כצפוי, גם היוזמה המדינית החדשה נושאת בכנפיה את אותן ועידות פסגה מתוקשרות, המשופעות בגינונים ובמלל נבוב. מתקבל הרושם שאין לפסגות המדיניות מטרה אחרת אלא כבמה בינלאומית למפגן נמיכות הקומה של ישראל, שמצטיירת כישות הססנית המצטדקת על עצם קיומה. בעוד הערבים מקשיחים את עמדותיהם בעזות מצח אופיינית, מתקפלים נציגי ישראל מקוויהם האדומים ואפילו מוותרים על הכרה מוצהרת בישראל כמדינה יהודית.
הפארסה התקשורתית, המתלווה לועידות הפסגה, חוזרת על עצמה באותה מתכונת סהרורית. שרי ממשלה, פוליטיקאים ופרשנים נושאים תלי תלים של פרשנויות "מתוחכמות" תוך התעלמות מהופעתה המחפירה של הנציגות הישראלית, שתבוסתנותה התקשורתית מפצה את הערבים על תבוסותיהם הצבאיות. מומחים מתוקשרים נאחזים בכל רמז קלוש של התנסחות ערבית מעורפלת על מנת להוכיח באותות ובמופתים, שהנה מסתמנת מגמה נסתרת של נטיית פיוס בעולם הערבי כלפי ישראל.
לקסיקון הפסגות הוא ז'אנר סוריאליסטי בפני עצמו, המגלם את פסגת הצביעות הלשונית. הערבים מדברים על שלום, אך מתכוונים לאסטרטגיית השלום בתוכנית השלבים לחיסול ישראל. הישראלים מדברים על שלום, אך אינם מאמינים בזכותם ליהנות מחסדי שלום אמיתי ומסתפקים למצער בהכרה ערבית, מרומזת וזמנית, בקיומם. האמריקאים מדברים על שלום, אך חותרים לשקט תעשייתי שלא יפגע במעמדם האסטרטגי באזור. הערבים מדברים על ביטחון, אך מתכוונים להודנה. הישראלים מדברים על ביטחון, אך מקווים לצמצום פעולות האיבה הערביות עד לרמה "סבירה" שתוכל להתפרש כפעילות פלילית. האמריקאים מדברים על ביטחון ומטפחים ציפיות להעמקת כושר ספיגת הפיגועים של מדינת ישראל.
הביטוי החולני ביותר של אותו לקסיקון פסגות מתבטא בדייסת מושגים, שמעוותת את המציאות הגיאוגרפית, ההיסטורית והתרבותית של הצדדים המעורבים. מתוך דפוסיה הלשוניים המקובלים של שפת הפסגות, מצטיירת ישראל כמדינה ענקית המתמכרת לכיבוש אובססיבי של טריטוריות ערביות, בעוד האמת הגיאוגרפית חושפת את ממדיה הזעירים של מדינת ישראל כנקודה מיקרוסקופית הנעוצה בתוך מרחב ערבי אדיר. גם דיוקן הפסגות של מדינת ישראל, כישות מדינית תוקפנית ומאיימת, חושף את תהומות הזיוף שבהן מבוססות ועידות השלום. שכן, מאז כינונה חתרה מדינת ישראל לשלום אמת עם שכניה, למרות שנאלצה להגן על עצמה בחירוף נפש נגד פעולות האיבה, המלחמות והטרור שכפו עליה הערבים. לכל אורך ההיסטוריה הציונית נקטו הערבים בכל מהלך זדוני ונתעב כדי לממש את תאוותם הבלתי מתפשרת להשמדת שבי ציון ומדינת ישראל. אף על פי כן, משלימים נציגיה הפתטיים של מדינת ישראל בהכנעה עם אותה עזות מצח ערבית, שמטילה על ישראל את האחריות המלאה לצרותיהם של הערבים.
קלישותה המוסרית של אווירת הפסגות מתגלמת בדמותו של נשיא אמריקאי המתהדר באמונתו במקרא אך בו בזמן לוחץ על היהודים להפר את הצו המקראי המייעד את הארץ המובטחת לעם היהודי בלבד. כאילו לא די בכך, מאמצות הפסגות למיניהן את ההגדרה הערבית של חבלי יהודה ושומרון כשטח פלשתיני כבוש ומייעדות אותו כבית לאומי לאוכלוסיית מהגרים ערבים, מתוך דחף עיוור להנציח את מורשת הקולוניאליזם האיסלמי בארץ ישראל. הלכי הנפש הרווחים בועידות הפסגה מקרינים את מיתוס רוממותו של האיסלם לעומת יחס של ביטול כלפי מורשת העם היהודי, אשר עיצבה את עולמה הרוחני והמוסרי של התרבות האנושית. באוויר השחקים של ועידות הפסגה לוקים נציגיה הנלעגים של ישראל בסחרחורת גבהים ונשאבים לתהום של התבטלות עצמית, עד כדי השלמה כנועה עם ביזוי תדמיתה של המורשת היהודית כעפר לרגלי "תהילתו הנשגבת" של האיסלם.
אשר על כן, הפסגות הבלתי נמנעות, המתלוות לתהליכים המדיניים, גוררות אותנו מתהום לתהום בדרך ההתבזות, הלחץ והסחיטה של משאבינו הדלים. בעוד מתווכי השלום משחררים לתקשורת מליצות אוטופיות נבובות, מוקרן הלהיט האנטישמי התורן על מסכי הקולנוע בארצות ערב. בעוד רוממות הפיוס נישאת בפי ספסרי השלום, שוקדים ילדי ערב על שינון דברי הבלע של ספר הסתה חדש. בעוד ישראל יוזמת מחוות לפלשתינים, נרקח במרתפי רמאללה פיגוע הטרור הבא. התוצאה האחת והיחידה של כל אותן פסגות "שלום" היא כרסום נוסף בחוסנה האסטרטגי של מדינת ישראל.
מסתבר שאין די בכל האסונות, שהמיטו הפסגות המתוקשרות על אזרחי המדינה, ונראה שהעם היהודי נזקק למנת ייסורים נוספת על מנת להפנים את הלקח הקיומי המתחייב. שכן, כמסמך אסטרטגי המנסח את כללי הקיום של העם היהודי, מגדיר המקרא עיקרון קיומי בסיסי: עם לבדד ישכון. כלומר, המקרא מתריע מפני התערבות כוחות גלובליים בענייניו הפנימיים של העם היהודי. מכאן שפסגות השלום ביוזמתם ובתיווכם של כוחות גלובליים, הגלומים כיום בעוצמתם המדינית של ארה"ב והאיחוד האירופאי, מהוות הפרה בוטה של האיסור המקראי על התערבות גלובלית לכפיית נורמליזציה על העם היהודי. על אחת כמה וכמה חמור הוא שיתוף הפעולה בין יהודים לשועי עולם לצורך הפקרת חבלי הארץ לשלטון זר. בהפרה כפולה ומכופלת זאת של כללי הקיום היהודי גלום מחיר נורא. נותר רק לקוות כי התהום, שלתוכה תצלול מדינת ישראל לאחר הפיסגה הנוכחית, היא זו שתעורר את העם היהודי מהבלי השלום המזויף. ההיסטוריה היהודית מלמדת כי יקיצותיו הכואבות של העם היהודי סוללות את הדרך להתחברותו המחודשת עם מקורותיו רוחניים, שמתוכם הוא שואב את התעצומות להגשמת ייעודו האמיתי.
הפארסה התקשורתית, המתלווה לועידות הפסגה, חוזרת על עצמה באותה מתכונת סהרורית. שרי ממשלה, פוליטיקאים ופרשנים נושאים תלי תלים של פרשנויות "מתוחכמות" תוך התעלמות מהופעתה המחפירה של הנציגות הישראלית, שתבוסתנותה התקשורתית מפצה את הערבים על תבוסותיהם הצבאיות. מומחים מתוקשרים נאחזים בכל רמז קלוש של התנסחות ערבית מעורפלת על מנת להוכיח באותות ובמופתים, שהנה מסתמנת מגמה נסתרת של נטיית פיוס בעולם הערבי כלפי ישראל.
לקסיקון הפסגות הוא ז'אנר סוריאליסטי בפני עצמו, המגלם את פסגת הצביעות הלשונית. הערבים מדברים על שלום, אך מתכוונים לאסטרטגיית השלום בתוכנית השלבים לחיסול ישראל. הישראלים מדברים על שלום, אך אינם מאמינים בזכותם ליהנות מחסדי שלום אמיתי ומסתפקים למצער בהכרה ערבית, מרומזת וזמנית, בקיומם. האמריקאים מדברים על שלום, אך חותרים לשקט תעשייתי שלא יפגע במעמדם האסטרטגי באזור. הערבים מדברים על ביטחון, אך מתכוונים להודנה. הישראלים מדברים על ביטחון, אך מקווים לצמצום פעולות האיבה הערביות עד לרמה "סבירה" שתוכל להתפרש כפעילות פלילית. האמריקאים מדברים על ביטחון ומטפחים ציפיות להעמקת כושר ספיגת הפיגועים של מדינת ישראל.
הביטוי החולני ביותר של אותו לקסיקון פסגות מתבטא בדייסת מושגים, שמעוותת את המציאות הגיאוגרפית, ההיסטורית והתרבותית של הצדדים המעורבים. מתוך דפוסיה הלשוניים המקובלים של שפת הפסגות, מצטיירת ישראל כמדינה ענקית המתמכרת לכיבוש אובססיבי של טריטוריות ערביות, בעוד האמת הגיאוגרפית חושפת את ממדיה הזעירים של מדינת ישראל כנקודה מיקרוסקופית הנעוצה בתוך מרחב ערבי אדיר. גם דיוקן הפסגות של מדינת ישראל, כישות מדינית תוקפנית ומאיימת, חושף את תהומות הזיוף שבהן מבוססות ועידות השלום. שכן, מאז כינונה חתרה מדינת ישראל לשלום אמת עם שכניה, למרות שנאלצה להגן על עצמה בחירוף נפש נגד פעולות האיבה, המלחמות והטרור שכפו עליה הערבים. לכל אורך ההיסטוריה הציונית נקטו הערבים בכל מהלך זדוני ונתעב כדי לממש את תאוותם הבלתי מתפשרת להשמדת שבי ציון ומדינת ישראל. אף על פי כן, משלימים נציגיה הפתטיים של מדינת ישראל בהכנעה עם אותה עזות מצח ערבית, שמטילה על ישראל את האחריות המלאה לצרותיהם של הערבים.
קלישותה המוסרית של אווירת הפסגות מתגלמת בדמותו של נשיא אמריקאי המתהדר באמונתו במקרא אך בו בזמן לוחץ על היהודים להפר את הצו המקראי המייעד את הארץ המובטחת לעם היהודי בלבד. כאילו לא די בכך, מאמצות הפסגות למיניהן את ההגדרה הערבית של חבלי יהודה ושומרון כשטח פלשתיני כבוש ומייעדות אותו כבית לאומי לאוכלוסיית מהגרים ערבים, מתוך דחף עיוור להנציח את מורשת הקולוניאליזם האיסלמי בארץ ישראל. הלכי הנפש הרווחים בועידות הפסגה מקרינים את מיתוס רוממותו של האיסלם לעומת יחס של ביטול כלפי מורשת העם היהודי, אשר עיצבה את עולמה הרוחני והמוסרי של התרבות האנושית. באוויר השחקים של ועידות הפסגה לוקים נציגיה הנלעגים של ישראל בסחרחורת גבהים ונשאבים לתהום של התבטלות עצמית, עד כדי השלמה כנועה עם ביזוי תדמיתה של המורשת היהודית כעפר לרגלי "תהילתו הנשגבת" של האיסלם.
אשר על כן, הפסגות הבלתי נמנעות, המתלוות לתהליכים המדיניים, גוררות אותנו מתהום לתהום בדרך ההתבזות, הלחץ והסחיטה של משאבינו הדלים. בעוד מתווכי השלום משחררים לתקשורת מליצות אוטופיות נבובות, מוקרן הלהיט האנטישמי התורן על מסכי הקולנוע בארצות ערב. בעוד רוממות הפיוס נישאת בפי ספסרי השלום, שוקדים ילדי ערב על שינון דברי הבלע של ספר הסתה חדש. בעוד ישראל יוזמת מחוות לפלשתינים, נרקח במרתפי רמאללה פיגוע הטרור הבא. התוצאה האחת והיחידה של כל אותן פסגות "שלום" היא כרסום נוסף בחוסנה האסטרטגי של מדינת ישראל.
מסתבר שאין די בכל האסונות, שהמיטו הפסגות המתוקשרות על אזרחי המדינה, ונראה שהעם היהודי נזקק למנת ייסורים נוספת על מנת להפנים את הלקח הקיומי המתחייב. שכן, כמסמך אסטרטגי המנסח את כללי הקיום של העם היהודי, מגדיר המקרא עיקרון קיומי בסיסי: עם לבדד ישכון. כלומר, המקרא מתריע מפני התערבות כוחות גלובליים בענייניו הפנימיים של העם היהודי. מכאן שפסגות השלום ביוזמתם ובתיווכם של כוחות גלובליים, הגלומים כיום בעוצמתם המדינית של ארה"ב והאיחוד האירופאי, מהוות הפרה בוטה של האיסור המקראי על התערבות גלובלית לכפיית נורמליזציה על העם היהודי. על אחת כמה וכמה חמור הוא שיתוף הפעולה בין יהודים לשועי עולם לצורך הפקרת חבלי הארץ לשלטון זר. בהפרה כפולה ומכופלת זאת של כללי הקיום היהודי גלום מחיר נורא. נותר רק לקוות כי התהום, שלתוכה תצלול מדינת ישראל לאחר הפיסגה הנוכחית, היא זו שתעורר את העם היהודי מהבלי השלום המזויף. ההיסטוריה היהודית מלמדת כי יקיצותיו הכואבות של העם היהודי סוללות את הדרך להתחברותו המחודשת עם מקורותיו רוחניים, שמתוכם הוא שואב את התעצומות להגשמת ייעודו האמיתי.