כשהחברים הטובים שלנו (בלי מירכאות) רוצים להפגין את יחסם החיובי למדינת ישראל, הם אומרים- ברחבות לב- שיש להקים שתי מדינות בארץ ישראל. או שיש להקים מדינה יהודית ומדינה ערבית בין הירדן לים. ואני תוהה "ההיתה או חלמתי חלום". האומנם אין עדיין מדינה יהודית בארץ ישראל? רגע, רבותי וגבירותיי, אנחנו כבר כאן. עם חמישים וחמש שנות עצמאות, ועוד כשבועיים! (כן, כל יום חשוב). למה מצליחים להעניק לנו, ויותר מכך אנו מצליחים לעשות זאת לעצמנו- את התחושה של הזמניות.
מועצת המדינה הזמנית (לאחר אלפיים שנות...) הותירה בנו חותם עמוק. עד הלום איננו משתחררים מחבלי בראשית. אנו חיים בהתמדה על מהות הזמניות. ולא שיש לנו ספק. אבל, הצלחת "כוחות הקדמה", (אגב, לאן הם מתקדמים בדיוק?) היא במתן גושפנקא של ארעיות למדינת היהודים ולכל מה שבה. ההדים המגיעים מאירופה, מדברים על חיסול המדינה היהודית. על האפיזודה החביבה שעומדת להיעלם. גם כמה פרשנים ותקשורתנים אמריקנים, רואים את מסיבת הסיום. לא של ממלכת ירדן, חסרת כל ייחוד ויכולת קיום עצמאית,וחסרת היסטוריה לאומית או צידוק מלבד המחשבה הבריטית לתגמל את נאמניה. כך גם בסוריה ובעיראק וסביב כל העולם. אך רק עלינו מצביעים באצבע: בואו נקים מוזיאון לשמר את החוויה. אכן, גם לגבינו מנופפים עם "זכות הקיום" של ישראל. עם זכותה לחיות ב"גבולות בטוחים ומוסכמים", כשהמונחים האלו עצמם נתונים לפירושו של כל חורץ לשון וחורט בעט. כאילו מישהו צריך לתת לנו אישור לחיות. ואנו, במקום להעיף אותם על הסף, מתייחסים אליהם בנימוס ובהקשבה. מי שמדבר אתנו על זכותנו לנשום יש לו ספקות בעניין. הוא איננו ידיד.
אבל, למעשה, אנו עושים זאת לעצמנו. כך, בגלי צה"ל, לפני יום העצמאות, במשאל רדיופוני, נתבקשו אנשים לומר "חמש סיבות למה לחיות כאן, בישראל?". התשובות עצמן חשובות פחות מעצם השאלה. האם מישהו במרוקו או במצרים יעיז לשאול כזאת? גם לא בצרפת, ארה"ב או סין. פעם, נאלץ יהודי להצטדק על מה ולמה אין הוא עולה לישראל. אפילו לארץ של ביצות והתמודדות יום יומית קשה. היום בתחנה של החיילים המגינים עליה מעלים ספקות לגבי החיים בה. אצלנו שר חוץ בוחר לגור מחוצה לה. לאחר שתמה הילת התפקיד שלו, כמובן. ויש גם איש "מוסד", המעדיף לבלות את ימי פרישתו ביער מבודד בארץ זרה. כלומר, לא העדפה של משפחה, זיכרונות או הווי זכור ילדות, שגם הן קשות להבנה. לכך יש אולי פירוש אחד, הנוגע בחוסר שורשים אמיתיים, באי הבנת מקומו של העם ושל ארצו וייעודו. באי תפיסה של מקומו האישי בעולם. אולי גם בזרות האישית הנובעת ממנה.
שכנותינו אינן בעלות היסטוריה ארוכה של מדינה עצמאית בעת החדשה. ויש בעולם ישויות המוגדרות כמדינה, שהן קטנות מישראל, חלשות ממנה, צעירות ממנה, בעלות אוכלוסיה קטנטנה, ושם איש אינו מפקפק בעצם הקיום. (ואיננו מדברים על זכות הקיום!) להם יש ביטחון עצמי, אף על פי שיש להן פחות סיבות לגאווה. אנו הקמנו מדינה עם 60 ריבוא איש, והגענו ל-6 מיליון אזרחים במדינה פורחת ונפלאה. ניצחנו במלחמה קשה, ועל בסיס 6 אלפים הרוגים, הבסנו שבעה צבאות וזכינו בעצמאות במו ידינו. והמשכנו ב- 6 ימים ושחררנו עוד מחלקיה.
על חוד הסכין, לעולם לא נזקין, אמר ז'בוטינסקי. ואנו חיים פה על השפיץ של חוד התער, וממשיכים ליהנות, במזוכיזם בלתי מובן, ממעמדנו הייחודי. אגב, אצלנו מדגישים כל הזמן שאי אפשר לשלוט על "2 מיליון פלשטינאים". (מה עם ערביי ישראל?) אבל הערבים אינם מוטרדים משליטה על ששה מיליון יהודים. הם לא מתחבטים בעניין. בעצם, כבר הדובר שלהם הבהיר ש"מה שעשו הנאצים, יחוויר אל מול מה שהערבים יעשו ליהודים בארץ". להם אין בעיה של ביטחון עצמי ונחישות בהשגת המטרה.
ואף לגבי יש"ע - ישובים בני כשלושים שנה, מוגדרים כזמניים, ומדי יום מגלגלים בגירוש תושביהם. 19 שנה של עד מלחמת ששת הימים, דימו להיאחז בריבונות ממלכתית יהודית על עכו, חלסה או מג'דל. 35 שנה של אחיזה איתנה בלטרון, בית אל ושילה, מדבר יהודה או עזה, נדמות כימים אחדים. כפר עציון של ימי טרום המדינה נחשב כצורך וכמעשה טבעי לנוכח הר חברון העוין. בני טבוחי הקרב האחרון שהיה שם, ששבו לנחלת אבותיהם, תחת מדינה עצמאית ובוטחת, נחשבים כזרים, זמניים. הגם שעל ברכיהם משתעשעים נכדים, דור שלישי ישיר בנחלת אבות. מוזר על פי כל קנה מידה.
ובעצם, לא מוזר. זהו פרי של מאבק מתמיד. של תכנון קר ומקפיא. של הדבקת חותם הזמניות על מדינת ישראל. למעשה, זה השדר שאנחנו משדרים, חסרי הביטחון על פי המסורת היהודית.
והעובדות עצמן, עובדות האמת משנות פחות.
ומשהו סמלי, גם אם שולי לכאורה. ביום הזיכרון, בהר הרצל, נרשם על תגי הזיהוי 6.5.03 (!!!). שאלתי שם אשת ביטחון מה התאריך הזה, והיא הביטה בי בתדהמה. יום הזיכרון היא אמרה. לא, עניתי, זה חל בד' באייר. (15.5 באותה שנה) וכך בכל שנה יום העצמאות שלנו חל ביום אחר... אולי בגלל שאין אנו מבינים עדיין מה בדיוק קרה לנו בעניין העצמאות הזאת.
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.
מועצת המדינה הזמנית (לאחר אלפיים שנות...) הותירה בנו חותם עמוק. עד הלום איננו משתחררים מחבלי בראשית. אנו חיים בהתמדה על מהות הזמניות. ולא שיש לנו ספק. אבל, הצלחת "כוחות הקדמה", (אגב, לאן הם מתקדמים בדיוק?) היא במתן גושפנקא של ארעיות למדינת היהודים ולכל מה שבה. ההדים המגיעים מאירופה, מדברים על חיסול המדינה היהודית. על האפיזודה החביבה שעומדת להיעלם. גם כמה פרשנים ותקשורתנים אמריקנים, רואים את מסיבת הסיום. לא של ממלכת ירדן, חסרת כל ייחוד ויכולת קיום עצמאית,וחסרת היסטוריה לאומית או צידוק מלבד המחשבה הבריטית לתגמל את נאמניה. כך גם בסוריה ובעיראק וסביב כל העולם. אך רק עלינו מצביעים באצבע: בואו נקים מוזיאון לשמר את החוויה. אכן, גם לגבינו מנופפים עם "זכות הקיום" של ישראל. עם זכותה לחיות ב"גבולות בטוחים ומוסכמים", כשהמונחים האלו עצמם נתונים לפירושו של כל חורץ לשון וחורט בעט. כאילו מישהו צריך לתת לנו אישור לחיות. ואנו, במקום להעיף אותם על הסף, מתייחסים אליהם בנימוס ובהקשבה. מי שמדבר אתנו על זכותנו לנשום יש לו ספקות בעניין. הוא איננו ידיד.
אבל, למעשה, אנו עושים זאת לעצמנו. כך, בגלי צה"ל, לפני יום העצמאות, במשאל רדיופוני, נתבקשו אנשים לומר "חמש סיבות למה לחיות כאן, בישראל?". התשובות עצמן חשובות פחות מעצם השאלה. האם מישהו במרוקו או במצרים יעיז לשאול כזאת? גם לא בצרפת, ארה"ב או סין. פעם, נאלץ יהודי להצטדק על מה ולמה אין הוא עולה לישראל. אפילו לארץ של ביצות והתמודדות יום יומית קשה. היום בתחנה של החיילים המגינים עליה מעלים ספקות לגבי החיים בה. אצלנו שר חוץ בוחר לגור מחוצה לה. לאחר שתמה הילת התפקיד שלו, כמובן. ויש גם איש "מוסד", המעדיף לבלות את ימי פרישתו ביער מבודד בארץ זרה. כלומר, לא העדפה של משפחה, זיכרונות או הווי זכור ילדות, שגם הן קשות להבנה. לכך יש אולי פירוש אחד, הנוגע בחוסר שורשים אמיתיים, באי הבנת מקומו של העם ושל ארצו וייעודו. באי תפיסה של מקומו האישי בעולם. אולי גם בזרות האישית הנובעת ממנה.
שכנותינו אינן בעלות היסטוריה ארוכה של מדינה עצמאית בעת החדשה. ויש בעולם ישויות המוגדרות כמדינה, שהן קטנות מישראל, חלשות ממנה, צעירות ממנה, בעלות אוכלוסיה קטנטנה, ושם איש אינו מפקפק בעצם הקיום. (ואיננו מדברים על זכות הקיום!) להם יש ביטחון עצמי, אף על פי שיש להן פחות סיבות לגאווה. אנו הקמנו מדינה עם 60 ריבוא איש, והגענו ל-6 מיליון אזרחים במדינה פורחת ונפלאה. ניצחנו במלחמה קשה, ועל בסיס 6 אלפים הרוגים, הבסנו שבעה צבאות וזכינו בעצמאות במו ידינו. והמשכנו ב- 6 ימים ושחררנו עוד מחלקיה.
על חוד הסכין, לעולם לא נזקין, אמר ז'בוטינסקי. ואנו חיים פה על השפיץ של חוד התער, וממשיכים ליהנות, במזוכיזם בלתי מובן, ממעמדנו הייחודי. אגב, אצלנו מדגישים כל הזמן שאי אפשר לשלוט על "2 מיליון פלשטינאים". (מה עם ערביי ישראל?) אבל הערבים אינם מוטרדים משליטה על ששה מיליון יהודים. הם לא מתחבטים בעניין. בעצם, כבר הדובר שלהם הבהיר ש"מה שעשו הנאצים, יחוויר אל מול מה שהערבים יעשו ליהודים בארץ". להם אין בעיה של ביטחון עצמי ונחישות בהשגת המטרה.
ואף לגבי יש"ע - ישובים בני כשלושים שנה, מוגדרים כזמניים, ומדי יום מגלגלים בגירוש תושביהם. 19 שנה של עד מלחמת ששת הימים, דימו להיאחז בריבונות ממלכתית יהודית על עכו, חלסה או מג'דל. 35 שנה של אחיזה איתנה בלטרון, בית אל ושילה, מדבר יהודה או עזה, נדמות כימים אחדים. כפר עציון של ימי טרום המדינה נחשב כצורך וכמעשה טבעי לנוכח הר חברון העוין. בני טבוחי הקרב האחרון שהיה שם, ששבו לנחלת אבותיהם, תחת מדינה עצמאית ובוטחת, נחשבים כזרים, זמניים. הגם שעל ברכיהם משתעשעים נכדים, דור שלישי ישיר בנחלת אבות. מוזר על פי כל קנה מידה.
ובעצם, לא מוזר. זהו פרי של מאבק מתמיד. של תכנון קר ומקפיא. של הדבקת חותם הזמניות על מדינת ישראל. למעשה, זה השדר שאנחנו משדרים, חסרי הביטחון על פי המסורת היהודית.
והעובדות עצמן, עובדות האמת משנות פחות.
ומשהו סמלי, גם אם שולי לכאורה. ביום הזיכרון, בהר הרצל, נרשם על תגי הזיהוי 6.5.03 (!!!). שאלתי שם אשת ביטחון מה התאריך הזה, והיא הביטה בי בתדהמה. יום הזיכרון היא אמרה. לא, עניתי, זה חל בד' באייר. (15.5 באותה שנה) וכך בכל שנה יום העצמאות שלנו חל ביום אחר... אולי בגלל שאין אנו מבינים עדיין מה בדיוק קרה לנו בעניין העצמאות הזאת.
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.