אבו מאזן מאוד מתנגד לטרור, כמו ההוא שנורא מתנגד לעישון ולכן הפסיק לעשן כבר עשר פעמים. ואנחנו מצדנו מאוד מתרגשים, כמו ההיא שנורא מתרגשת בחתונות ולכן התחתנה כבר עשר פעמים.
הפעם משק כנפי ההיסטוריה נוהג בקלנועית בשבילי הגן של שארם -א-שייח', וגלביות לבנות מתנופפות ברוח הקלה, ואבא בוש ואמא מובארכ נושאים נאומים. נכון שאנחנו כבר לא צובטים את עצמנו, וכתבינו לא מתפייטים לתוך מיקרופוניהם, ולא מנגבים דמעות של אושר בשידור חי, כמו בימים הגדולים של איתן הבר הפקות. אבל עדיין מידה מסויימת של סומק רומנטי וחיוך מבוייש של אושר עולים על פנינו בשעה שג'ורג' בוש מוביל אותנו לחופה עם אותו בעל אלים, שכל גופנו מלא פנסים כחולים מהמכות שחטפנו ממנו. אנחנו יודעים בוודאות שמחר הוא שוב ירביץ, אבל היום הטקס מרגש.
אנחנו כבר יודעים, שלא נכונה התיאוריה כאילו כאשר מדברים לא יורים. להיפך, גל הפיגועים גואה בכל פעם שמתקיימת ועידה או פסגה או כינוס רם דרג כלשהו. אנחנו כבר יודעים שאין שחר להשקפה כאילו עצם קיומו של תהליך יוצר דינמיקה של שלום ואמון. להיפך, המתח הנלווה לתהליך המדיני מגביר את החשדנות והאיבה. אנחנו כבר יודעים, שאין שטות יותר גדולה מאשר המחשבה כאילו נכון להשאיר את השאלות הגדולות לסוף. המלחמה הנוכחית פרצה משום שאהוד ברק הגיע לסוף התהליך ומצא שעל השולחן מונחות כל השאלות הכי גדולות כמו פצצות מתקתקות. את כל זה אנחנו כבר יודעים לא רק מהשכל הישר, אלא מהנסיון המר. ובכל זאת אנחנו נכנסים שוב לאותו סוג של מלכודת במידה רבה של חדווה.
אין פתרון מדיני
למה אנחנו עושים את זה? למה האישה המוכה חוזרת ומאמינה להבטחות המגוחכות של הבעל האלים, אחרי שהוא כבר הפר את כל הבטחותיו הקודמות? איך היא לא רואה מה שכולם רואים, שהוא ירביץ לה שוב, ויותר חזק. התשובה היא שהיא מרמה את עצמה. היא יודעת שהוא יחזור ויכה אותה, ושהפעם הבאה תהיה יותר אלימה ויותר כואבת מהקודמת, כפי שהקודמת היתה יותר אכזרית מזו שלפניה. אבל היא מוכרחה להיאחז באיזשהו בדל תקווה מופרך, כי החיים ללא בעל נראים לה מאיימים יותר מכל המכות, שאליהן היא כבר התרגלה.
אנחנו מתווכחים בינינו על השאלה האם יש פתרון צבאי, אבל לא מעלים על דל שפתינו את השאלה האם יש פתרון מדיני. החיים ללא פתרון מדיני נראים לנו כל כך מפחידים, כל כך בלתי אפשריים, שאנחנו לא מוכנים להעלות אפילו לדיון את האפשרות שאולי אין פתרון מדיני. וזו בדיוק נקודת החולשה שממנה צומחת התלות החולנית שבין הבעל האלים, האישה המוכה, המכות, הבריחה, האיחוד מחדש, וחוזר חלילה. אם הגברת תחליט שהיא מוכנה להתמודד עם החיים בלעדיו, ושתקוותה האמיתית נמצאת דווקא שם, יכול להיות שזה הרגע שבו הוא יפסיק להרביץ לה, כי גם הוא לא יכול בלעדיה.
מדינת ננס
אין בכוחנו לפתור את הבעיה הפלשתינית. גם אם ניסוג לגבולות 67' הבעיות הגדולות לא ייפתרו והטרור יימשך. המדינה הפלשתינית תהיה מדינת ננס מרוששת, מפוצלת טריטוריאלית, שאלת ירושלים וזכות השיבה לא ירדו מעל הפרק. אנחנו יודעים את זה, אבל מדחיקים. בתוך מדינת ישראל חיים מיליון פלשתינים, וכאשר יהיו בעיות קשות בלתי פתורות בינינו לבין המדינה הפלשתינית, האינתיפאדה תעבור את הקו הירוק. אנחנו כבר יודעים גם את זה, אבל משלים את עצמנו. כשתהיה להם מדינה, מעמדנו הבינלאומי לא יהיה יותר טוב, אלא הרבה יותר גרוע. הפלשתינים מנצלים כל פירור של הכרה ומעמד בינלאומי שהם צוברים כדי ללכלך עלינו, והם עושים את זה בחוכמה ובהצלחה. וחוץ מזה, זו רק תיאוריה. אנחנו לא ניסוג לגבולות 67'. אין שום סיכוי. הכנסת הזאת יותר ימנית מקודמתה והבאה תהיה יותר ימנית מזו. גם אם השמאל ינצח פעם, לעולם לא תהיה לו קואליציה שמאלנית עד כדי כך.
בקיצור, אין פתרון מדיני. אין פה מספיק מקום לשתי מדינות. אי אפשר לעשות הפרדה מוחלטת, כי בתוך ישראל תמיד יישארו המון ערבים שרואים את עצמם פלשתינים, ושלא יתנו לנו להפריד ביניהם לבין אחיהם. הפתרון היחיד האפשרי הוא פתרון אזורי, שמעמיד לרשות הפלשתינים שטחים נוספים, גדולים, על חשבון מצרים וירדן. זה לא מעשי, זה לא בידינו ולא בכוחנו, ואם נדבר על זה, זה רק ייעשה פחות מציאותי. יכול להיות שבעוד 30 או 50 שנה העולם הערבי יארגן את זה בעצמו, ומשיקוליו הוא. האישה המוכה צריכה לומר לעצמה שהחיים ללא הבעל המכה, עד כמה שהם נראים מפחידים ובלתי אפשריים, עדיפים על המכות. ואנחנו צריכים לעבור מהפך נפשי, ולהיערך ללא פחד לעוד 50 שנה של חיים ללא פתרון מדיני. יכול להיות שדווקא אז הם יפסיקו להכות בנו, כי גם הם לא יכולים לחיות בלעדינו.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
הפעם משק כנפי ההיסטוריה נוהג בקלנועית בשבילי הגן של שארם -א-שייח', וגלביות לבנות מתנופפות ברוח הקלה, ואבא בוש ואמא מובארכ נושאים נאומים. נכון שאנחנו כבר לא צובטים את עצמנו, וכתבינו לא מתפייטים לתוך מיקרופוניהם, ולא מנגבים דמעות של אושר בשידור חי, כמו בימים הגדולים של איתן הבר הפקות. אבל עדיין מידה מסויימת של סומק רומנטי וחיוך מבוייש של אושר עולים על פנינו בשעה שג'ורג' בוש מוביל אותנו לחופה עם אותו בעל אלים, שכל גופנו מלא פנסים כחולים מהמכות שחטפנו ממנו. אנחנו יודעים בוודאות שמחר הוא שוב ירביץ, אבל היום הטקס מרגש.
אנחנו כבר יודעים, שלא נכונה התיאוריה כאילו כאשר מדברים לא יורים. להיפך, גל הפיגועים גואה בכל פעם שמתקיימת ועידה או פסגה או כינוס רם דרג כלשהו. אנחנו כבר יודעים שאין שחר להשקפה כאילו עצם קיומו של תהליך יוצר דינמיקה של שלום ואמון. להיפך, המתח הנלווה לתהליך המדיני מגביר את החשדנות והאיבה. אנחנו כבר יודעים, שאין שטות יותר גדולה מאשר המחשבה כאילו נכון להשאיר את השאלות הגדולות לסוף. המלחמה הנוכחית פרצה משום שאהוד ברק הגיע לסוף התהליך ומצא שעל השולחן מונחות כל השאלות הכי גדולות כמו פצצות מתקתקות. את כל זה אנחנו כבר יודעים לא רק מהשכל הישר, אלא מהנסיון המר. ובכל זאת אנחנו נכנסים שוב לאותו סוג של מלכודת במידה רבה של חדווה.
אין פתרון מדיני
למה אנחנו עושים את זה? למה האישה המוכה חוזרת ומאמינה להבטחות המגוחכות של הבעל האלים, אחרי שהוא כבר הפר את כל הבטחותיו הקודמות? איך היא לא רואה מה שכולם רואים, שהוא ירביץ לה שוב, ויותר חזק. התשובה היא שהיא מרמה את עצמה. היא יודעת שהוא יחזור ויכה אותה, ושהפעם הבאה תהיה יותר אלימה ויותר כואבת מהקודמת, כפי שהקודמת היתה יותר אכזרית מזו שלפניה. אבל היא מוכרחה להיאחז באיזשהו בדל תקווה מופרך, כי החיים ללא בעל נראים לה מאיימים יותר מכל המכות, שאליהן היא כבר התרגלה.
אנחנו מתווכחים בינינו על השאלה האם יש פתרון צבאי, אבל לא מעלים על דל שפתינו את השאלה האם יש פתרון מדיני. החיים ללא פתרון מדיני נראים לנו כל כך מפחידים, כל כך בלתי אפשריים, שאנחנו לא מוכנים להעלות אפילו לדיון את האפשרות שאולי אין פתרון מדיני. וזו בדיוק נקודת החולשה שממנה צומחת התלות החולנית שבין הבעל האלים, האישה המוכה, המכות, הבריחה, האיחוד מחדש, וחוזר חלילה. אם הגברת תחליט שהיא מוכנה להתמודד עם החיים בלעדיו, ושתקוותה האמיתית נמצאת דווקא שם, יכול להיות שזה הרגע שבו הוא יפסיק להרביץ לה, כי גם הוא לא יכול בלעדיה.
מדינת ננס
אין בכוחנו לפתור את הבעיה הפלשתינית. גם אם ניסוג לגבולות 67' הבעיות הגדולות לא ייפתרו והטרור יימשך. המדינה הפלשתינית תהיה מדינת ננס מרוששת, מפוצלת טריטוריאלית, שאלת ירושלים וזכות השיבה לא ירדו מעל הפרק. אנחנו יודעים את זה, אבל מדחיקים. בתוך מדינת ישראל חיים מיליון פלשתינים, וכאשר יהיו בעיות קשות בלתי פתורות בינינו לבין המדינה הפלשתינית, האינתיפאדה תעבור את הקו הירוק. אנחנו כבר יודעים גם את זה, אבל משלים את עצמנו. כשתהיה להם מדינה, מעמדנו הבינלאומי לא יהיה יותר טוב, אלא הרבה יותר גרוע. הפלשתינים מנצלים כל פירור של הכרה ומעמד בינלאומי שהם צוברים כדי ללכלך עלינו, והם עושים את זה בחוכמה ובהצלחה. וחוץ מזה, זו רק תיאוריה. אנחנו לא ניסוג לגבולות 67'. אין שום סיכוי. הכנסת הזאת יותר ימנית מקודמתה והבאה תהיה יותר ימנית מזו. גם אם השמאל ינצח פעם, לעולם לא תהיה לו קואליציה שמאלנית עד כדי כך.
בקיצור, אין פתרון מדיני. אין פה מספיק מקום לשתי מדינות. אי אפשר לעשות הפרדה מוחלטת, כי בתוך ישראל תמיד יישארו המון ערבים שרואים את עצמם פלשתינים, ושלא יתנו לנו להפריד ביניהם לבין אחיהם. הפתרון היחיד האפשרי הוא פתרון אזורי, שמעמיד לרשות הפלשתינים שטחים נוספים, גדולים, על חשבון מצרים וירדן. זה לא מעשי, זה לא בידינו ולא בכוחנו, ואם נדבר על זה, זה רק ייעשה פחות מציאותי. יכול להיות שבעוד 30 או 50 שנה העולם הערבי יארגן את זה בעצמו, ומשיקוליו הוא. האישה המוכה צריכה לומר לעצמה שהחיים ללא הבעל המכה, עד כמה שהם נראים מפחידים ובלתי אפשריים, עדיפים על המכות. ואנחנו צריכים לעבור מהפך נפשי, ולהיערך ללא פחד לעוד 50 שנה של חיים ללא פתרון מדיני. יכול להיות שדווקא אז הם יפסיקו להכות בנו, כי גם הם לא יכולים לחיות בלעדינו.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".