אברהם פורז, בדומה לבני בגין, נחשב כל השנים לחבר כנסת הגון וישר. גם בחוגי הליכוד והדתיים היו אומרים: פורז הוא אמנם במרצ (ואחר כך בשינוי), אבל הוא אדם שאפשר לדבר איתו, והשיקולים שלו תמיד ענייניים ולא מפלגתיים. אני לא יודע מה קרה לו מאז שהוא נכנס לממשלה. אולי כמו אצל בני בגין, מתברר למפרע שמה שנראה באופוזיציה כמו ישר וענייני באופן קיצוני, היה בעצם סוג של בוקיות בלתי אפשרית, שמתגלה רק כשהבנאדם מקבל אחריות על החלטות וביצוע. הוא נראה כמו אחד שהולך ישר כמו סרגל, אבל למעשה הוא אחד שהולך ישר עם הראש בקיר.
הלו, מר פורז. תרגע, תנוח קצת. לא אתה נבחרת להיות ראש הממשלה, וגם המפלגה שלך לא קיבלה מנדט להפוך את המדינה למשהו אחר. קיבלתם מנדט להיות שותפים ולשנות לאט ומעט, כמו שותפים. שותפות היא משהו שלא עושים עם ראש בקיר. זה גם לא ישר. אולי דווקא אנשי הסרגל מתקשים להבין את זה, אבל זה לא בדיוק ישר כששותף אחד מנסה לדרוס את שותפו או לגנוב ממנו מאחורי הגב. שר פנים יכול להשפיע על המדינה המון. במינויים, בסדר עדיפויות תקציבי, בשליטתו העקיפה על הרשויות המקומיות, במדיניות יומיומית בענייני הגירה. בקטן ובמצטבר. אבל הכסא של שר הפנים הוא לא המקום לשחוט פרות קדושות ולעשות מהפכות חילוניות, או מהפכות בכלל. כדאי שמישהו בשינוי יסביר את זה לפורז לפני שהקיר ישבור לו את הראש.
ערעור על רעיון השבות
ואגב, אהוד ברק לא היה שר מטעם מפלגה בינונית, אלא ראש הממשלה שנבחר בבחירות אישיות וישירות, ועמד בראש המפלגה שנבחרה להיות הראשית בממשלה. אבל את המהפכה החילונית גם הוא לא הצליח לעשות. היא לא אפשרית כי היא לא צודקת. כשם שאף פוליטיקאי דתי לא יצליח להפוך את ישראל למדינה דתית, כי זה לא צודק, כי לא יתכן שמדינה שיש בה כל כך הרבה חילונים תהיה מדינה דתית, באותו אופן אף פוליטיקאי חילוני לא יצליח להפוך את ישראל למדינה חילונית. כי זה לא צודק. לא יתכן שמדינה שיש בה כל כך הרבה דתיים תהיה חילונית. ובזה כבר גלשנו לגופו של דיון.
בינתיים הוויכוח הוא רק על מי שהתגייר פה, מפני שאחרים מכוסים על ידי חוק השבות, שהוא באופן זמני פרה קדושה שעדין לא נשחטה. אבל ברור שהערעור הוא על עצם רעיון השבות. על פי פורז, מי שרוצה להיות ישראלי, לדבר עברית, לשרת בצה"ל, מה איכפת לי אם הוא לא יהודי. ולהיפך, מי שלא תורם ולא משתלב, ולא רוצה להיות מודרני וחילוני ונאור, למה אנחנו צריכים לקלוט אותו? מה איכפת לי שהוא יהודי? שימשיך להיות יהודי בשכונות החרדיות של ניו יורק. מה לי ולו?
ההשקפה הזו, הנקראת גם "מדינת כל אזרחיה", מתכוונת בעצם לנתק בין מדינת ישראל ובין העם היהודי. לדעתה, העם היהודי היה פיגום שנועד לבניית המדינה, ועכשיו שהבניין עומד, צריך להתחיל לפרק את הפיגומים. התומכים היותר רכים של ההשקפה הזו, ביניהם המחזיקים את עצמם ציונים, אומרים שהיא חזון לעתיד הרחוק. כל עוד יש אנטישמיות ויהודים נרדפים בעולם, יש צורך בחוק השבות, ויש הצדקה לתת עדיפות אוטומטית ליהודים. אבל החזון הוא שנהיה מדינה נורמלית, שבה כל אדם, יהודי או לא, עובר אותם מבחנים ונדרש לעמוד באותם קריטריונים.
הפרחה זרקה את התמונה
בעיניי זה נראה כמו אדם מבוגר ואמיד שהתחתן עם פרחה צעירה, ויום אחד הוא חוזר מהעבודה ומגלה, שהיא זרקה לפח אוריגינל של שאגאל, ותלתה במקומו על הקיר פוסטר של להקת רוק. היא מסבירה שהתמונה היתה ישנה ובלתי מובנת, וסתם תפסה מקום, ולעומת זאת לכל החברים שלה יש פוסטר כזה על הקיר, וזה הכי איני עכשיו.
העם היהודי קיים כבר שלושת אלפים שנה, ויהיה קיים גם בעוד שלושת אלפים שנה. המדינה הרגע קמה ומי יודע איך היא תהיה קיימת בעוד מאה וחמישים שנה. אולי כל רעיון המדינה הדמוקרטית כבר לא יהיה באופנה. אולי ימציאו מודלים אחרים לגמרי של התארגנות אנושית. ואולי להיפך, דווקא יחזרו לשיטות עתיקות יותר כמו שהאופנה חוזרת לסיקסטיז ולסבנטיז. מי יודע. דבר אחד ברור: הנכס השווה מיליונים שתלוי על הקיר שלנו, הוא העם ולא המדינה. מדינה יש לכולם, עם עתיק בן שלושת אלפים שנה יש רק לנו. העם הרבה יותר חשוב מהמדינה. אם יש כאן פיגום ובניין, העם היהודי הוא הבניין ומדינת ישראל היא הפיגום. היא קמה כדי לבנות אותו ולא להיפך. אז בואו לא נזרוק את התמונה בשביל פוסטר. זה לא ליברלי, זה פריחי.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
הלו, מר פורז. תרגע, תנוח קצת. לא אתה נבחרת להיות ראש הממשלה, וגם המפלגה שלך לא קיבלה מנדט להפוך את המדינה למשהו אחר. קיבלתם מנדט להיות שותפים ולשנות לאט ומעט, כמו שותפים. שותפות היא משהו שלא עושים עם ראש בקיר. זה גם לא ישר. אולי דווקא אנשי הסרגל מתקשים להבין את זה, אבל זה לא בדיוק ישר כששותף אחד מנסה לדרוס את שותפו או לגנוב ממנו מאחורי הגב. שר פנים יכול להשפיע על המדינה המון. במינויים, בסדר עדיפויות תקציבי, בשליטתו העקיפה על הרשויות המקומיות, במדיניות יומיומית בענייני הגירה. בקטן ובמצטבר. אבל הכסא של שר הפנים הוא לא המקום לשחוט פרות קדושות ולעשות מהפכות חילוניות, או מהפכות בכלל. כדאי שמישהו בשינוי יסביר את זה לפורז לפני שהקיר ישבור לו את הראש.
ערעור על רעיון השבות
ואגב, אהוד ברק לא היה שר מטעם מפלגה בינונית, אלא ראש הממשלה שנבחר בבחירות אישיות וישירות, ועמד בראש המפלגה שנבחרה להיות הראשית בממשלה. אבל את המהפכה החילונית גם הוא לא הצליח לעשות. היא לא אפשרית כי היא לא צודקת. כשם שאף פוליטיקאי דתי לא יצליח להפוך את ישראל למדינה דתית, כי זה לא צודק, כי לא יתכן שמדינה שיש בה כל כך הרבה חילונים תהיה מדינה דתית, באותו אופן אף פוליטיקאי חילוני לא יצליח להפוך את ישראל למדינה חילונית. כי זה לא צודק. לא יתכן שמדינה שיש בה כל כך הרבה דתיים תהיה חילונית. ובזה כבר גלשנו לגופו של דיון.
בינתיים הוויכוח הוא רק על מי שהתגייר פה, מפני שאחרים מכוסים על ידי חוק השבות, שהוא באופן זמני פרה קדושה שעדין לא נשחטה. אבל ברור שהערעור הוא על עצם רעיון השבות. על פי פורז, מי שרוצה להיות ישראלי, לדבר עברית, לשרת בצה"ל, מה איכפת לי אם הוא לא יהודי. ולהיפך, מי שלא תורם ולא משתלב, ולא רוצה להיות מודרני וחילוני ונאור, למה אנחנו צריכים לקלוט אותו? מה איכפת לי שהוא יהודי? שימשיך להיות יהודי בשכונות החרדיות של ניו יורק. מה לי ולו?
ההשקפה הזו, הנקראת גם "מדינת כל אזרחיה", מתכוונת בעצם לנתק בין מדינת ישראל ובין העם היהודי. לדעתה, העם היהודי היה פיגום שנועד לבניית המדינה, ועכשיו שהבניין עומד, צריך להתחיל לפרק את הפיגומים. התומכים היותר רכים של ההשקפה הזו, ביניהם המחזיקים את עצמם ציונים, אומרים שהיא חזון לעתיד הרחוק. כל עוד יש אנטישמיות ויהודים נרדפים בעולם, יש צורך בחוק השבות, ויש הצדקה לתת עדיפות אוטומטית ליהודים. אבל החזון הוא שנהיה מדינה נורמלית, שבה כל אדם, יהודי או לא, עובר אותם מבחנים ונדרש לעמוד באותם קריטריונים.
הפרחה זרקה את התמונה
בעיניי זה נראה כמו אדם מבוגר ואמיד שהתחתן עם פרחה צעירה, ויום אחד הוא חוזר מהעבודה ומגלה, שהיא זרקה לפח אוריגינל של שאגאל, ותלתה במקומו על הקיר פוסטר של להקת רוק. היא מסבירה שהתמונה היתה ישנה ובלתי מובנת, וסתם תפסה מקום, ולעומת זאת לכל החברים שלה יש פוסטר כזה על הקיר, וזה הכי איני עכשיו.
העם היהודי קיים כבר שלושת אלפים שנה, ויהיה קיים גם בעוד שלושת אלפים שנה. המדינה הרגע קמה ומי יודע איך היא תהיה קיימת בעוד מאה וחמישים שנה. אולי כל רעיון המדינה הדמוקרטית כבר לא יהיה באופנה. אולי ימציאו מודלים אחרים לגמרי של התארגנות אנושית. ואולי להיפך, דווקא יחזרו לשיטות עתיקות יותר כמו שהאופנה חוזרת לסיקסטיז ולסבנטיז. מי יודע. דבר אחד ברור: הנכס השווה מיליונים שתלוי על הקיר שלנו, הוא העם ולא המדינה. מדינה יש לכולם, עם עתיק בן שלושת אלפים שנה יש רק לנו. העם הרבה יותר חשוב מהמדינה. אם יש כאן פיגום ובניין, העם היהודי הוא הבניין ומדינת ישראל היא הפיגום. היא קמה כדי לבנות אותו ולא להיפך. אז בואו לא נזרוק את התמונה בשביל פוסטר. זה לא ליברלי, זה פריחי.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".