כשאמרה התורה (דברים טו יא): "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", האם היתה כוונתה שהעוני בחברה האנושית הוא עובדת חיים, ומציאותם של עשירים ועניים, של תומכים ונתמכים, תלווה אותנו תמיד, כמו שפירש הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" (שם): "מן הנמנע שיהא בדרך הטבע שיחדל אביון"? או, כנגד זה, כפי פסוק אחר (שם, שם ד) שממנו משמע שיחדלו עניים מישראל, כמו שכתוב: "אפס כי לא יהיה בך אביון"?
על הסתירה הזו שאלו במדרש (ספרי): "כיצד נתקיימו שני כתובים הללו?" והוא משיב: "בזמן שאתם עושים רצונו של מקום - אביונים באחרים, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום - אביונים שבכם", ממנו משמע שהעוני אינו הכרחי אלא הוא כעונש על התנהגותו של האדם. כך או כך, בפועל אנו רואים שהעוני הוא חלק בלתי נפרד ממציאות חיינו ועלינו להתמודד עמו.
השאלה היא כיצד מתמודדים עם בעיית העוני?
התורה בפרשתנו פורסת לפנינו כמה פתרונות איך למנוע או לצמצם את הפער הכלכלי: החל מחובת בעל הנכסים להפקיר את יבול שנת השמיטה, ככתוב (שמות כג יא): "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך", דרך מצוות היובל, שבה שב כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו, ועד התייחסות למצוקת הפרט, לאילוציו של היחיד למכור את אחוזתו או את ביתו, או למכור אפילו את עצמו לעבד. בכל המקרים הללו אסור להזניח את הכושל, וקרוביו, גם הרחוקים יותר, נקראים לבוא ולסייע לו להיחלץ מקשייו הכלכליים.
מצוות רבות הטילה התורה על החברה לסייע לעני: מצות הצדקה, שמיטת כספים, לקט שכחה ופאה וכדומה, אבל קודם כל, החובה לדאוג שהאדם לא יהיה עני מוטלת על העני עצמו, וכך פירשו את הכתוב "אפס כי לא יהיה בך אביון": ציווי לאדם עצמו ("בך") שלא יהיה אביון. דוגמא לפירוש זה אנו מוצאים במסכת תענית (כא א) שבה מספרת הגמרא על אילפא ורבי יוחנן שהיו עוסקים בתורה והגיעו לעניות גדולה, אמרו: "נקום ונלך ונעסוק בסחורה ונקיים בעצמנו 'אפס כי לא יהיה לך (בעצמך - רש"י) אביון', הלכו וישבו תחת גדר רעועה והיו אוכלים לחם. באו שני מלאכי השרת, שמע רבי יוחנן שאחד אומר לחבירו: הבה נשליך עליהם את הגדר הזו ונהרוג אותם, שמניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, אמר לו השני: עזוב אותם שיש בהם אחד שעומדת לו השעה. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע אמר רבי יוחנן ממה שרק אני שמעתי ואילפא לא שמע, אני הוא זה שהשעה משחקת לו, אחזור לתורתי ואקיים בעצמי: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". רבי יוחנן חזר ומינו אותו לראש ישיבה.
החתם סופר בספרו "תורת משה" על התורה (פרשת ראה עמ' ל ב), מביא את המעשה הזה, ושם לא זו בלבד שהוא מתעלם לגמרי מדברי המלאך שאמר: "מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה", אלא משמע מפירושו שהם אינם להלכה (ועיין שבת לג ב שגם רשב"י טעה באמירה זו עד שבת קול גערה בו: להחריב עולמי יצאתם!). על פי פירושו שם, אדרבא, אילפא הוא שנהג כדין, שדאג לא להיות עני, ודווקא רבי יוחנן הוא הוראת שעה, וכך הוא מפרש שם: "אפס כי לא יהיה בך אביון" פירושו: שלא תהיה אביון בעצמך, "כי אם כה תעשה" (כמו אילפא ורבי יוחנן, שתצא לעבוד כדי לא להיות אביון) כי אז "ברך יברכך ה' אלקיך בארץ", רצונו לומר: "בעסקי הארץ לעסוק בפרגמטיה וכדומה, כמו שעשה אילפא".
"רק אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך לשמור ולעשות" הכוונה היא: "שתשמע בת קול או מלאכי השרת האומרים לשמור ולעשות, היינו שתהיה ממונה לשמור התורה ולעשות שמירה לתורה ולעשות מצוות, אז לא תעסוק בברכת הארץ ותתמנה להיות ראש ישיבה כמו רבי יוחנן".
מדברי החתם סופר משמע שרק יחידים, שהיתה להם התגלות שמימית כמו רבי יוחנן, ששמעו במפורש מבת-קול או ממלאכי-השרת שהם מיועדים לשליחות רוחנית, רק הם פטורים מלעסוק "בברכת הארץ". אבל כלל החברה היהודית, כולל חברת הלומדים, עליהם לדאוג שלא יתדרדרו בחייהם למצוקה של עוני, אלא יעסקו "בעסקי הארץ לעסוק בפרגמטיא וכדומה", לקיים "אפס כי לא יהיה בך אביון".
המאמר מופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .
(הישיבה לחזרה בתשובה ולהתחזקות תורנית של הציונות הדתית).
על הסתירה הזו שאלו במדרש (ספרי): "כיצד נתקיימו שני כתובים הללו?" והוא משיב: "בזמן שאתם עושים רצונו של מקום - אביונים באחרים, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום - אביונים שבכם", ממנו משמע שהעוני אינו הכרחי אלא הוא כעונש על התנהגותו של האדם. כך או כך, בפועל אנו רואים שהעוני הוא חלק בלתי נפרד ממציאות חיינו ועלינו להתמודד עמו.
השאלה היא כיצד מתמודדים עם בעיית העוני?
התורה בפרשתנו פורסת לפנינו כמה פתרונות איך למנוע או לצמצם את הפער הכלכלי: החל מחובת בעל הנכסים להפקיר את יבול שנת השמיטה, ככתוב (שמות כג יא): "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך", דרך מצוות היובל, שבה שב כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו, ועד התייחסות למצוקת הפרט, לאילוציו של היחיד למכור את אחוזתו או את ביתו, או למכור אפילו את עצמו לעבד. בכל המקרים הללו אסור להזניח את הכושל, וקרוביו, גם הרחוקים יותר, נקראים לבוא ולסייע לו להיחלץ מקשייו הכלכליים.
מצוות רבות הטילה התורה על החברה לסייע לעני: מצות הצדקה, שמיטת כספים, לקט שכחה ופאה וכדומה, אבל קודם כל, החובה לדאוג שהאדם לא יהיה עני מוטלת על העני עצמו, וכך פירשו את הכתוב "אפס כי לא יהיה בך אביון": ציווי לאדם עצמו ("בך") שלא יהיה אביון. דוגמא לפירוש זה אנו מוצאים במסכת תענית (כא א) שבה מספרת הגמרא על אילפא ורבי יוחנן שהיו עוסקים בתורה והגיעו לעניות גדולה, אמרו: "נקום ונלך ונעסוק בסחורה ונקיים בעצמנו 'אפס כי לא יהיה לך (בעצמך - רש"י) אביון', הלכו וישבו תחת גדר רעועה והיו אוכלים לחם. באו שני מלאכי השרת, שמע רבי יוחנן שאחד אומר לחבירו: הבה נשליך עליהם את הגדר הזו ונהרוג אותם, שמניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, אמר לו השני: עזוב אותם שיש בהם אחד שעומדת לו השעה. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע אמר רבי יוחנן ממה שרק אני שמעתי ואילפא לא שמע, אני הוא זה שהשעה משחקת לו, אחזור לתורתי ואקיים בעצמי: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". רבי יוחנן חזר ומינו אותו לראש ישיבה.
החתם סופר בספרו "תורת משה" על התורה (פרשת ראה עמ' ל ב), מביא את המעשה הזה, ושם לא זו בלבד שהוא מתעלם לגמרי מדברי המלאך שאמר: "מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה", אלא משמע מפירושו שהם אינם להלכה (ועיין שבת לג ב שגם רשב"י טעה באמירה זו עד שבת קול גערה בו: להחריב עולמי יצאתם!). על פי פירושו שם, אדרבא, אילפא הוא שנהג כדין, שדאג לא להיות עני, ודווקא רבי יוחנן הוא הוראת שעה, וכך הוא מפרש שם: "אפס כי לא יהיה בך אביון" פירושו: שלא תהיה אביון בעצמך, "כי אם כה תעשה" (כמו אילפא ורבי יוחנן, שתצא לעבוד כדי לא להיות אביון) כי אז "ברך יברכך ה' אלקיך בארץ", רצונו לומר: "בעסקי הארץ לעסוק בפרגמטיה וכדומה, כמו שעשה אילפא".
"רק אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך לשמור ולעשות" הכוונה היא: "שתשמע בת קול או מלאכי השרת האומרים לשמור ולעשות, היינו שתהיה ממונה לשמור התורה ולעשות שמירה לתורה ולעשות מצוות, אז לא תעסוק בברכת הארץ ותתמנה להיות ראש ישיבה כמו רבי יוחנן".
מדברי החתם סופר משמע שרק יחידים, שהיתה להם התגלות שמימית כמו רבי יוחנן, ששמעו במפורש מבת-קול או ממלאכי-השרת שהם מיועדים לשליחות רוחנית, רק הם פטורים מלעסוק "בברכת הארץ". אבל כלל החברה היהודית, כולל חברת הלומדים, עליהם לדאוג שלא יתדרדרו בחייהם למצוקה של עוני, אלא יעסקו "בעסקי הארץ לעסוק בפרגמטיא וכדומה", לקיים "אפס כי לא יהיה בך אביון".
המאמר מופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .
(הישיבה לחזרה בתשובה ולהתחזקות תורנית של הציונות הדתית).