ככל שמתקדם המכבש שהוא דורס בו את ההתנחלות ביש'ע, כך הוא נצמד ביתר נואשות בביטחון: שם, הוא נשבע בכל הקדוש לו, לא יהיו וויתורים. והנה, לפתע הוא מסכים ל"הודנא", הסכם בין ישראל לחמאס, לא פחות. שהרי ה"קח" של אבו מאזן , שקט מפיגועים ל-6 שבועות מותנה ישירות ב"תן" מצד ישראל : שחרור מרצחים כלואים, הריסת מאחזים, הימנעות מחיסולים וממבצעים יזומים, נסיגה מאזורים שנתפסו באנתיפאדה.
בעשיית ההסכם הזה עם החמאס עובר שרון על התנייה מרכזית מתוך "14 ההערות" על מפת הדרכים של ממשלת ישראל, הלא היא התביעה לביצוע "טורי": קודם חיסול הטרור על ידם, ורק אח'כ מחוות שלנו, ובתוכן פגיעה בהתנחלויות. בכך דחתה הממשלה את ההסדר במפת הדרכים, לפיו הביצוע יהיה ע'י שני הצדדים "במקביל". אלא, ראה זה פלא , שרון לא רק וויתר על ביצוע פלסטיני במקביל, כ'א להיפך הוא עושה ביצוע "טורי", עם ישראל ראשונה בטור! אלף חיילים עוקרים יישוב יהודי, והרשות הפלסטינית טרם נקפה אצבע!
אך גם בכך עוד לא הגענו לתחתית מדרון אותו "האבדון", עליו כתב השופט לנדוי. כדי לרדת לעומקו צריך לנסות ולהבין את עמדתם של אבו מאזן ודחלן, שכבר זכתה לגיבוי אמריקני, לתכתיב אמריקני לשרון. ההודנה, אומר אבו מאזן, היא פסק זמן להתארגנות, שבסופו ייגשו הפלסטינים לביצוע חלקם במפת הדרכים, קרי , ניטרול הנשק המצוי אצל החמאס ויתר הארגונים. זה מצד אחד. מהצד השני, מבטיח אבו מאזן כי "לא תהיה מלחמת אחים", וכי לעולם לא יפרוק מן החמאס ומיתר הארגונים את נשקם בכוח.
לכאורה יש כאן סתירה: וכי מדוע יסכים החמאס להודנה שאינה אלא שלב-מעבר לפירוק נשקו שלו? וכיצד ניתן לתאר פירוק נשק מארגון אלים ומסוכן כמו החמאס ללא שימוש בכוח? על כך משיב אבו מאזן שהכוונה היא לקלוט ולשלב את מחבלי החמאס על נישקם! בשורות הצבא הפלסטיני החדש, ההולך ומתארגן בהדרכה אמריקנית, מצרית וירדנית. בד בבד עם זאת ישולבו ארגוני הטרור גופם "בהנהגה לאומית חדשה", כלומר בשלטון הפוליטי.
מיותר להזכיר, שזה תעתיק מדוייק של הגיון אוסלו,שכבר עלה לנו בכ-1200 נרצחים, וכי בחסות הטיעון הזה, הנראה כלקוח מ"עליסה בארץ הפלאות", הכשירו אחרי 1993 את הגרועים שבמרצחי הפת'ח, הכניסום לארץ, חימשו אותם והפכום לשליטים על הפלסטינים ולבני שיח לנו. אנו חייבים לסמוך כאן על האינטליגנציה של הקורא, מפני שאם גם נקודה זו עדיין טעונה וויכוח ושכנוע . פשוט ,"חבל על הזמן".
על כן, נלך הלאה ונסב את תשומת ליבו של הקורא להיבט אחר, מרתק ומעורר חלחלה:
נניח, לצרכי הוויכוח, שתסריטו של אבו מאזן יתגשם במציאות, למרות מופרכותו הזועקת לשמים, והשייך יאסין, רנתיסי וחבריהם ישתלבו בהנהגה הפוליטית הפלסטינית, גדודי עז-א-דין-אל-קסאם יהיו חלק מן הצבא הפלסטיני ומפקדיו יימנו על הפיקוד העליון שלו. ביודענו את יחסי הכחות בין ארגוני הטרור, כלומר , את עדיפות כוחו של החמאס על הפת'ח, פוליטית וצבאית-חבלנית כאחד.
ברור שאת השלטון הפלסטיני החדש ינהיג החמאס, עם ערפאת המזדקן כנהג-מישנה ואבו-מאזן כקישוט-חלון-ראווה לצרכי חוץ.הואיל ואך לפני ימים ספורים בישר לנו פאוול, כי "לוח הזמנים" של מפת-הדרכים יישמר בכל מחיר, ועל כן המדינה הפלסטינית תקום עד סוף שנה זו .
טרור או לא טרור הרי לפי התסריט הפלסטיני-אמריקני, ששרון משחק בו בצייתנות את התפקיד שייועד לו, תהיה כאן בינואר 2004 מדינה פלסטינית-חמאסית..
המפד'ל, האיחוד הלאומי, שרי הליכוד - אלה שנמנעו בהצבעה על מפת-הדרכים והקומץ שהצביע נגד, ועימהם חברי כנסת של הליכוד השותקים כדגים, כולם יישאו באחריות ההיסטורית להפיכת ישראל לשטח-חסות אמריקני. כי יש עוד חלק במפת הדרכים אשר טרם גילו לנו: לאחר אבדן יש'ע, לאחר אבדן ירושלים והגולן, עם מדינה פלסטינית חמאסית , אנחנו ניאלץ להזמין את הצבא האמריקני ולהמשיך את חיינו כאן בסטטוס של מעין קוסובו, מנהלת מקומית ווסאלית, המתקיימת על כידוני צבא-חסות.
בעשיית ההסכם הזה עם החמאס עובר שרון על התנייה מרכזית מתוך "14 ההערות" על מפת הדרכים של ממשלת ישראל, הלא היא התביעה לביצוע "טורי": קודם חיסול הטרור על ידם, ורק אח'כ מחוות שלנו, ובתוכן פגיעה בהתנחלויות. בכך דחתה הממשלה את ההסדר במפת הדרכים, לפיו הביצוע יהיה ע'י שני הצדדים "במקביל". אלא, ראה זה פלא , שרון לא רק וויתר על ביצוע פלסטיני במקביל, כ'א להיפך הוא עושה ביצוע "טורי", עם ישראל ראשונה בטור! אלף חיילים עוקרים יישוב יהודי, והרשות הפלסטינית טרם נקפה אצבע!
אך גם בכך עוד לא הגענו לתחתית מדרון אותו "האבדון", עליו כתב השופט לנדוי. כדי לרדת לעומקו צריך לנסות ולהבין את עמדתם של אבו מאזן ודחלן, שכבר זכתה לגיבוי אמריקני, לתכתיב אמריקני לשרון. ההודנה, אומר אבו מאזן, היא פסק זמן להתארגנות, שבסופו ייגשו הפלסטינים לביצוע חלקם במפת הדרכים, קרי , ניטרול הנשק המצוי אצל החמאס ויתר הארגונים. זה מצד אחד. מהצד השני, מבטיח אבו מאזן כי "לא תהיה מלחמת אחים", וכי לעולם לא יפרוק מן החמאס ומיתר הארגונים את נשקם בכוח.
לכאורה יש כאן סתירה: וכי מדוע יסכים החמאס להודנה שאינה אלא שלב-מעבר לפירוק נשקו שלו? וכיצד ניתן לתאר פירוק נשק מארגון אלים ומסוכן כמו החמאס ללא שימוש בכוח? על כך משיב אבו מאזן שהכוונה היא לקלוט ולשלב את מחבלי החמאס על נישקם! בשורות הצבא הפלסטיני החדש, ההולך ומתארגן בהדרכה אמריקנית, מצרית וירדנית. בד בבד עם זאת ישולבו ארגוני הטרור גופם "בהנהגה לאומית חדשה", כלומר בשלטון הפוליטי.
מיותר להזכיר, שזה תעתיק מדוייק של הגיון אוסלו,שכבר עלה לנו בכ-1200 נרצחים, וכי בחסות הטיעון הזה, הנראה כלקוח מ"עליסה בארץ הפלאות", הכשירו אחרי 1993 את הגרועים שבמרצחי הפת'ח, הכניסום לארץ, חימשו אותם והפכום לשליטים על הפלסטינים ולבני שיח לנו. אנו חייבים לסמוך כאן על האינטליגנציה של הקורא, מפני שאם גם נקודה זו עדיין טעונה וויכוח ושכנוע . פשוט ,"חבל על הזמן".
על כן, נלך הלאה ונסב את תשומת ליבו של הקורא להיבט אחר, מרתק ומעורר חלחלה:
נניח, לצרכי הוויכוח, שתסריטו של אבו מאזן יתגשם במציאות, למרות מופרכותו הזועקת לשמים, והשייך יאסין, רנתיסי וחבריהם ישתלבו בהנהגה הפוליטית הפלסטינית, גדודי עז-א-דין-אל-קסאם יהיו חלק מן הצבא הפלסטיני ומפקדיו יימנו על הפיקוד העליון שלו. ביודענו את יחסי הכחות בין ארגוני הטרור, כלומר , את עדיפות כוחו של החמאס על הפת'ח, פוליטית וצבאית-חבלנית כאחד.
ברור שאת השלטון הפלסטיני החדש ינהיג החמאס, עם ערפאת המזדקן כנהג-מישנה ואבו-מאזן כקישוט-חלון-ראווה לצרכי חוץ.הואיל ואך לפני ימים ספורים בישר לנו פאוול, כי "לוח הזמנים" של מפת-הדרכים יישמר בכל מחיר, ועל כן המדינה הפלסטינית תקום עד סוף שנה זו .
טרור או לא טרור הרי לפי התסריט הפלסטיני-אמריקני, ששרון משחק בו בצייתנות את התפקיד שייועד לו, תהיה כאן בינואר 2004 מדינה פלסטינית-חמאסית..
המפד'ל, האיחוד הלאומי, שרי הליכוד - אלה שנמנעו בהצבעה על מפת-הדרכים והקומץ שהצביע נגד, ועימהם חברי כנסת של הליכוד השותקים כדגים, כולם יישאו באחריות ההיסטורית להפיכת ישראל לשטח-חסות אמריקני. כי יש עוד חלק במפת הדרכים אשר טרם גילו לנו: לאחר אבדן יש'ע, לאחר אבדן ירושלים והגולן, עם מדינה פלסטינית חמאסית , אנחנו ניאלץ להזמין את הצבא האמריקני ולהמשיך את חיינו כאן בסטטוס של מעין קוסובו, מנהלת מקומית ווסאלית, המתקיימת על כידוני צבא-חסות.