התפישה המדינית הרווחת בארץ גורסת שלא ישרור שלום במזרח התיכון כל עוד הערבים לא ישלימו עם קיומה של מדינת ישראל. למרות שנפתוליה הקיומיים של מדינת ישראל ממחישים את הסכנה הגלומה בקונספציה המדינית, עדיין מתקשה הציבור היהודי לעכל את גודל האיום הנובע מהפסיביות הלאומית התולה את תקוות השלום והביטחון בהשלמה ערבית עם קיומה של מדינת ישראל. הפסיביות ה"פרגמטית" כה השתרשה במדינת ישראל, עד שכל המערער עליה נתפש כקיצוני.
באופן פרדוכסלי, דווקא הטרור הבלתי מתרצה, שמוכיח את הנחיצות הדחופה להשתחרר מתפישת התהליך המדיני, הוא זה המעמיק את אחיזתה של קונספצית אוסלו. המבוכה הלאומית המתבטאת בפרדוקס אוסלו משתקפת גם באופיו התלוש של השיח הציבורי שמצטייר כמכבסה רעיונית המערבלת השקפות, עובדות ומסקנות לדייסה פולמוסית חסרת משמעות. כך ממשיך הלקסיקון הציבורי להגדיר את מתנגדיו המושבעים של התהליך המדיני בכינוי "קיצוניים" למרות שתחזיותיהם הקודרות התאמתו לכל אורכה של דרך אוסלו. כך גם מתעקש אותו לקסיקון תקשורתי מעוות למסד את הגדרתם של שוחרי התהליך המדיני כ"מתונים" למרות האסונות שהמיטו על מדינת ישראל בהרפתקאותיהם המדיניות הנמהרות.
שנות דור של אווירה תרבותית קלוקלת, כשל חינוכי ממלכתי ושטיפת מוח תקשורתית אומנם השחיתו את נפש העם, אך דווקא בשל המצב הלאומי הירוד חייבים "הקיצוניים" להבהיר ביתר שאת לציבור כי לא ההשלמה הערבית תביא את השלום אלא השלמת שחרורה של ארץ ישראל היא זו שתנחיל את הביטחון והשקט. רובו של הציבור האמוני סבור שיש להסתפק בשמירתה של הארץ אשר בין הירדן לים אך ההיסטוריה כבר הוכיחה שאין הנחות לעם היהודי, וסביר להניח כי בדרך זו או אחרת תיאלץ מדינת ישראל להתמודד עם השבת חבלי הארץ המובטחת כולה לריבונות יהודית. שקיעתה של מדינת ישראל מאז הפקרת סיני למצרים, ממחישה את הקללה הגלומה בבגידתו של העם היהודי במורשת גבולות ההבטחה.
הערבים אומנם יודעים להעריך את הברכה הצפונה בארץ, אך קנאתם הישמעאלית מדחיקה מתודעתם את משמעותה הקיומית של הזיקה הבלעדית בין ברכת הארץ לשיבת ציון. כל יומני המסע, המתעדים את רשמי התיירים בארץ ישראל של תקופת הגלות, מדגישים את אווירת הנכאים שהשרתה הארץ השוממה על מבקריה. את הרשמים המדכאים ביותר מארץ ישראל החרבה, השוממה והנידחת מספקים תיירי המאה התשע עשרה, שנים ספורות לפני התהוותה של ההתיישבות הציונית. רשמיהם העגומים של תיירי המאה התשע עשרה, המשרטטים את נופי העזובה והחורבן שבתוכם כוננו ראשוני החלוצים את אבן הפינה למפעל הציוני, מחדדים את עוצמת השינוי המופלא שהתחולל בארץ עם שיבת ציון של העת החדשה. בחושיהם הקיומיים החדים קלטו הערבים את התמורות המתרחשות בארץ ונהרו אליה בהמוניהם.
עוצמתם של הערבים גלומה בדבקותם העיקשת באדמת הארץ, ואילו חולשתם נובעת מהזיקה הבלעדית בין ברכת הארץ לשיבת ציון. קורותיה של התנועה הקיבוצית ממחישות את משמעותה של ברכת הארץ. את שקיעתם של הקיבוצים נהוג אומנם לייחס לתמורות חברתיות, כלכליות ופוליטיות, אך בחינה ביקורתית של תהליכי הדעיכה בתנועה הקיבוצית מגלה מיתאם מובהק בין יחסם של הקיבוצים ליישוב הארץ ובין רמת שגשוגם. עד מלחמת ששת הימים הובילה התנועה הקיבוצית את מפעל ההתיישבות הציונית וזכתה ליוקרה לאומית ובינלאומית כקהילה איכותית ומשגשגת. לאחר שחרור חבלי יש"ע, סיני ורמת הגולן חרתו הקיבוצים על דגלם הרעיוני את אידיאל הריסתה של ההתיישבות העברית, את עקירתם של מתיישבים יהודים ואת הפקרתם של חבלי מולדת. הבגידה במורשת ההתיישבות העברית שללה מהתנועה הקיבוצית את זכות אבותיה המייסדים. כך הפכה ברכת הארץ שהיטיבה עם הקיבוצים לקללה שרוששה אותם מנכסיהם הערכיים והחומריים.
מדינת ישראל נוהגת להתהדר בנאורותה המערבית המחויבת לערכי אמת, צדק וחרות לעומת הפונדמנטליזם הערבי האוטוקרטי הלוקה בנגעי הפנטזיה המזרחית. אך האמת הישראלית נסמכת על בסיס שקרי רעוע, בעוד שהפנטזיה הערבית משקפת אמת בסיסית. שכן, נכונותה של ישראל לשלום תמורת ויתורים טריטוריאליים צומחת מתוך אמונה עיוורת בקונספציות שקריות הממיטות אסון על העם היהודי. לעומת זאת, הערבים הם אלה המלמדים את העם היהודי פרק מאלף בהלכות האמת היהודית, בכך שהם מטרפדים כל נוסחת פשרה בעניין שלמות הארץ. יתר על כן, מנהיגי המדינות הערביות השוכנות בתחומי הארץ המובטחת מצהירים חדשות לבקרים על החשש הערבי מפני שאיפות ההתפשטות הישראלית אל גבולות ההבטחה. נראה שמניע פנימי נסתר הוא זה המנחה את מנהיגי "ארצות ההבטחה" להקדים תרופה ל"מכת" ההתפשטות הישראלית מהנילוס ועד הפרת.
הארץ משופעת כיום בתלמודי תורה, ישיבות, אולפנות, בתי מדרש ובתי כנסת. המזון הכשר מצוי בשפע לכל דורש, וגם המועדים והחגים מוסדו בלוח השנה הממלכתי. למרבה האירוניה דווקא קומץ חלוציה של התנועה הציונות, שהתנתקו רובם ככולם מהמסגרת הדתית, הם אלה שהניחו את היסוד לשגשוגם של חיים יהודיים בארץ ישראל. שמירת החיים היהודיים בתפוצות הגולה מחייבת כיום מסירות נפש גדולה יותר מאשר זו הנדרשת על ידי הציבור הדתי בארץ המנהל את חייו במסגרת הנוחה והאוהדת של מדינת ישראל. עד כדי כך נוחים מנעמי החיים הקהילתיים במדינת ישראל, שציבור הנהנים נוטה לשכוח כי שגשוג החיים הדתיים הושג בזכותם מסירותם ההתיישבותית של חלוצי התנועה הציונית. יתרה מזאת, מנעמי החיים הקהילתיים מדרדרים את הציבור היהודי לקהות נפש ורתיעה מפני הקשיים הכרוכים בהמשך מפעלה ההתיישבותי של התנועה הציונית.
המפעל הציוני אומנם הצליח לכונן בית לאומי לעם היהודי, אך הוויתור על שלמות הארץ הוא מתכון בדוק להנצחת הגלות בתוך ארץ ישראל ועצירתו של מהלך הגאולה היהודית. כשם שלהט רוחם של חלוצי הציונות היה חזק דיו כדי להעלות את העם היהודי משלב הגלות אל שלב הבית הלאומי, כך חייב העם היהודי לרתום את תעצומות הנפש שיעלו אותו אל המדרגה הבאה בנתיב גאולתו. אשר על כן, המאבק על ארץ ישראל שקול כיום כנגד כל יעדיו הלאומיים של העם היהודי.
ההוכחה המאלפת ביותר לעליונותה של מצוות יישוב הארץ על פני כל שאר המצוות באה לידי ביטוי במפעל הציוני. שכן, דווקא אותם ציונים חילוניים, אשר מסרו את נפשם על ארץ ישראל אך התנכרו לשאר המצוות, הם אלה שהניעו את תהליך הגאולה. לעומת זאת, אותה יהדות אורתודוכסית, שהסתגרה בד' אמותיהן של תורה ומצוות והתכחשה לדחיפותן של מצוות הכיבוש וההתנחלות, היא זו אשר העמיקה את הניוון הגלותי עד כדי עיוורון מוחלט לנוכח איומיו של הצורר הנאצי.
כדרכם של נרפי העם היהודי לדורותיהם, בוקעים כיום קולות זרים גם מקרב הציבור הדתי והחרדי המסיתים נגד המאבק על ארץ ישראל. שוב מסתבר שמאז דור המדבר ועשרת המרגלים לא הבריא העם היהודי מפגעיהם של קטני האמונה, שיראת האדם מאפילה בליבם על יראת השם. אך ההיסטוריה היהודית מוכיחה שכל פלפול תלמודי, כל תפילה וכל ברכה בטלים בששים לעומת קדושת מפעלם ההתיישבותי של המתנחלים לדורותיהם. צו החיים מחייב אותנו להבין כי הנחשונים הנאחזים בגבעות יהודה ושומרון הם מליצי היושר שבזכותם שמורה לנו עדיין ברכת הארץ המבטיחה את קיומנו.
מנהיגי ישראל חייבים לחרות על לוח ליבם את לקחי העבר שאינם מותירים ספק באשר לחשיבותה העליונה של מצוות ההתנחלות בכל חבלי הארץ המובטחת. הזלזול הלאומי בשלמות הארץ הוא המסוכן שבאויבינו, הוא המחזק את שונאינו והוא זה שעלול להפוך עלינו את ברכת הארץ לקללה. לכן, כל עוד העם היהודי מעדיף להתהולל בקרנבל הבלהות של כינון שלטון זר בארץ ישראל, אין לו זכות מוסרית להטיל את האחריות לפגעי הטרור על שום עם אחר אלא על עצמו בלבד.
באופן פרדוכסלי, דווקא הטרור הבלתי מתרצה, שמוכיח את הנחיצות הדחופה להשתחרר מתפישת התהליך המדיני, הוא זה המעמיק את אחיזתה של קונספצית אוסלו. המבוכה הלאומית המתבטאת בפרדוקס אוסלו משתקפת גם באופיו התלוש של השיח הציבורי שמצטייר כמכבסה רעיונית המערבלת השקפות, עובדות ומסקנות לדייסה פולמוסית חסרת משמעות. כך ממשיך הלקסיקון הציבורי להגדיר את מתנגדיו המושבעים של התהליך המדיני בכינוי "קיצוניים" למרות שתחזיותיהם הקודרות התאמתו לכל אורכה של דרך אוסלו. כך גם מתעקש אותו לקסיקון תקשורתי מעוות למסד את הגדרתם של שוחרי התהליך המדיני כ"מתונים" למרות האסונות שהמיטו על מדינת ישראל בהרפתקאותיהם המדיניות הנמהרות.
שנות דור של אווירה תרבותית קלוקלת, כשל חינוכי ממלכתי ושטיפת מוח תקשורתית אומנם השחיתו את נפש העם, אך דווקא בשל המצב הלאומי הירוד חייבים "הקיצוניים" להבהיר ביתר שאת לציבור כי לא ההשלמה הערבית תביא את השלום אלא השלמת שחרורה של ארץ ישראל היא זו שתנחיל את הביטחון והשקט. רובו של הציבור האמוני סבור שיש להסתפק בשמירתה של הארץ אשר בין הירדן לים אך ההיסטוריה כבר הוכיחה שאין הנחות לעם היהודי, וסביר להניח כי בדרך זו או אחרת תיאלץ מדינת ישראל להתמודד עם השבת חבלי הארץ המובטחת כולה לריבונות יהודית. שקיעתה של מדינת ישראל מאז הפקרת סיני למצרים, ממחישה את הקללה הגלומה בבגידתו של העם היהודי במורשת גבולות ההבטחה.
הערבים אומנם יודעים להעריך את הברכה הצפונה בארץ, אך קנאתם הישמעאלית מדחיקה מתודעתם את משמעותה הקיומית של הזיקה הבלעדית בין ברכת הארץ לשיבת ציון. כל יומני המסע, המתעדים את רשמי התיירים בארץ ישראל של תקופת הגלות, מדגישים את אווירת הנכאים שהשרתה הארץ השוממה על מבקריה. את הרשמים המדכאים ביותר מארץ ישראל החרבה, השוממה והנידחת מספקים תיירי המאה התשע עשרה, שנים ספורות לפני התהוותה של ההתיישבות הציונית. רשמיהם העגומים של תיירי המאה התשע עשרה, המשרטטים את נופי העזובה והחורבן שבתוכם כוננו ראשוני החלוצים את אבן הפינה למפעל הציוני, מחדדים את עוצמת השינוי המופלא שהתחולל בארץ עם שיבת ציון של העת החדשה. בחושיהם הקיומיים החדים קלטו הערבים את התמורות המתרחשות בארץ ונהרו אליה בהמוניהם.
עוצמתם של הערבים גלומה בדבקותם העיקשת באדמת הארץ, ואילו חולשתם נובעת מהזיקה הבלעדית בין ברכת הארץ לשיבת ציון. קורותיה של התנועה הקיבוצית ממחישות את משמעותה של ברכת הארץ. את שקיעתם של הקיבוצים נהוג אומנם לייחס לתמורות חברתיות, כלכליות ופוליטיות, אך בחינה ביקורתית של תהליכי הדעיכה בתנועה הקיבוצית מגלה מיתאם מובהק בין יחסם של הקיבוצים ליישוב הארץ ובין רמת שגשוגם. עד מלחמת ששת הימים הובילה התנועה הקיבוצית את מפעל ההתיישבות הציונית וזכתה ליוקרה לאומית ובינלאומית כקהילה איכותית ומשגשגת. לאחר שחרור חבלי יש"ע, סיני ורמת הגולן חרתו הקיבוצים על דגלם הרעיוני את אידיאל הריסתה של ההתיישבות העברית, את עקירתם של מתיישבים יהודים ואת הפקרתם של חבלי מולדת. הבגידה במורשת ההתיישבות העברית שללה מהתנועה הקיבוצית את זכות אבותיה המייסדים. כך הפכה ברכת הארץ שהיטיבה עם הקיבוצים לקללה שרוששה אותם מנכסיהם הערכיים והחומריים.
מדינת ישראל נוהגת להתהדר בנאורותה המערבית המחויבת לערכי אמת, צדק וחרות לעומת הפונדמנטליזם הערבי האוטוקרטי הלוקה בנגעי הפנטזיה המזרחית. אך האמת הישראלית נסמכת על בסיס שקרי רעוע, בעוד שהפנטזיה הערבית משקפת אמת בסיסית. שכן, נכונותה של ישראל לשלום תמורת ויתורים טריטוריאליים צומחת מתוך אמונה עיוורת בקונספציות שקריות הממיטות אסון על העם היהודי. לעומת זאת, הערבים הם אלה המלמדים את העם היהודי פרק מאלף בהלכות האמת היהודית, בכך שהם מטרפדים כל נוסחת פשרה בעניין שלמות הארץ. יתר על כן, מנהיגי המדינות הערביות השוכנות בתחומי הארץ המובטחת מצהירים חדשות לבקרים על החשש הערבי מפני שאיפות ההתפשטות הישראלית אל גבולות ההבטחה. נראה שמניע פנימי נסתר הוא זה המנחה את מנהיגי "ארצות ההבטחה" להקדים תרופה ל"מכת" ההתפשטות הישראלית מהנילוס ועד הפרת.
הארץ משופעת כיום בתלמודי תורה, ישיבות, אולפנות, בתי מדרש ובתי כנסת. המזון הכשר מצוי בשפע לכל דורש, וגם המועדים והחגים מוסדו בלוח השנה הממלכתי. למרבה האירוניה דווקא קומץ חלוציה של התנועה הציונות, שהתנתקו רובם ככולם מהמסגרת הדתית, הם אלה שהניחו את היסוד לשגשוגם של חיים יהודיים בארץ ישראל. שמירת החיים היהודיים בתפוצות הגולה מחייבת כיום מסירות נפש גדולה יותר מאשר זו הנדרשת על ידי הציבור הדתי בארץ המנהל את חייו במסגרת הנוחה והאוהדת של מדינת ישראל. עד כדי כך נוחים מנעמי החיים הקהילתיים במדינת ישראל, שציבור הנהנים נוטה לשכוח כי שגשוג החיים הדתיים הושג בזכותם מסירותם ההתיישבותית של חלוצי התנועה הציונית. יתרה מזאת, מנעמי החיים הקהילתיים מדרדרים את הציבור היהודי לקהות נפש ורתיעה מפני הקשיים הכרוכים בהמשך מפעלה ההתיישבותי של התנועה הציונית.
המפעל הציוני אומנם הצליח לכונן בית לאומי לעם היהודי, אך הוויתור על שלמות הארץ הוא מתכון בדוק להנצחת הגלות בתוך ארץ ישראל ועצירתו של מהלך הגאולה היהודית. כשם שלהט רוחם של חלוצי הציונות היה חזק דיו כדי להעלות את העם היהודי משלב הגלות אל שלב הבית הלאומי, כך חייב העם היהודי לרתום את תעצומות הנפש שיעלו אותו אל המדרגה הבאה בנתיב גאולתו. אשר על כן, המאבק על ארץ ישראל שקול כיום כנגד כל יעדיו הלאומיים של העם היהודי.
ההוכחה המאלפת ביותר לעליונותה של מצוות יישוב הארץ על פני כל שאר המצוות באה לידי ביטוי במפעל הציוני. שכן, דווקא אותם ציונים חילוניים, אשר מסרו את נפשם על ארץ ישראל אך התנכרו לשאר המצוות, הם אלה שהניעו את תהליך הגאולה. לעומת זאת, אותה יהדות אורתודוכסית, שהסתגרה בד' אמותיהן של תורה ומצוות והתכחשה לדחיפותן של מצוות הכיבוש וההתנחלות, היא זו אשר העמיקה את הניוון הגלותי עד כדי עיוורון מוחלט לנוכח איומיו של הצורר הנאצי.
כדרכם של נרפי העם היהודי לדורותיהם, בוקעים כיום קולות זרים גם מקרב הציבור הדתי והחרדי המסיתים נגד המאבק על ארץ ישראל. שוב מסתבר שמאז דור המדבר ועשרת המרגלים לא הבריא העם היהודי מפגעיהם של קטני האמונה, שיראת האדם מאפילה בליבם על יראת השם. אך ההיסטוריה היהודית מוכיחה שכל פלפול תלמודי, כל תפילה וכל ברכה בטלים בששים לעומת קדושת מפעלם ההתיישבותי של המתנחלים לדורותיהם. צו החיים מחייב אותנו להבין כי הנחשונים הנאחזים בגבעות יהודה ושומרון הם מליצי היושר שבזכותם שמורה לנו עדיין ברכת הארץ המבטיחה את קיומנו.
מנהיגי ישראל חייבים לחרות על לוח ליבם את לקחי העבר שאינם מותירים ספק באשר לחשיבותה העליונה של מצוות ההתנחלות בכל חבלי הארץ המובטחת. הזלזול הלאומי בשלמות הארץ הוא המסוכן שבאויבינו, הוא המחזק את שונאינו והוא זה שעלול להפוך עלינו את ברכת הארץ לקללה. לכן, כל עוד העם היהודי מעדיף להתהולל בקרנבל הבלהות של כינון שלטון זר בארץ ישראל, אין לו זכות מוסרית להטיל את האחריות לפגעי הטרור על שום עם אחר אלא על עצמו בלבד.