מאיר וילנר הלך לעולמו בשבוע בו אושר תכתיב "מפת הדרכים" של בוש(ה) בממשלת ישראל. אפשר להניח שהוא מת עם חיוך על שפתיו. הוא הותיר יורש מרשים בשם אריק שרון. למעשה, הוא ניצח, מבחינתו, ניצחון כביר. האויב הגדול שלו, המחנה הרוויזיוניסטי- המחנה הלאומי, קיבל את רעיונותיו וממשיך את דרכו. לא צריך לאומיות יהודית ריבונית. די בזו הערבית ובמחסה (?) תחת כנפיה. וילנר הסתלק מן העולם בימים שבהם נשלמה מלאכתו. המהפך של שרון הוא תכריך של זהב בעבורו. מדינה אימפריאליסטית חסרת שורשים דתיים והיסטוריים. הישג מפצה על החתימה שחתם על מגילת העצמאות של המדינה היהודית.
הצלחתו רק מדגישה את מה שאנו כשלנו בו. המציאות הסובבת אותנו אינה רק השלכה של סינדרום דיין שהוביל לכישלון חמור, על ממשיכו שרון. זה קודם כל- אנחנו בעצמנו. ואין לנו רשות להתחמק מן הצורך להסיק מסקנות אמיצות. והראשונה שבהן, אולי, היא חוסר הצלחת ההסברה שלנו. לא השכלנו להעביר את המסרים שלנו-
נכונים, צודקים ובעלי תמיכה היסטורית ומוסרית- אל כלל האוכלוסייה בישראל. אומנם, יש לנו "צבא" יחיד במינו, מוצלח ביותר ובעל ידע ומסירות. אך הוא מבוזבז. כשהוא נקרא אל הדגל הוא תמיד מגיע. הוא דוחה את החשבונאות, מתעלם מעלבונות ומדחייה בעבר. הוא בא ולאורך השנים: בהתמדה, ביצירתיות מדהימה ובהתעלמות מסכנות וקורבנות. אבל, איך זה שהמבוגרים והנוער הצומח- מחובר לשורשים- לא נשלחו לפקוד כל בית בישראל. במשך השנים יכולנו להגיע לכל אחד ואחת. וכך הייתה נמנעת בכלל שעת המשבר. העם כולו היה מנווט את מדינת ישראל בבטחה, באמונה בדרך ובהצבת יעדים כוללת.
למעשה, יש"ע היא חלק מ...מדינת חלם הישראלית, בהקשר הזה. כמו המדינה, הזוכה בניצחונות בל ייאמנו בשדות הקרב, תוך השקעת מאמץ אדיר ומשאבים עצומים, אך מאבדת את נכסיה בקלות דעת. גם אנו משקיעים את הכול בבנייה פיזית ומתעלמים כמעט מהצורך להשקיע בדעת הקהל, בלימוד זכויותינו על הארץ, ובמקביל במאבק נגד מעוותי ההיסטוריה.
למה אין אנו מדברים על זכות השיבה של עם ישראל לארצו, וגם של הערבים לארצם המדברית? איך נער ישראלי אינו יודע על הכיבוש הערבי של האזור כולו, על הברוטאליות של הכובש הזה ועל הפרות ההחלטות הבינלאומיות שנעשו ונעשות על ידו? כמה ישראלים מודעים לצדקת עמדתנו (אפילו) על פי החוק הבינלאומי דהיום? השקעה בזה היא שתניב את הפירות הרצויים. היא שתביא את הציבור כולו להזדהות עם האמת (שכרגע אינה ידועה להם). היא תבסס את התחושה הטבעית של היצור האנושי לשמור על חייו. היא גם תבנה את החיילים שימנעו את המלחמות הבאות.
לדוגמא, הייתה סיסמא שמכרה נוזל לניקוי כלים. " כל אישה בוחרת אמה", זימרו אז. ובהמשך נטען ש"כל אישה יודעת למה"! הנחמדות לא יכלה להסתיר את העובדה שלמעשה לא היה הסבר לבחירה. "אבל למה? למה, הם לא אומרים", צחק המורה. והנה בהפגנה האחרונה, "אסור לתת להם מדינה", צעקה ההזמנה בעיצוב הגראפי הממוחשב. אבל, למה? ישאל האזרח הנקרא להפגין נוכחות בכיכר. למה לא בעצם? הרי האמריקאים יתווכו והם יוודאו בשטח שהמדינה הזאת תכתת חרבותיה לאתים. וסיוע כלכלי נדיב ודאי מובטח. ומי יודע? אולי גם אחינו יונתן יעלה ארצה כשוחד גלוי.
והרי גם רוה"מ, שרון המביא ביטחון, אמר שאנו לא רוצים לשלוט על 3.5 מיליון (אגב,מאיפה המספר? אולי נכללו בו השייח' ראאד וחבריו?). אז, על מה בדיוק אנחנו מפגינים? צדק אז הרב יעקב מדן, בשביתת הרעב שפתח בה, ש"אל תתנו להם רובים". אבל נתנו להם כדי שיטפלו בערבים "ללא בג"צ וצל"ם?" . נו??? וכשנראו התוצאות בשטח, מישהו ביקש סליחה, לפחות? מישהו מנע רובה אחד?
ואולי התבוננו המנסחים לטווח המיידי. כבר שנים אנו סבורים שהקרב בו אנו עומדים באותו יום, הקרב "הזה", הנוכחי, הוא המכריע. ולכן יורים אל החיילים שרואים אותם ולא למסייעת, לארטילריה ולתשתיות המזינות את קו החזית. אין אנו אומרים את האמת הפשוטה. זו ארץ ישראל.
ההפגנה איננה ש"אסור לתת להם מדינה". ההפגנה היא תמיכה בהיות ארץ ישראל מדינה יהודית. (ואגב, איזה אבסורד שממשלת "שינוי" דווקא, היא שדורשת להכיר בישראל כ"מדינה יהודית".) ההפגנה היא בעד ארץ ישראל כולה. גם על פי המנדט המקורי של בלפור ואנגליה. זו הפגנה בעד הבטחות הקב"ה ומימושן בימי יהושע, דוד, החשמונאים ובמהלך הדורות. לא נכחיש שאכן הייתה בירעם כפר ערבי. אלא שהוא הוקם על החרבת קודמו היהודי "ברעם". הכיבוש הערבי זרע הרס וחורבן, כמנהגם, ואנו באנו להחזיר עטרה ליושנה.
ומה בשעה כזאת? להתחיל בגיוס המוני. אנשים כהעצני או פייגלין, צריכים להיות חלק מממסד "ראשי המתנחלים" וקולם נשמע. "אמונים" של הרב בני אלון, או מדינת יהודה של בן חורין, מותרים יהיו לבוא בקהל. מגוון של אוהבי ישראל, החיים בהרמוניה, הם קלף מנצח שהציבור יקבל בהבנה וברצון. מרזל קיבל "הכשר בג"צ "(!) וממסד יש"ע יכול לפרוש כנפיו עליו.
בודאי שלא חייבים לרקוד לפי החליל של אף אחד. אבל כולם לגיטימיים. ויש לגייס אותם ולהקים מטות להסברה לסוגיה, להפגנות, לפרויקטים מיוחדים. פורומים לחשיבה יוצרת, לגיוס כספים, לבניית בתים ועוד. צווי 8 מיידיים להצלת עם ישראל בארץ ישראל. משימה לאומית משותפת לכולם. גם תחושת החירום תחלחל טוב יותר ותעביר את השדרים הנחוצים. ובעצם, אין לנו ברירה אחרת.
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.
הצלחתו רק מדגישה את מה שאנו כשלנו בו. המציאות הסובבת אותנו אינה רק השלכה של סינדרום דיין שהוביל לכישלון חמור, על ממשיכו שרון. זה קודם כל- אנחנו בעצמנו. ואין לנו רשות להתחמק מן הצורך להסיק מסקנות אמיצות. והראשונה שבהן, אולי, היא חוסר הצלחת ההסברה שלנו. לא השכלנו להעביר את המסרים שלנו-
נכונים, צודקים ובעלי תמיכה היסטורית ומוסרית- אל כלל האוכלוסייה בישראל. אומנם, יש לנו "צבא" יחיד במינו, מוצלח ביותר ובעל ידע ומסירות. אך הוא מבוזבז. כשהוא נקרא אל הדגל הוא תמיד מגיע. הוא דוחה את החשבונאות, מתעלם מעלבונות ומדחייה בעבר. הוא בא ולאורך השנים: בהתמדה, ביצירתיות מדהימה ובהתעלמות מסכנות וקורבנות. אבל, איך זה שהמבוגרים והנוער הצומח- מחובר לשורשים- לא נשלחו לפקוד כל בית בישראל. במשך השנים יכולנו להגיע לכל אחד ואחת. וכך הייתה נמנעת בכלל שעת המשבר. העם כולו היה מנווט את מדינת ישראל בבטחה, באמונה בדרך ובהצבת יעדים כוללת.
למעשה, יש"ע היא חלק מ...מדינת חלם הישראלית, בהקשר הזה. כמו המדינה, הזוכה בניצחונות בל ייאמנו בשדות הקרב, תוך השקעת מאמץ אדיר ומשאבים עצומים, אך מאבדת את נכסיה בקלות דעת. גם אנו משקיעים את הכול בבנייה פיזית ומתעלמים כמעט מהצורך להשקיע בדעת הקהל, בלימוד זכויותינו על הארץ, ובמקביל במאבק נגד מעוותי ההיסטוריה.
למה אין אנו מדברים על זכות השיבה של עם ישראל לארצו, וגם של הערבים לארצם המדברית? איך נער ישראלי אינו יודע על הכיבוש הערבי של האזור כולו, על הברוטאליות של הכובש הזה ועל הפרות ההחלטות הבינלאומיות שנעשו ונעשות על ידו? כמה ישראלים מודעים לצדקת עמדתנו (אפילו) על פי החוק הבינלאומי דהיום? השקעה בזה היא שתניב את הפירות הרצויים. היא שתביא את הציבור כולו להזדהות עם האמת (שכרגע אינה ידועה להם). היא תבסס את התחושה הטבעית של היצור האנושי לשמור על חייו. היא גם תבנה את החיילים שימנעו את המלחמות הבאות.
לדוגמא, הייתה סיסמא שמכרה נוזל לניקוי כלים. " כל אישה בוחרת אמה", זימרו אז. ובהמשך נטען ש"כל אישה יודעת למה"! הנחמדות לא יכלה להסתיר את העובדה שלמעשה לא היה הסבר לבחירה. "אבל למה? למה, הם לא אומרים", צחק המורה. והנה בהפגנה האחרונה, "אסור לתת להם מדינה", צעקה ההזמנה בעיצוב הגראפי הממוחשב. אבל, למה? ישאל האזרח הנקרא להפגין נוכחות בכיכר. למה לא בעצם? הרי האמריקאים יתווכו והם יוודאו בשטח שהמדינה הזאת תכתת חרבותיה לאתים. וסיוע כלכלי נדיב ודאי מובטח. ומי יודע? אולי גם אחינו יונתן יעלה ארצה כשוחד גלוי.
והרי גם רוה"מ, שרון המביא ביטחון, אמר שאנו לא רוצים לשלוט על 3.5 מיליון (אגב,מאיפה המספר? אולי נכללו בו השייח' ראאד וחבריו?). אז, על מה בדיוק אנחנו מפגינים? צדק אז הרב יעקב מדן, בשביתת הרעב שפתח בה, ש"אל תתנו להם רובים". אבל נתנו להם כדי שיטפלו בערבים "ללא בג"צ וצל"ם?" . נו??? וכשנראו התוצאות בשטח, מישהו ביקש סליחה, לפחות? מישהו מנע רובה אחד?
ואולי התבוננו המנסחים לטווח המיידי. כבר שנים אנו סבורים שהקרב בו אנו עומדים באותו יום, הקרב "הזה", הנוכחי, הוא המכריע. ולכן יורים אל החיילים שרואים אותם ולא למסייעת, לארטילריה ולתשתיות המזינות את קו החזית. אין אנו אומרים את האמת הפשוטה. זו ארץ ישראל.
ההפגנה איננה ש"אסור לתת להם מדינה". ההפגנה היא תמיכה בהיות ארץ ישראל מדינה יהודית. (ואגב, איזה אבסורד שממשלת "שינוי" דווקא, היא שדורשת להכיר בישראל כ"מדינה יהודית".) ההפגנה היא בעד ארץ ישראל כולה. גם על פי המנדט המקורי של בלפור ואנגליה. זו הפגנה בעד הבטחות הקב"ה ומימושן בימי יהושע, דוד, החשמונאים ובמהלך הדורות. לא נכחיש שאכן הייתה בירעם כפר ערבי. אלא שהוא הוקם על החרבת קודמו היהודי "ברעם". הכיבוש הערבי זרע הרס וחורבן, כמנהגם, ואנו באנו להחזיר עטרה ליושנה.
ומה בשעה כזאת? להתחיל בגיוס המוני. אנשים כהעצני או פייגלין, צריכים להיות חלק מממסד "ראשי המתנחלים" וקולם נשמע. "אמונים" של הרב בני אלון, או מדינת יהודה של בן חורין, מותרים יהיו לבוא בקהל. מגוון של אוהבי ישראל, החיים בהרמוניה, הם קלף מנצח שהציבור יקבל בהבנה וברצון. מרזל קיבל "הכשר בג"צ "(!) וממסד יש"ע יכול לפרוש כנפיו עליו.
בודאי שלא חייבים לרקוד לפי החליל של אף אחד. אבל כולם לגיטימיים. ויש לגייס אותם ולהקים מטות להסברה לסוגיה, להפגנות, לפרויקטים מיוחדים. פורומים לחשיבה יוצרת, לגיוס כספים, לבניית בתים ועוד. צווי 8 מיידיים להצלת עם ישראל בארץ ישראל. משימה לאומית משותפת לכולם. גם תחושת החירום תחלחל טוב יותר ותעביר את השדרים הנחוצים. ובעצם, אין לנו ברירה אחרת.
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.