אחת לכמה שנים קם מושיע תורן המודיע שהנה הנה הוא מביא שלום לישראל, והוא גורר את כל מדינת ישראל בצורה לא אחראית להימור שתוצאותיו מעמידות אותנו שוב מול מציאות אכזרית של איבת-עולם לעם-עולם. מאז השליך נמרוד את אבינו אברהם לכבשן האש, לא חדלו הנסיונות של אומות העולם להכחיד את עמנו. כבר בימי האבות אנו מוצאים את ישמעאל המצחק עם יצחק (בראשית כא ט), ופירשו לנו חז"ל: שהיו יוצאים לשדה, ונוטל ישמעאל קשתו ויורה בו חצים (ב"ר נג), והוסיפו על כך במדרש (תנחומא תולדות ה): "'עין ה' אל יראיו' - זה יצחק, 'להציל ממות נפשם' - שביקש ישמעאל להורגו".
גורל זה חזר על עצמו אצל יעקב ככתוב (שם, כז מא): "ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את אחי". יעקב אינו משלים עם גורל זה, הוא מושיט ידו לשלום, מתקין עצמו לדורון ולתפילה ולמלחמה, בתקווה להתפייס עם אחיו. והנה זה פלא, כאשר סוף סוף נפגש יעקב עם עשו, ועשו מאיר לו פנים ומציע לו: "נסעה ונלכה ואלכה לנגדך", דווקא כשלכאורה נתיישרו ההדורים, דווקא אז יעקב מסרב ודוחה את עשו "יעבור נא אדוני לפני עבדו, ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני", מה גרם ליעקב לשנות את דעתו מן הקצה אל הקצה? עד למפגש של יעקב עם שרו של עשו סבר יעקב שהסכסוך שלו עם עשו הוא סכסוך רגיל כשאר הסכסוכים הממלאים את העולם, סכסוך הניתן לפתרון אם על ידי מחוות של צעדים בוני אמון (דורון), או בהכרעה של פתרון צבאי (מלחמה). אבל לאחר מפגשו של יעקב עם שרו של עשו, התברר לו שיש כאן סכסוך ששורשיו עמוקים ביותר, ושכל עוד לא יעקרו שורשי השנאה של עשו לישראל, של ישמעאל לישראל, לא יהיה כל ערך להסכמים החיצוניים שיושגו בחולשת רגע של השונא. על כן מבטיח יעקב לעשו שישוב להיפגש עמו "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה". על הבטחתו זו של יעקב אמרו במדרש (ב"ר עח יד): "חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שהלך יעקב אבינו אצל עשו להר שעיר מימיו - אפשר יעקב אמיתי היה ומרמה בו?! אלא אימתי היה הוא בא אצלו? לעתיד לבא. ככתוב: 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לה' המלוכה'".
משה רבנו הוא שזיהה את שורשיה העמוקים של שנאת העמים לישראל, כשהוא מבקש מריבונו של עולם לסייע לישראל מפני אויביו, אין הוא מזהה אותם כאויביהם של ישראל אלא כשונאי ה' ככתוב: "ויאמר משה, קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך". ופרש"י על פי המדרש: "משנאיך - אלו שונאי ישראל שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם, שנאמר (תהילים פג ג): 'ומשנאיך נשאו ראש', ומי הם? "על עמך יערימו סוד'".
את הקשר של שנאת העמים לישראל, הנובעת משנאתם העיוורת בתת ההכרה שלהם לא-להי ישראל, אנו מוצאים במלחמת מדין, כשהקב"ה אומר למשה: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים", משנה משה את ניסוח הצו ואומר: "החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין". ועל ההבדל הזה אמרו במדרש (במדב"ר כב ב): "הקב"ה אמר: 'נקמת בני ישראל' ומשה אמר: נקמת ה' במדין', אמר הקב"ה אינו אלא דיקו (דין) שלכם, שגרמו לי (המדינים) להזיק אתכם. אמר משה: ריבון העולמים, אם היינו ערלים או עובדי ע"ז או כופרי מצוות הרי לא היו שונאים אותנו. ואין רודפים אחרינו אלא בשביל תורה ומצוות שנתת אתה לנו, הלכך הנקמה היא שלך, 'לתת נקמת ה' במדין'".
אנחנו נמצאים כבר למעלה ממאה שנים בסכסוך עם עמי ערב. יותר מכך, אנו סובלים כמה מאות שנים מהתנכלויות עד כדי שואה ורצח עם מעמי אירופה הנוצרית. מאז התעוררות התנועה הציונית לדורותיה נעשה ניסיון לברוח מהסיבה האמיתית של האנטישמיות שאינה יודעת גבולות, כאילו קיימת כאן איבה רגילה שיש לה פתרון אנושי, וככה אנו כבר מאה שנים מנסים לתת פתרונות אנוש בתקווה שהאיבה הזו תבוא לידי גמר. אבל המציאות המרה טופחת על פנינו, כאדם המנסה לכבות דליקה בנפט. וכך היא גם "מפת הדרכים", ששוב בעיוורון והימור בלתי אחראי אנו נגררים אל תוכה. ואולי מתקיים בנו מאמר חז"ל: כשהקב"ה כועס על ישראל ממנה להם פרנס עיר הנכשל ונופל בבורות והעדר נגרר אחריו, (עיין ב"ק נב א ורש"י שם).
גורל זה חזר על עצמו אצל יעקב ככתוב (שם, כז מא): "ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את אחי". יעקב אינו משלים עם גורל זה, הוא מושיט ידו לשלום, מתקין עצמו לדורון ולתפילה ולמלחמה, בתקווה להתפייס עם אחיו. והנה זה פלא, כאשר סוף סוף נפגש יעקב עם עשו, ועשו מאיר לו פנים ומציע לו: "נסעה ונלכה ואלכה לנגדך", דווקא כשלכאורה נתיישרו ההדורים, דווקא אז יעקב מסרב ודוחה את עשו "יעבור נא אדוני לפני עבדו, ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני", מה גרם ליעקב לשנות את דעתו מן הקצה אל הקצה? עד למפגש של יעקב עם שרו של עשו סבר יעקב שהסכסוך שלו עם עשו הוא סכסוך רגיל כשאר הסכסוכים הממלאים את העולם, סכסוך הניתן לפתרון אם על ידי מחוות של צעדים בוני אמון (דורון), או בהכרעה של פתרון צבאי (מלחמה). אבל לאחר מפגשו של יעקב עם שרו של עשו, התברר לו שיש כאן סכסוך ששורשיו עמוקים ביותר, ושכל עוד לא יעקרו שורשי השנאה של עשו לישראל, של ישמעאל לישראל, לא יהיה כל ערך להסכמים החיצוניים שיושגו בחולשת רגע של השונא. על כן מבטיח יעקב לעשו שישוב להיפגש עמו "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה". על הבטחתו זו של יעקב אמרו במדרש (ב"ר עח יד): "חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שהלך יעקב אבינו אצל עשו להר שעיר מימיו - אפשר יעקב אמיתי היה ומרמה בו?! אלא אימתי היה הוא בא אצלו? לעתיד לבא. ככתוב: 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לה' המלוכה'".
משה רבנו הוא שזיהה את שורשיה העמוקים של שנאת העמים לישראל, כשהוא מבקש מריבונו של עולם לסייע לישראל מפני אויביו, אין הוא מזהה אותם כאויביהם של ישראל אלא כשונאי ה' ככתוב: "ויאמר משה, קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך". ופרש"י על פי המדרש: "משנאיך - אלו שונאי ישראל שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם, שנאמר (תהילים פג ג): 'ומשנאיך נשאו ראש', ומי הם? "על עמך יערימו סוד'".
את הקשר של שנאת העמים לישראל, הנובעת משנאתם העיוורת בתת ההכרה שלהם לא-להי ישראל, אנו מוצאים במלחמת מדין, כשהקב"ה אומר למשה: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים", משנה משה את ניסוח הצו ואומר: "החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין". ועל ההבדל הזה אמרו במדרש (במדב"ר כב ב): "הקב"ה אמר: 'נקמת בני ישראל' ומשה אמר: נקמת ה' במדין', אמר הקב"ה אינו אלא דיקו (דין) שלכם, שגרמו לי (המדינים) להזיק אתכם. אמר משה: ריבון העולמים, אם היינו ערלים או עובדי ע"ז או כופרי מצוות הרי לא היו שונאים אותנו. ואין רודפים אחרינו אלא בשביל תורה ומצוות שנתת אתה לנו, הלכך הנקמה היא שלך, 'לתת נקמת ה' במדין'".
אנחנו נמצאים כבר למעלה ממאה שנים בסכסוך עם עמי ערב. יותר מכך, אנו סובלים כמה מאות שנים מהתנכלויות עד כדי שואה ורצח עם מעמי אירופה הנוצרית. מאז התעוררות התנועה הציונית לדורותיה נעשה ניסיון לברוח מהסיבה האמיתית של האנטישמיות שאינה יודעת גבולות, כאילו קיימת כאן איבה רגילה שיש לה פתרון אנושי, וככה אנו כבר מאה שנים מנסים לתת פתרונות אנוש בתקווה שהאיבה הזו תבוא לידי גמר. אבל המציאות המרה טופחת על פנינו, כאדם המנסה לכבות דליקה בנפט. וכך היא גם "מפת הדרכים", ששוב בעיוורון והימור בלתי אחראי אנו נגררים אל תוכה. ואולי מתקיים בנו מאמר חז"ל: כשהקב"ה כועס על ישראל ממנה להם פרנס עיר הנכשל ונופל בבורות והעדר נגרר אחריו, (עיין ב"ק נב א ורש"י שם).