סבי זקני הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, שהיה רבה של שכונת "שערי חסד" בירושלים וראש ישיבת "מרכז הרב", השאיר אחריו ספרים וכתבים רבים בכל מקצועות התורה, בנגלה ובנסתר. הוא חיבב במיוחד את סדרת ספרי האמונה שהוציא לאור, שנקראת "מי מרום". באחד מהמכתבים ששלח לסבי הרב ישראל בארי זצ"ל, כתב לו: "הלוואי יתעוררו אנשי לב להגות בהם ולהבינם, כי עוד יהיו בעזרת ה' יתברך לאנשים אחרים".
אחד מספריו העמוקים ביותר והעוסקים בתורת הנסתר, נקרא "לחם אבירים". בעמוד הפתיחה של הספר נכתב: "בהם פתיחת שערים לשערי הקודש של רזי עליון...כל המעיין בהם ביושר לבב ויראת ה' טהורה, יטעם צוף נועם מכמה דברים שהם מכבשונו של עולם".
בהמשך הפתיחה הותיר לנו חידה מסתורית, שנשארה עלומה ונסתרת עד היום הזה. הוא כתב: "קראתי המחברת בשם לחם אבירים, מטעמים הכמוסים עמדי". מה היו אותם טעמים כמוסים? מדוע הותיר אותם עלומים ונסתרים?
יש מתלמידיו של הסבא ששמעו ממנו, שבמילה "אבירים" רמוזים ראשי התיבות של שמו ושם רבו המובהק: אברהם יצחק (קוק) ויעקב משה. אולם ודאי שאין זוהי הסיבה העיקרית, שהרי דבר זה לא היה מסתיר מאתנו כ"טעמים כמוסים".
המילים "לחם אבירים" מופיעים בספר תהילים בקשר למן שאכלו ישראל בארבעים שנותם במדבר (עח, כה): "וימטר עליהם מן לאכול, ודגן שמים נתן למו: לחם אבירים אכל איש, צידה שלח להם לשובע" .
הגמרא ביומא (עה:) מבארת שני טעמים מדוע המן נקרא "לחם אבירים". כיון שמלאכי השרת שנקראים אבירים אוכלים אותו, וגם כיון שהיה נבלע באיברים ולא היו צריכים להוציא הפסולת בנקביהם.
ההקשר למן הזכיר לי מיד סיפור מרתק, ששמעתי מסבתי, הרבנית חוה דינה בארי-שלזינגר ע"ה. הסבתא הייתה בתו הצעירה ביותר של הגרי"מ חרל"פ זצ"ל, וסיפור זה שמעתי מפיה פעמים רבות. גם הנכדים האחרים זכו לשמוע אותו. היא הייתה תמיד חוזרת ומתרגשת כשסיפרה סיפור זה, והיה ניכר שנחרט עמוק בזיכרונה למרות שאירע בילדותה.
אין לי שום בטחון או ידיעה ברורה שבסיפור זה טמון הפתרון לחידה שבשם הספר, אולם הדבר יתכן מאד.
הסבתא ע"ה סיפרה, שבהיותה עדיין ילדה קטנה בבית הסבא, נשמעו ערב אחד בשער הבית דפיקות נמרצות. בדלת עמדה חבורה של מקובלים, שהייתה בקשר מתמיד עם הרב חרל"פ. הם נראו נרגשים מאד, ובקשו לדבר בדחיפות, מיד וללא שום דיחוי עם הרב
ההפתעה וההתרגשות הרבה שבקולם היו מסקרנים מאד, ולכן גם ילדי הרב נדחקו אל החדר הקטן של הסבא. כולם רצו לשמוע מה הדבר הגדול והנסתר שהביא אותם להיכנס כך אל הרב. גם העובדה שהיה מדובר בענייני קבלה ונסתרות התורה, הוסיפה ועוררה סקרנות מיוחדת. אולם ראש החבורה אמר שהדברים סודיים, ובקש שכולם יצאו מהחדר. הילדים ניסו להתעקש ולהישאר, אולם הסבא עצמו בקש מהילדים לצאת. אולם היא, כילדה קטנה, לא הסכימה לעזוב את החדר. היא ישבה על ברכיו של הסבא וחבקה אותו, ובכתה כשניסו להוריד אותה. הסבא אמר לחבורה שהיא ילדה קטנה ואינה מבינה, ואין הכרח שגם היא תצא.
כשננעלה הדלת, פתח ראש החבורה וסיפר שכבר ימים רבים שהם מטיילים במדבר סיני, ומחפשים אחר שרידים שנותרו מהמן. הם מצאו בספר קבלה קדוש וישן שעדיין ניתן למצוא שרידים ממנו, ודבר זה יכול להתגלות רק ליחידי סגולה ובודדים הראויים לכך. מי שזוכה אכן לאכול מהמן, יזכה להשגות גדולות ומיוחדות בתורה. גילוי שרידי המן יהיה רמז לקירוב של הגאולה השלמה במהרה (אולי יש רמז לכך במכילתא פרשת בשלח: "היום אי אתם מוצאים אותו, אבל אתם מוצאים אותו לעולם הבא").
לאחר שיטוטים וחיפושים מרובים, וכמובן הרבה תפילה ותחנונים בכוונה, זכו סוף סוף למצוא את מבוקשם. באחד מנקיקי הסלעים, מצאו נחבאת שכבת מן נסתרת. מיד מיהרו ורצו לבית הסבא, לספר על התגלית המרעישה.
הסבא החל להתרגש מאד גם כן, ובקש לראות את המן. ראש החבורה פתח את תרמילו המאובק, והוציא ממנו צנצנת עם מעט אוכל בצבע לבן. הם חילקו את המן ביניהם, וכל אחד מהסובבים בירך ואכל מעט בכוונה עצומה. כילדה קטנה היא בקשה מיד גם כן לאכול, והסבא העניק גם לה.
שאלתי את הסבתא איזה טעם היה לאותו מן, והיא ענתה שהיא זוכרת שהיה טעים מאד, ודומה לטעם של ממרח חלבה (כידוע המן היה משתנה לטעמים הרבה, כפי רצונו וטעמו של האוכל, ראה יומא ע"ה ובמדבר רבה י"ט). ניסיתי לשאול גם איזו ברכה בירכו, אולם זאת כבר לא זכרה (בשו"ת "תורה לשמה" סימן ס"ג וכן בספר "בני יששכר" מאמרי השבתות נ' אות ג' כתבו בשם הרמ"ע מפאנו שלעתיד לבא נאכל מהמן, ונברך "המוציא לחם מן השמים". אולם דעת ה"תורה לשמה" שבמדבר בני ישראל ברכו "הממטיר לחם מן השמים". הבני יששכר עצמו סובר שלא היו מברכים על המן כלל).
האם סיפור זה הוא פתרון החידה לשם הספר? האם אחרי אכילת המן זכה הסבא להשגות שהביאו לגילוי הדברים שכתב בספר "לחם אבירים"?
אחד מספריו העמוקים ביותר והעוסקים בתורת הנסתר, נקרא "לחם אבירים". בעמוד הפתיחה של הספר נכתב: "בהם פתיחת שערים לשערי הקודש של רזי עליון...כל המעיין בהם ביושר לבב ויראת ה' טהורה, יטעם צוף נועם מכמה דברים שהם מכבשונו של עולם".
בהמשך הפתיחה הותיר לנו חידה מסתורית, שנשארה עלומה ונסתרת עד היום הזה. הוא כתב: "קראתי המחברת בשם לחם אבירים, מטעמים הכמוסים עמדי". מה היו אותם טעמים כמוסים? מדוע הותיר אותם עלומים ונסתרים?
יש מתלמידיו של הסבא ששמעו ממנו, שבמילה "אבירים" רמוזים ראשי התיבות של שמו ושם רבו המובהק: אברהם יצחק (קוק) ויעקב משה. אולם ודאי שאין זוהי הסיבה העיקרית, שהרי דבר זה לא היה מסתיר מאתנו כ"טעמים כמוסים".
המילים "לחם אבירים" מופיעים בספר תהילים בקשר למן שאכלו ישראל בארבעים שנותם במדבר (עח, כה): "וימטר עליהם מן לאכול, ודגן שמים נתן למו: לחם אבירים אכל איש, צידה שלח להם לשובע" .
הגמרא ביומא (עה:) מבארת שני טעמים מדוע המן נקרא "לחם אבירים". כיון שמלאכי השרת שנקראים אבירים אוכלים אותו, וגם כיון שהיה נבלע באיברים ולא היו צריכים להוציא הפסולת בנקביהם.
ההקשר למן הזכיר לי מיד סיפור מרתק, ששמעתי מסבתי, הרבנית חוה דינה בארי-שלזינגר ע"ה. הסבתא הייתה בתו הצעירה ביותר של הגרי"מ חרל"פ זצ"ל, וסיפור זה שמעתי מפיה פעמים רבות. גם הנכדים האחרים זכו לשמוע אותו. היא הייתה תמיד חוזרת ומתרגשת כשסיפרה סיפור זה, והיה ניכר שנחרט עמוק בזיכרונה למרות שאירע בילדותה.
אין לי שום בטחון או ידיעה ברורה שבסיפור זה טמון הפתרון לחידה שבשם הספר, אולם הדבר יתכן מאד.
הסבתא ע"ה סיפרה, שבהיותה עדיין ילדה קטנה בבית הסבא, נשמעו ערב אחד בשער הבית דפיקות נמרצות. בדלת עמדה חבורה של מקובלים, שהייתה בקשר מתמיד עם הרב חרל"פ. הם נראו נרגשים מאד, ובקשו לדבר בדחיפות, מיד וללא שום דיחוי עם הרב
ההפתעה וההתרגשות הרבה שבקולם היו מסקרנים מאד, ולכן גם ילדי הרב נדחקו אל החדר הקטן של הסבא. כולם רצו לשמוע מה הדבר הגדול והנסתר שהביא אותם להיכנס כך אל הרב. גם העובדה שהיה מדובר בענייני קבלה ונסתרות התורה, הוסיפה ועוררה סקרנות מיוחדת. אולם ראש החבורה אמר שהדברים סודיים, ובקש שכולם יצאו מהחדר. הילדים ניסו להתעקש ולהישאר, אולם הסבא עצמו בקש מהילדים לצאת. אולם היא, כילדה קטנה, לא הסכימה לעזוב את החדר. היא ישבה על ברכיו של הסבא וחבקה אותו, ובכתה כשניסו להוריד אותה. הסבא אמר לחבורה שהיא ילדה קטנה ואינה מבינה, ואין הכרח שגם היא תצא.
כשננעלה הדלת, פתח ראש החבורה וסיפר שכבר ימים רבים שהם מטיילים במדבר סיני, ומחפשים אחר שרידים שנותרו מהמן. הם מצאו בספר קבלה קדוש וישן שעדיין ניתן למצוא שרידים ממנו, ודבר זה יכול להתגלות רק ליחידי סגולה ובודדים הראויים לכך. מי שזוכה אכן לאכול מהמן, יזכה להשגות גדולות ומיוחדות בתורה. גילוי שרידי המן יהיה רמז לקירוב של הגאולה השלמה במהרה (אולי יש רמז לכך במכילתא פרשת בשלח: "היום אי אתם מוצאים אותו, אבל אתם מוצאים אותו לעולם הבא").
לאחר שיטוטים וחיפושים מרובים, וכמובן הרבה תפילה ותחנונים בכוונה, זכו סוף סוף למצוא את מבוקשם. באחד מנקיקי הסלעים, מצאו נחבאת שכבת מן נסתרת. מיד מיהרו ורצו לבית הסבא, לספר על התגלית המרעישה.
הסבא החל להתרגש מאד גם כן, ובקש לראות את המן. ראש החבורה פתח את תרמילו המאובק, והוציא ממנו צנצנת עם מעט אוכל בצבע לבן. הם חילקו את המן ביניהם, וכל אחד מהסובבים בירך ואכל מעט בכוונה עצומה. כילדה קטנה היא בקשה מיד גם כן לאכול, והסבא העניק גם לה.
שאלתי את הסבתא איזה טעם היה לאותו מן, והיא ענתה שהיא זוכרת שהיה טעים מאד, ודומה לטעם של ממרח חלבה (כידוע המן היה משתנה לטעמים הרבה, כפי רצונו וטעמו של האוכל, ראה יומא ע"ה ובמדבר רבה י"ט). ניסיתי לשאול גם איזו ברכה בירכו, אולם זאת כבר לא זכרה (בשו"ת "תורה לשמה" סימן ס"ג וכן בספר "בני יששכר" מאמרי השבתות נ' אות ג' כתבו בשם הרמ"ע מפאנו שלעתיד לבא נאכל מהמן, ונברך "המוציא לחם מן השמים". אולם דעת ה"תורה לשמה" שבמדבר בני ישראל ברכו "הממטיר לחם מן השמים". הבני יששכר עצמו סובר שלא היו מברכים על המן כלל).
האם סיפור זה הוא פתרון החידה לשם הספר? האם אחרי אכילת המן זכה הסבא להשגות שהביאו לגילוי הדברים שכתב בספר "לחם אבירים"?