המומחה ברדיו נשמע מאד מדוד ומהוקצע. (גלי צה"ל, ט"ז באייר, 7.30 ) מה שקרה הבוקר- הוא הסביר-היה סטירת לחי לממשלה הפלישטינאית ולאבו מאזן. הטיתי אזן לשידור. מה בדיוק קרה שם? פגעו במכחיש השואה, לא פרשו לו שטיח אדום? על מה הם רבו הפעם, האם הגיעו למכות פיזיות? ואז הסתבר לי שהוא התכוון לרצח ביום ראשון בבקר, בט"ז אייר, כשמחבל פוצץ אוטובוס בצומת הגבעה הצרפתית. וגם לרצח שני בני הזוג בחברון. כלומר, הם נאבקים ביניהם. זו כל המשמעות של תשעה יהודים שלווים שנרצחו תוך כדי תנועה אזרחית תמימה לחלוטין.
כך, שהמשך הניתוח האקדמאי המלומד אינו צריך להפתיענו. וכך המשיך הדוקטור המכובד מהאוניברסיטה בניתוח קר כאזמל. "יש פה שיח ושיג בין ארגוני המחבלים, הפת"ח- חמאס-ג'יהאד. והריגת היהודים היא הכלי המתודולוגי שלהם". דהיינו, אם הבנתי נכונה, הדם היהודי הוא אמצעי עובר לסוחר. "אתה אינך צודק", יטען החמאסניק בבית הקפה כלפי חברו לשחור עם שתי כפיות סוכר. וכדי לאושש את דבריו ילחץ על הכפתור וישלח שתי אמהות יהודיות שבהריון, אל העולם הבא. וחברו ילגום בהרהור מעמיק את הטורקי שלו ויגיב הפעם בהנהון הסכמה המלווה בקניון מתפוצץ. ואולי גם יקבעו תעריף מדויק. הסכמה חלושה מחייבת כך וכך יהודים מתים. הסכמה נלהבת ביניהם מחירה פי שניים. לעומת זאת סירוב מנומס יעלה רחוב ירושלמי. סירוב תקיף ידרוש מינימום ליווי קולי של מטוס צולל. זה יהיה כלי מתודולוגי חדש, בלי ספק. המצאה רבת השראה. וכך גם בוש, ידיד של תנאי, יכול לדבר בסערת הפיצוצים על קידום תהליך השלום (...) ושאסור להיכנע לפיגועים שנועדו, לדבריו, רק כדי למנוע את התהליך החיוני. סתם מין אמצעי כזה. (הי, חבר, זה שלום? אנחנו מתים. ומאז שהוא התחיל השלום הזה, בכמויות גדולות יותר ובפריסה ארצית).
לא, אין לי ציפיות מהערבים. רצח של יהודים זה הטיעון העיקרי שלהם. או בלשונם באמנה הפלישטינאית הבלתי מבוטלת: שפת הנשק והמלחמה היא האסטרטגיה. זה העיקרון, גם אם הוא מוסווה לעיתים. כמו הסיפור הידוע על הקיסר, שיהודי עובר לפניו ומברך אותו לשלום. קורא לו הקיסר ובזעם יוקד אומר לו: "הכיצד יהודי שפל שכמותך מעיז בכלל לפנות לקיסר?", ומצווה להוציאו להורג. למחרת עובר יהודי אחר, ולמוד ניסיון קודמו שסיפורו עשה כנפיים, חולף במהירות על פני הפגע הרע. הקיסר מצווה מיד להביאו בפניו: "איך זה שיהודי עובר לפני הקיסר ואינו מברכו לשלום?" הוא שואל ומורה לצרפו לחברו מאתמול. היועצים מביטים בתמיהה איש ברעהו ושואלים את הקיסר לפשר הסתירה במעשיו. צוחק הקיסר: אל תלמדו אותי איך להרוג יהודים. לכך, כל דרך מותרת. אולם מה לישראלים שאיבדו את הכאב והזעם. הסמינר בקורס למדעי המדינה או הקרימינולוגיה יהיה בודאי מובנה היטב מהבחינה האקדמית. אבל, חברים יקרים, מה עם הנשמה? מה עם הצד שלנו?
וצל"ש אחד, זמני לצערי, יש להעניק לקול ישראל ואפילו לגלי צה"ל, באותו יום קשה. הדיווח כלל את המילה רצח. שבעה יהודים נרצחו בגבעה הצרפתית. שני יהודים נרצחו אמש בחברון. תשעה יהודים נרצחו ביום האחרון. זו, אכן, ההצגה הנכונה של הדברים. וחבל שהיא החזיקה מעמד רק עד שחזר התיאבון-שהושעה עקב תמונות הנפגעים- אל העורכים והשדרנים. כפי שאב שכול מפיגוע קודם שהועלה לראיון באותו יום, נשאל על תחושותיו, עקב הזיכרון של הריגת בנו שלו. האב השיב מיד: בני לא נהרג. הוא נרצח, נשחט, נטבח. זה לא אסון טבע. היה פה רצח.
זה שהשמאל מפעיל מכבסת מילים, כבר למדנו. אבל דומני שהם לא הפנימו נקודה חשובה מבחינתם, בזווית הראיה שלהם. כל עוד הם ימעיטו את המשמעות שבפשעי הערבים, יחשבו הללו שבסופו של דבר לא הם אלו שצריכים לשנות את דרכם. הרי הם פועלים בתוך ההבנה של חלק מהיהודים, מבחינתם. מה גם שזה החלק הצעקני והדומיננטי בתקשורת ובחלל הריק של ההסברה הישראלית. ובהתאם לאותה נקודת מבט של השמאל, הפתרון שלהם מתרחק והולך. ואולי ואני כותב זאת בחלחלה- השמאל מבין כבר שכל פתרון שלא יביא את הערבים להסכמה לוותר על תביעותיהם ושאיפותיהם הלאומניות בארץ ישראל עצמה (להבדיל מחייהם הפרטיים- על פי ההנחיה שקבע יהושע בן נון) אינו אפשרי. וכדי לא להיראות מגוחכים, הם מעדיפים שלא תתברר המציאות הזאת. וכך, כל מה שימנע או ירחיק את ההבנה הזאת, הוא רצוי. זה מאפשר לשמן את המנגנונים שהם הקימו. להפעיל גופים, אגודות, דיונים, ספרים ומפגשים סביב כדור הארץ. אגב, נראה שזה גם משתלם כספית לרבים מהם. אז עדיף לדידם שהפרה תמשיך להיקרא פרה, גם אם אין סיכוי שתתן חלב.
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.
כך, שהמשך הניתוח האקדמאי המלומד אינו צריך להפתיענו. וכך המשיך הדוקטור המכובד מהאוניברסיטה בניתוח קר כאזמל. "יש פה שיח ושיג בין ארגוני המחבלים, הפת"ח- חמאס-ג'יהאד. והריגת היהודים היא הכלי המתודולוגי שלהם". דהיינו, אם הבנתי נכונה, הדם היהודי הוא אמצעי עובר לסוחר. "אתה אינך צודק", יטען החמאסניק בבית הקפה כלפי חברו לשחור עם שתי כפיות סוכר. וכדי לאושש את דבריו ילחץ על הכפתור וישלח שתי אמהות יהודיות שבהריון, אל העולם הבא. וחברו ילגום בהרהור מעמיק את הטורקי שלו ויגיב הפעם בהנהון הסכמה המלווה בקניון מתפוצץ. ואולי גם יקבעו תעריף מדויק. הסכמה חלושה מחייבת כך וכך יהודים מתים. הסכמה נלהבת ביניהם מחירה פי שניים. לעומת זאת סירוב מנומס יעלה רחוב ירושלמי. סירוב תקיף ידרוש מינימום ליווי קולי של מטוס צולל. זה יהיה כלי מתודולוגי חדש, בלי ספק. המצאה רבת השראה. וכך גם בוש, ידיד של תנאי, יכול לדבר בסערת הפיצוצים על קידום תהליך השלום (...) ושאסור להיכנע לפיגועים שנועדו, לדבריו, רק כדי למנוע את התהליך החיוני. סתם מין אמצעי כזה. (הי, חבר, זה שלום? אנחנו מתים. ומאז שהוא התחיל השלום הזה, בכמויות גדולות יותר ובפריסה ארצית).
לא, אין לי ציפיות מהערבים. רצח של יהודים זה הטיעון העיקרי שלהם. או בלשונם באמנה הפלישטינאית הבלתי מבוטלת: שפת הנשק והמלחמה היא האסטרטגיה. זה העיקרון, גם אם הוא מוסווה לעיתים. כמו הסיפור הידוע על הקיסר, שיהודי עובר לפניו ומברך אותו לשלום. קורא לו הקיסר ובזעם יוקד אומר לו: "הכיצד יהודי שפל שכמותך מעיז בכלל לפנות לקיסר?", ומצווה להוציאו להורג. למחרת עובר יהודי אחר, ולמוד ניסיון קודמו שסיפורו עשה כנפיים, חולף במהירות על פני הפגע הרע. הקיסר מצווה מיד להביאו בפניו: "איך זה שיהודי עובר לפני הקיסר ואינו מברכו לשלום?" הוא שואל ומורה לצרפו לחברו מאתמול. היועצים מביטים בתמיהה איש ברעהו ושואלים את הקיסר לפשר הסתירה במעשיו. צוחק הקיסר: אל תלמדו אותי איך להרוג יהודים. לכך, כל דרך מותרת. אולם מה לישראלים שאיבדו את הכאב והזעם. הסמינר בקורס למדעי המדינה או הקרימינולוגיה יהיה בודאי מובנה היטב מהבחינה האקדמית. אבל, חברים יקרים, מה עם הנשמה? מה עם הצד שלנו?
וצל"ש אחד, זמני לצערי, יש להעניק לקול ישראל ואפילו לגלי צה"ל, באותו יום קשה. הדיווח כלל את המילה רצח. שבעה יהודים נרצחו בגבעה הצרפתית. שני יהודים נרצחו אמש בחברון. תשעה יהודים נרצחו ביום האחרון. זו, אכן, ההצגה הנכונה של הדברים. וחבל שהיא החזיקה מעמד רק עד שחזר התיאבון-שהושעה עקב תמונות הנפגעים- אל העורכים והשדרנים. כפי שאב שכול מפיגוע קודם שהועלה לראיון באותו יום, נשאל על תחושותיו, עקב הזיכרון של הריגת בנו שלו. האב השיב מיד: בני לא נהרג. הוא נרצח, נשחט, נטבח. זה לא אסון טבע. היה פה רצח.
זה שהשמאל מפעיל מכבסת מילים, כבר למדנו. אבל דומני שהם לא הפנימו נקודה חשובה מבחינתם, בזווית הראיה שלהם. כל עוד הם ימעיטו את המשמעות שבפשעי הערבים, יחשבו הללו שבסופו של דבר לא הם אלו שצריכים לשנות את דרכם. הרי הם פועלים בתוך ההבנה של חלק מהיהודים, מבחינתם. מה גם שזה החלק הצעקני והדומיננטי בתקשורת ובחלל הריק של ההסברה הישראלית. ובהתאם לאותה נקודת מבט של השמאל, הפתרון שלהם מתרחק והולך. ואולי ואני כותב זאת בחלחלה- השמאל מבין כבר שכל פתרון שלא יביא את הערבים להסכמה לוותר על תביעותיהם ושאיפותיהם הלאומניות בארץ ישראל עצמה (להבדיל מחייהם הפרטיים- על פי ההנחיה שקבע יהושע בן נון) אינו אפשרי. וכדי לא להיראות מגוחכים, הם מעדיפים שלא תתברר המציאות הזאת. וכך, כל מה שימנע או ירחיק את ההבנה הזאת, הוא רצוי. זה מאפשר לשמן את המנגנונים שהם הקימו. להפעיל גופים, אגודות, דיונים, ספרים ומפגשים סביב כדור הארץ. אגב, נראה שזה גם משתלם כספית לרבים מהם. אז עדיף לדידם שהפרה תמשיך להיקרא פרה, גם אם אין סיכוי שתתן חלב.
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.