יש מן הציניות בהודעה האמריקנית "בבוא הזמן נביא בחשבון את הערותיכם, אך לא נשנה את מפת הדרכים באופן משמעותי". הוא מכה, והוא "מביא בחשבון" ? ביחד עם ההודעה האמריקנית באה הפקודה להשיב מיד. שרון ציית. בהשתעבדות הנפשית לאמריקה, שרון מייצג היטב את עמו. בתל אביב רואים ביום העצמאות דגלים אמריקנים כמעט כמספר דגלי הלאום. בשפת התקשורת שלנו "נשיא" סתם הוא נשיא ארה"ב, וכל נפיחה היוצאת מוושינגטון מועברת כצו מוחלט.
אך חידוש אחד, רשום בכל זאת על שם שרון : בימי גולדה, בגין ואפילו רבין בקעו גם קולות צורמים מתוך החדר הסגלגל, הקורבן עוד העז לפעמים גם לזעוק ולהתנגד. אולם "האיש החזק" לא ייתן שיכניעו אותו, ולכן הוא נכנע מראש, במקום להיאנס למדינה פלסטינית הוא מציע אותה בעצמו. איומים וסיבובי ידיים, אם יש, הם נעשים בחשאי, כלפי חוץ מציגים הרמוניה מופלאה. בוש חונק בשקט, הורג ללא דם, ושרון שומר על הפוזה. כך נשללה ממדינת היהודים הפריבילגיה שהיתה לאחרון היהודים בגולה: זכות הזעקה!
דעת הקהל שלנו, גם היא מקבלת עליה את רצון אדונה בצייתנות כלבית, ללא הרהור וערעור. איך, למשל, טרם גילו אצלנו שבוש הבן הוא הנשיא הגרוע ביותר לישראל שהיה מעולם? איזה נשיא כפה עלינו מדינה פלסטינית, שתי וועידות בינלאומיות, אפוטרופסות של האו"ם, אירופה ורוסיה, פיקוח זר, עקירת ההתיישבות, וגם את "זכות השיבה", הגלומה ב"יוזמה הסעודית", ולו גם עם הבטחה "להתחשב"? ציבור הרואה נשיא כזה "כידידותי ביותר לישראל" החליף את הדעת בצייתנות כלבית עיוורת.
גם מי שגורס שבפוליטיקה אין סנטימנטים, עומד נדהם מול מידת הרשעות שבוש וממשלו מגלים כלפי ישראל:
עוד זכור, כיצד הבטיח בוש האב לשליט סעודי, שבנוגע לישראל הבן יספק את הסחורה, והבן סיפק: לאותה סעודיה שממנה יצאו הטרור והטרוריסטים ושגירשה את הצבא האמריקני מתוכה, על מזבח שנאתה ליהודים ולישראל הקריב בוש את הידידה היחידה באיזור, שסייעה בכל תחום גם במלחמה האחרונה בעיראק.
את הנצחון הצבאי הישראלי על פלסטין הטרוריסטית, שנקנה בדם 1100 "קרבנות שלום" (למעלה מ-60,000 במספרים אמריקנים) ובנזקים אנושים לכלכלתה, חטף בוש מידיה - למען מניפי דגלי עיראק ושורפי דגלי ארה"ב, בעלי בריתו של סדאם חוסיין.
כפיות טובה, וגם צביעות: כל מה שהתיר בוש לעצמו, הוא אוסר עלינו. הוא במלחמותיו חייב לנצח, לנו הוא מכתיב מפלה. הוא התנקש בחיי שליט עיראק ומשפחתו, בנו נזף. אצלו "נזק עקיף" של הרג אלפי אזרחים בהפצצות הוא כשר, אצלנו זה טרף. הוא פוסל מו"מ ופשרות עם הטרור. עלינו הוא אוסר לגעת בערפאת, אותנו הוא דוחף למו"מ עם כנופייתו שלא השתנתה. הוא יצא למלחמה כדי להוציא שתי מדינות מידי שליטים טרוריסטים, וכאן הוא יוצר יש מאין מדינת טרור חדשה.
שרון מנסה עכשיו לשכנע את מפלגתו לבגוד בדרכה וללכת אחריו לתוך הנהר כעכברים אחרי החלילן מהמלין. אך המציאות זועקת, שמעולם לא היה ראש ממשלה, שבימיו איבדנו כ"כ הרבה דם וכלכלתנו נחלשה כ"כ, "תמורת" כל כך הרבה הישגים לאויב...
ערפאת מול שרון, טקטיקן מול טקטיקן, מי ניצח? ערפאת העז ופתח במלחמת טרור מפני שסרב לקחת הכל, אך ללא "זכות השיבה". שרון שבר את ערפאת צבאית, אך הוכה שוק על ירך בשדה המדיני, היכן שהניצחון נקבע באמת.
על לוח השח-מט הזה, מול שרון, הגיע ערפאת אל פסגת הישגיו כטרוריסט וכדיפלומט: הוא מקבל, בשפת מפת הדרכים, את "קץ הכיבוש", כלומר את כל השטח עד לקו הירוק, כולל ירושלים, את טיהור השטח מיהודים, צבא פלסטיני חדש במקום זה שניגף במלחמה, וגם שימור "זכות השיבה", ברשיון בינלאומי, כשאיפת-על של המדינה החדשה, עד להגעה אל השלב הסופי בתכנית השלבים.
לחלץ את כל זה מן האיש שהיה גאוות היהודים ואימת הערבים, אויבו המר אריאל שרון, זה הדובדבן בקצפת עוגת-הניצחון שלו.
עו"ד אליקים העצני הוא ח"כ לשעבר, חבר הנהלת מועצת יש"ע ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות".
אך חידוש אחד, רשום בכל זאת על שם שרון : בימי גולדה, בגין ואפילו רבין בקעו גם קולות צורמים מתוך החדר הסגלגל, הקורבן עוד העז לפעמים גם לזעוק ולהתנגד. אולם "האיש החזק" לא ייתן שיכניעו אותו, ולכן הוא נכנע מראש, במקום להיאנס למדינה פלסטינית הוא מציע אותה בעצמו. איומים וסיבובי ידיים, אם יש, הם נעשים בחשאי, כלפי חוץ מציגים הרמוניה מופלאה. בוש חונק בשקט, הורג ללא דם, ושרון שומר על הפוזה. כך נשללה ממדינת היהודים הפריבילגיה שהיתה לאחרון היהודים בגולה: זכות הזעקה!
דעת הקהל שלנו, גם היא מקבלת עליה את רצון אדונה בצייתנות כלבית, ללא הרהור וערעור. איך, למשל, טרם גילו אצלנו שבוש הבן הוא הנשיא הגרוע ביותר לישראל שהיה מעולם? איזה נשיא כפה עלינו מדינה פלסטינית, שתי וועידות בינלאומיות, אפוטרופסות של האו"ם, אירופה ורוסיה, פיקוח זר, עקירת ההתיישבות, וגם את "זכות השיבה", הגלומה ב"יוזמה הסעודית", ולו גם עם הבטחה "להתחשב"? ציבור הרואה נשיא כזה "כידידותי ביותר לישראל" החליף את הדעת בצייתנות כלבית עיוורת.
גם מי שגורס שבפוליטיקה אין סנטימנטים, עומד נדהם מול מידת הרשעות שבוש וממשלו מגלים כלפי ישראל:
עוד זכור, כיצד הבטיח בוש האב לשליט סעודי, שבנוגע לישראל הבן יספק את הסחורה, והבן סיפק: לאותה סעודיה שממנה יצאו הטרור והטרוריסטים ושגירשה את הצבא האמריקני מתוכה, על מזבח שנאתה ליהודים ולישראל הקריב בוש את הידידה היחידה באיזור, שסייעה בכל תחום גם במלחמה האחרונה בעיראק.
את הנצחון הצבאי הישראלי על פלסטין הטרוריסטית, שנקנה בדם 1100 "קרבנות שלום" (למעלה מ-60,000 במספרים אמריקנים) ובנזקים אנושים לכלכלתה, חטף בוש מידיה - למען מניפי דגלי עיראק ושורפי דגלי ארה"ב, בעלי בריתו של סדאם חוסיין.
כפיות טובה, וגם צביעות: כל מה שהתיר בוש לעצמו, הוא אוסר עלינו. הוא במלחמותיו חייב לנצח, לנו הוא מכתיב מפלה. הוא התנקש בחיי שליט עיראק ומשפחתו, בנו נזף. אצלו "נזק עקיף" של הרג אלפי אזרחים בהפצצות הוא כשר, אצלנו זה טרף. הוא פוסל מו"מ ופשרות עם הטרור. עלינו הוא אוסר לגעת בערפאת, אותנו הוא דוחף למו"מ עם כנופייתו שלא השתנתה. הוא יצא למלחמה כדי להוציא שתי מדינות מידי שליטים טרוריסטים, וכאן הוא יוצר יש מאין מדינת טרור חדשה.
שרון מנסה עכשיו לשכנע את מפלגתו לבגוד בדרכה וללכת אחריו לתוך הנהר כעכברים אחרי החלילן מהמלין. אך המציאות זועקת, שמעולם לא היה ראש ממשלה, שבימיו איבדנו כ"כ הרבה דם וכלכלתנו נחלשה כ"כ, "תמורת" כל כך הרבה הישגים לאויב...
ערפאת מול שרון, טקטיקן מול טקטיקן, מי ניצח? ערפאת העז ופתח במלחמת טרור מפני שסרב לקחת הכל, אך ללא "זכות השיבה". שרון שבר את ערפאת צבאית, אך הוכה שוק על ירך בשדה המדיני, היכן שהניצחון נקבע באמת.
על לוח השח-מט הזה, מול שרון, הגיע ערפאת אל פסגת הישגיו כטרוריסט וכדיפלומט: הוא מקבל, בשפת מפת הדרכים, את "קץ הכיבוש", כלומר את כל השטח עד לקו הירוק, כולל ירושלים, את טיהור השטח מיהודים, צבא פלסטיני חדש במקום זה שניגף במלחמה, וגם שימור "זכות השיבה", ברשיון בינלאומי, כשאיפת-על של המדינה החדשה, עד להגעה אל השלב הסופי בתכנית השלבים.
לחלץ את כל זה מן האיש שהיה גאוות היהודים ואימת הערבים, אויבו המר אריאל שרון, זה הדובדבן בקצפת עוגת-הניצחון שלו.
עו"ד אליקים העצני הוא ח"כ לשעבר, חבר הנהלת מועצת יש"ע ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות".