורבן אולטימטיבי של עמי העולם מכשיר אותו למלא את תפקיד השעיר לעזאזל גם בארצו. שכן, האפרטהייד הבינלאומי מסרב להכיר בזכותם של היהודים להתיישב אפילו באותו חלק קטן של מולדתם ההיסטורית המכונה כיום ארץ ישראל השלמה. כך גוזר האפרטהייד על היהודים להחליף את גיטאות הגלות, שבטל זמנם, בגיטו ישראלי מודרני בין חומותיו של פרוזדור דמוגרפי צר וצפוף "כראוי ליהודים". מבחינת נאמני האפרטהייד אין שום משמעות לזיקה היהודית העמוקה לארץ ישראל שנשמרה בדבקות לכל אורך גלותו הממושכת של העם היהודי למרות היותו העם הנרדף ביותר בתולדות האנושות. כמו כן, נאמני האפרטהייד אינם מייחסים שום ערך לעובדה ההיסטורית המדהימה שבמשך כל שנות גלותו הארוכה של העם היהודי לא העז שום עם אחר לתבוע זכות לאומית על ארץ ישראל או על חלק ממנה כמדינתו הריבונית.
לעומת ההתכחשות לזכויותיו הבלעדיות של העם היהודי בארצו, מעניק האפרטהייד הבינלאומי מעמד של לאום לצאצאי המהגרים הערבים, שרובם ככולם נשאבו בהמוניהם לארץ ישראל בחסות הקולוניאליזם העותומני והבריטי כתוצאה מהפרחת הארץ השוממה על ידי היהודים השבים למולדתם. כאילו לא די בכך, מעניק האפרטהייד זכויות ריבוניות לאותו "לאום" ערבי, שגובש כמכשיר פוליטי לניגוח ישראל, בתוך מולדתם האחת והיחידה של היהודים הנאלצים לנהל את חייהם הממלכתיים במגבלות קיומיות של מצוקת קרקע חריפה, בעוד הערבים נהנים ממשאבי קרקע אינסופיים.
כתופעה טיפוסית של אפליה על רקע אנטישמי, האפרטהייד הבינלאומי לא יעלה על דעתו לדגול בהגדרה עצמית ללאום הערבי הגדול המתגורר בצרפת, ללאום התורכי החי בגרמניה או ללאום ההודי שהתאזרח בבריטניה. מבחינת נאמני האפרטהייד, אפילו הכורדים המהווים אומה אמיתית בעלת ייחוד אתני, לשוני והיסטורי אינם זכאים למדינה משלהם. בניגוד משווע להתעלמות מזכויותיהם הלאומיות של מיעוטים גדולים בעולם כולו, תובע "מוסר" האפרטהייד דווקא מהיהודים, ומהם בלבד, לחלוק את מולדתם הקטנה עם לאום מזויף ומלאכותי המהווה חלק בלתי נפרד מהאומה הערבית בעלת נכסי הקרקע הבלתי נדלים.
האפרטהייד האזרחי והלאומי נגד תושביה היהודים של מדינת ישראל מקבל גיבוי אידיאולוגי מהאפרטהייד המוסרי המזדהה אינסטינקטיבית עם אויבי מדינת ישראל על חשבון האינטרסים הקיומיים של העם היהודי. מאז הקמתה של מדינת ישראל, חשופים תושביה היהודים למלחמות, טרור, אלימות, חרמות, נידויים, הסתה והתנכלויות מצד הערבים. כלומר, מתוקף כללי המוסר הבסיסיים של התרבות האנושית חייב כל הסדר מדיני בין ישראל לערבים לפצות את היהודים על האסונות היזומים שהסבו להם הערבים. אלא שהאפרטהייד המוסרי יוצר פרדוקסים אבסורדיים, שעל פיהם נדרשת דווקא מדינת ישראל לפצות את הערבים על הסבל שהם עצמם גרמו לה במו ידיהם.
מתוך אותה תפישת עולם מעוותת המאפיינת את האפרטהייד המוסרי, הוטמעו המונחים "כיבוש" ו"זכות השיבה" בתודעת העולם כמטבעות לשון המסמלות את זכותם המוסרית של הערבים לריבונות לאומית ביש"ע ולהשבת פליטיהם לתחומי מדינת ישראל. כלומר, האפרטהייד המוסרי מקבל ללא עוררין את עמדת המוצא ההיסטורית שהגדירו הערבים החל מהכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל, אך בו בזמן הוא מתעלם מהזהות ההיסטורית הבלעדית בין העם היהודי לארץ ישראל, שהטביעה את חותמה על התרבות האנושית יותר מכל זיכרון היסטורי אחר. זאת למרות שגם לאחר הגלייתו, שמר העם היהודי על זיקתו העמוקה לארץ ישראל. מכאן, שעל פי כל קריטריון מוסרי שפוי זכות השיבה היא זו השמורה לעם היהודי להתנחל בכל רחבי מולדתו ההיסטורית ולהתנגד לכוחות הכיבוש שהשתלטו על ארצו, החל מהפלישה האיסלמית וכלה במנדט הבריטי שטיפח את המורשת הדמוגרפית של הקולוניאליזם האיסלמי.
הביטוי המובהק ביותר לאפרטהייד האנטי-יהודי הרווח בארץ ישראל הוא שלילת זכות הכניסה והתפילה היהודית בהר הבית. מסתבר שנאמני האפרטהייד, הנוהגים לגלות רגישות רבה לחופש הפולחן, אינם מתרגשים מגזילת זכות התפילה היהודית בהר הבית. לא בכדי מתבטא האפרטהייד האנטי-יהודי במלוא חריפותו דווקא בהר הבית, שכן ההר הקדוש הוא האספקלריה המשקפת את בבואתו של העם היהודי, וכל המתרחש בהר הבית משקף את מצבו של העם היהודי ואת מעמדו בקרב העמים.
מקטרגיה השמאלניים של מדינת ישראל, המאשימים אותה במדיניות אפרטהייד, ממחישים את מצולות האבסורד שלתוכו מסוגלים יהודים לשקוע מתוך הרגלים מגונים של התנכרות למוסר היהודי עד כדי הפיכת עובדות המציאות על פיהן. כידוע, אנשי השמאל נוהגים לנפנף במוסר היהודי, בעודם מכוונים בעצם למוסר המערבי הליברלי המהווה חלק קטן ממסכת המוסר היהודי. הבלבול המושרש בין מוסר יהודי לבין הקוד המוסרי המערבי הוא זה שמוביל את השמאל הקיצוני לגנות את ישראל כמדינת אפרטהייד נגד ערבים, בעוד שבפועל ישראל ואזרחיה היהודים הם קורבנות האפרטהייד הבינלאומי. למרבה הצער, זוכה האפרטהייד האנטי-יהודי לשיתוף פעולה לא רק מקרב מחנה השמאל אלא גם מהנהגתה "הימנית" של המדינה.