כחודש לפני בחירתו הראשונה של אריאל שרון לראשות הממשלה, השתתפתי בכנס יסוד של פורום הפרופסורים והדוקטורים של הליכוד, שנערך במצודת זאב. גולת הכותרת של תוכנית הכנס הייתה פגישה עם אריאל שרון, שבה אמור היה מועמד הליכוד לראשות הממשלה להשיב לשאלותיהם של חברי הפורום. בדיעבד הסתבר שאריאל שרון לא התפנה להשיב לשאלות משתתפי הכנס, אלא הסתפק בנאום קצר. בתום דבריו הקצרים, שהיו שזורים מליצות סתמיות, התנצל שרון בפני הנוכחים על אילוצי זמנו הדחוק ונחפז לעיסוקיו הפוליטיים הבוערים לקול מחאותיהם של חברי הפורום, שעדיין קיוו לשמוע את תשובותיו של שרון לשאלותיהם.
בטרם יצא שרון מאולם הכנס, הספקתי לשרבב לעברו קריאת ביניים בעניין "ניחוחות" השמאל הנודפים ממסע הבחירות שלו. אריאל שרון קלט את קריאתי, ולאחר שחכך בדעתו למשך שבריר שנייה פנה ליוזם הכנס בבקשה לזמן לו פגישה נוספת עם חברי הפורום, תוך התחייבות מפורשת להתפנות מעיסוקיו על מנת לענות לשאלותיהם. התחייבותו של שרון בפני חברי הפורום מעולם לא התממשה. לאחר פרישתו החפוזה של שרון אומנם נמשך הכנס על פי התוכנית המקורית, אך השאלות הנוקבות, שלא נענו על ידי ראש הממשלה, נותרו תלויות ומרחפות בחלל האוויר.
בתום הכנס הביעו חברי הפורום את התמרמרותם על המזעור הבלתי צפוי של השתתפות שרון בכנס עד כדי נוכחות מינימלית, שהסתכמה בנאום בחירות קצרצר ונדוש. תוך כדי כך, התפתח דיון בין משתתפי הכנס במטרה לפענח את סיסמאות הבחירות של אריאל שרון, שהעלו על נס את מחויבותו הגורפת של מנהיג הליכוד למימוש "השלום". כדי לחדד את המסקנה הפוליטית שנבעה מתוך מרכזיותו של "השלום" במסע הבחירות של שרון, הצגתי בפני חברי הפורום נוסחה פשוטה, כדלהלן: כל מנהיג ישראלי שיאמץ את השלום כיעד לאומי מוביל, יתדרדר במסלול קריסתם האידיאולוגית של רבין ופרס. חברי הפורום לא ירדו לסוף דעתי, ונוסחתי הרעיונית נדחתה על הסף כביטוי להשקפת עולם קיצונית מבית מדרשם של קנאי מצדה.
את הלך רוחם של חברי הפורום, שהתקשו להשלים עם פסקנותה של "נוסחת הקריסה האידיאולוגית", ביטא אחד הפרופסורים בשאלה רטורית מפורשת: "האם השלום איננו יעד לאומי מוביל?" כך נקלעתי למעמד משונה, שבו נאלצתי להבהיר למשכילי המחנה הלאומי את סודותיו הגלויים של הקיום האנושי. הנה כי כן, עד כדי כך השתרשה פסיכוזת השלום בתודעה הישראלית, שגם אנשי ההגות של מפלגת הימין הגדולה והדומיננטית במדינה הפנימו רובם ככולם את רעיון השלום כיעד לאומי מוביל. יתר על כן, הסתבר שגם המחיר הנורא ששילמה מדינת ישראל על התמקדותה באופק המדיני, לא עקר מן השורש את קונספצית השלום אפילו מבין שורותיו המלומדות של המחנה הלאומי.
נדרשו כשנתיים בלבד מאז אותו כנס במצודת זאב, על מנת להיווכח עד כמה נכונה ותקפה היא נוסחת הקריסה האידיאולוגית, ועד כמה מסוכנת ליהודים אותה קונספציה המאמצת את השלום כיעד לאומי מוביל. שכן, שרון לא הסתפק בקריסה אידיאולוגית בנוסח רבין ופרס, אלא אף הרחיק לכת לפשיטת רגל רעיונית מוחלטת עד כדי אימוץ האידיאולוגיה הפלשתינית.
דווקא החשיבות הרבה, שמייחס המוסר היהודי לערך השלום, וכן רגישותו המסורתית של העם היהודי לרדיפת שלום הם אלה שהופכים את נושא השלום לנשק כה קטלני נגד מדינת ישראל. בעוד המוסר היהודי הוא מסכת שקולה החותרת לאיזון בין המניעים, הערכים והאינטרסים השונים בחיי הפרט והכלל, עיצבו דוברי השמאל את דוקטרינת השלום של "המוסר היהודי", שעל פיה השלום הוא ערך עליון המאפיל על כל נכסי צאן ברזל של הקיום היהודי. קריסתו האידיאולוגית של הימין מוכיחה שהשמאל אומנם השכיל לשווק למדינת ישראל בהצלחה את מרכולתו המוסרית המפוקפקת, תוך ניצול נסיבות מסייעות של עייפות ציבורית, רתיעתו הטבעית של העם היהודי מפני עימותים אלימים, התנכרות לערכי המקרא, בורות ברזי המוסר היהודי, וכן אווירה תקשורתית אוהדת "שלום".
למרות תמונת המציאות העגומה, דווקא המהפך האידיאולוגי של ראש הממשלה הוא זה הפותח צוהר של תקווה לנאמני העם והארץ. שכן, ממשלת שרון מחקה למעשה את ההפרדה המלאכותית בין ימין לשמאל והנחיתה את חבטת ההלם המתבקשת על המחנה האמוני, שהתעורר מנמנומו הנעים כסרח עודף של ה"ימין המתון". על כל פנים, קריסתו האידיאולוגית של הימין היא קרקע פורייה לצמיחתו של המחנה האמוני. שכן, ללא כבלי הימין הכוזב משוחררים נאמני ארץ ישראל להתמסר למאבק עיקש נגד חרב השלום המאיימת להמיט חורבן על מדינת ישראל.
בטרם יצא שרון מאולם הכנס, הספקתי לשרבב לעברו קריאת ביניים בעניין "ניחוחות" השמאל הנודפים ממסע הבחירות שלו. אריאל שרון קלט את קריאתי, ולאחר שחכך בדעתו למשך שבריר שנייה פנה ליוזם הכנס בבקשה לזמן לו פגישה נוספת עם חברי הפורום, תוך התחייבות מפורשת להתפנות מעיסוקיו על מנת לענות לשאלותיהם. התחייבותו של שרון בפני חברי הפורום מעולם לא התממשה. לאחר פרישתו החפוזה של שרון אומנם נמשך הכנס על פי התוכנית המקורית, אך השאלות הנוקבות, שלא נענו על ידי ראש הממשלה, נותרו תלויות ומרחפות בחלל האוויר.
בתום הכנס הביעו חברי הפורום את התמרמרותם על המזעור הבלתי צפוי של השתתפות שרון בכנס עד כדי נוכחות מינימלית, שהסתכמה בנאום בחירות קצרצר ונדוש. תוך כדי כך, התפתח דיון בין משתתפי הכנס במטרה לפענח את סיסמאות הבחירות של אריאל שרון, שהעלו על נס את מחויבותו הגורפת של מנהיג הליכוד למימוש "השלום". כדי לחדד את המסקנה הפוליטית שנבעה מתוך מרכזיותו של "השלום" במסע הבחירות של שרון, הצגתי בפני חברי הפורום נוסחה פשוטה, כדלהלן: כל מנהיג ישראלי שיאמץ את השלום כיעד לאומי מוביל, יתדרדר במסלול קריסתם האידיאולוגית של רבין ופרס. חברי הפורום לא ירדו לסוף דעתי, ונוסחתי הרעיונית נדחתה על הסף כביטוי להשקפת עולם קיצונית מבית מדרשם של קנאי מצדה.
את הלך רוחם של חברי הפורום, שהתקשו להשלים עם פסקנותה של "נוסחת הקריסה האידיאולוגית", ביטא אחד הפרופסורים בשאלה רטורית מפורשת: "האם השלום איננו יעד לאומי מוביל?" כך נקלעתי למעמד משונה, שבו נאלצתי להבהיר למשכילי המחנה הלאומי את סודותיו הגלויים של הקיום האנושי. הנה כי כן, עד כדי כך השתרשה פסיכוזת השלום בתודעה הישראלית, שגם אנשי ההגות של מפלגת הימין הגדולה והדומיננטית במדינה הפנימו רובם ככולם את רעיון השלום כיעד לאומי מוביל. יתר על כן, הסתבר שגם המחיר הנורא ששילמה מדינת ישראל על התמקדותה באופק המדיני, לא עקר מן השורש את קונספצית השלום אפילו מבין שורותיו המלומדות של המחנה הלאומי.
נדרשו כשנתיים בלבד מאז אותו כנס במצודת זאב, על מנת להיווכח עד כמה נכונה ותקפה היא נוסחת הקריסה האידיאולוגית, ועד כמה מסוכנת ליהודים אותה קונספציה המאמצת את השלום כיעד לאומי מוביל. שכן, שרון לא הסתפק בקריסה אידיאולוגית בנוסח רבין ופרס, אלא אף הרחיק לכת לפשיטת רגל רעיונית מוחלטת עד כדי אימוץ האידיאולוגיה הפלשתינית.
דווקא החשיבות הרבה, שמייחס המוסר היהודי לערך השלום, וכן רגישותו המסורתית של העם היהודי לרדיפת שלום הם אלה שהופכים את נושא השלום לנשק כה קטלני נגד מדינת ישראל. בעוד המוסר היהודי הוא מסכת שקולה החותרת לאיזון בין המניעים, הערכים והאינטרסים השונים בחיי הפרט והכלל, עיצבו דוברי השמאל את דוקטרינת השלום של "המוסר היהודי", שעל פיה השלום הוא ערך עליון המאפיל על כל נכסי צאן ברזל של הקיום היהודי. קריסתו האידיאולוגית של הימין מוכיחה שהשמאל אומנם השכיל לשווק למדינת ישראל בהצלחה את מרכולתו המוסרית המפוקפקת, תוך ניצול נסיבות מסייעות של עייפות ציבורית, רתיעתו הטבעית של העם היהודי מפני עימותים אלימים, התנכרות לערכי המקרא, בורות ברזי המוסר היהודי, וכן אווירה תקשורתית אוהדת "שלום".
למרות תמונת המציאות העגומה, דווקא המהפך האידיאולוגי של ראש הממשלה הוא זה הפותח צוהר של תקווה לנאמני העם והארץ. שכן, ממשלת שרון מחקה למעשה את ההפרדה המלאכותית בין ימין לשמאל והנחיתה את חבטת ההלם המתבקשת על המחנה האמוני, שהתעורר מנמנומו הנעים כסרח עודף של ה"ימין המתון". על כל פנים, קריסתו האידיאולוגית של הימין היא קרקע פורייה לצמיחתו של המחנה האמוני. שכן, ללא כבלי הימין הכוזב משוחררים נאמני ארץ ישראל להתמסר למאבק עיקש נגד חרב השלום המאיימת להמיט חורבן על מדינת ישראל.