הדעה הרווחת בשיח הציבורי הישראלי גורסת שהסרבנות מסכנת את הדמוקרטיה, את אחדות העם ואת חוסנה של המדינה. רובו של הציבור אכן מגנה את הסרבנות ורואה בה סיכון קיומי ופגיעה בדמוקרטיה. אלא שהדמוקרטיה בישראל הפכה להיות מראית עין המשמשת כסות לשלטון טוטליטרי שמסכן את אזרחי המדינה. מכאן, שאזרחי המדינה המשרתים בצה"ל לא רק רשאים אלא אף חייבים לסרב לפקודות הנוגדות את מצפונם. שכן, אזרחי המדינה הם קורבנותיה המיידיים של השיטה המשטרית המאפשרת למנהיגי המדינה לבוז לכללי הדמוקרטיה ולהמיט איומים על קיום המדינה וחיי אזרחיה באמצעות מהלכים שרירותיים, נמהרים והרי אסון.
אריאל שרון מהווה דוגמה קלאסית לרודנות באיצטלה דמוקרטית. התנהלותו הפוליטית של שרון חושפת את חומרת ליקוייהן של מערכות החוק והמשפט במדינת ישראל, המשמשות חממה לגידולם של עשבים פוליטיים שוטים הפורעים בדמוקרטיה ועושים ממנה חוכא ואיטלולא. לא הסרבנים אלא אותם רודנים פוליטיים, דוגמת שרון, הם אלה המסכנים את עצם קיומה של מדינת ישראל. מתוך תפישתו הפוליטית המוגבלת, מתייחס אריאל שרון לבחירתו השנייה לראשות הממשלה כאל אישור למדיניות מפת הדרכים שלו. אך גישתו הפוליטית של שרון היא מופרכת מיסודה, ואינה עומדת בשום מבחן דמוקרטי. את הצלחתו לקדם את מפת הדרכים, תוך ניצול מניפולציות אנטי-דמוקרטיות, יכול שרון לייחס אך ורק לטירוף המערכות השלטוני הסוחף את מדינת ישראל לתוך תוהו ובוהו.
ראש הממשלה אומנם הצהיר לפני הבחירות על תמיכתו בהקמתה של מדינה פלשתינית, אך מועמדותו לראשות הממשלה נבעה מתוקף כהונתו כיו"ר תנועת הליכוד, שכל מוסדותיה וכן חוקתה דוגלים בהתנגדות נחרצת להקמת מדינה פלשתינית. התקינות הדמוקרטית מחייבת התאמה בין השקפותיו הפוליטיות של מנהיג מפלגה ובין מצעה הפוליטי של מפלגתו. המוסר הדמוקרטי מחייב את התפטרותו של כל יו"ר תנועה פוליטית המשנה את השקפותיו בניגוד לעמדת מוסדות תנועתו ומצעה הרעיוני. כלומר, החוק הדמוקרטי השפוי היה חייב לאסור מלכתחילה על מנהיגים פוליטיים, דוגמת שרון, להציג את מועמדותם לראשות הממשלה, כל עוד עמדותיהם הפוליטיות נוגדות את השקפות התנועה שבראשה הם עומדים ואשר מטעמה הם מתחרים על כס ראשות הממשלה.
ההיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל מוכיחה עד כמה מופרכת היא הקונספציה השלטונית של אריאל שרון, שמדלג מעל המשוכה הדמוקרטית הכובלת אותו אל מפלגתו ונוקט בטכסיס פופוליסטי זול של פנייה ישירה אל העם, כשם שאהוד ברק ניסה בזמנו לדלג מעל משוכת הכנסת היישר אל "לב העם". שכן, על פי כל היגיון דמוקרטי, מחייב המהפך הרעיוני של שרון להגביל את התמודדותו לראשות הממשלה למסגרת מועמדות מטעמה של אחת ממפלגות השמאל או המרכז החופפות את השקפותיו הפוליטיות החדשות. אך שרון יודע היטב כי לו היה מגיש את מועמדותו לראשות הממשלה כיו"ר מר"צ, היה זוכה בדיוק לאותם שישה מנדטים שאליהם צנחה תנועתו של יוסי שריד. הניסיון הפוליטי של מדינת ישראל אכן מלמד שאפילו דוד בן-גוריון המיתולוגי, אשר פרש ממפא"י על רקע חילוקי דיעות רעיוניים והקים את רפ"י, זכה לעשרה מנדטים בלבד למרות יוקרתו כמנהיג הבלתי מעורער של מדינת ישראל והתנועה הציונית.
תקדים בן גוריון ממחיש מה היה גורלו הפוליטי של אריאל שרון, אילו התחרה כמועמד מטעמה של מפלגה המתאימה להשקפותיו הפוליטיות החדשות. כדוגמת דעיכתו הפוליטית של בן גוריון לאחר פרישתו ממפא"י, היה גם שרון דועך ונדחק לשוליים הפוליטיים של מדינת ישראל, אילו היה פורש מתנועת הליכוד ומתמנה ליו"ר אחת מתנועות המרכז או השמאל. כלומר, כל עוצמתו הפוליטית של שרון צומחת מתוך נדבכיה של תנועת הליכוד, ולמרות זאת הוא מזלזל בתנועה ובמוסדותיה, מתכחש למשקלה האלקטוראלי המכריע שהביא לניצחונו הפוליטי בבחירות, ומוביל מדיניות הנוגדת את עקרונותיה. זה הוא מעשה נבלה פוליטי שלא היה דוגמתו בתולדות מדינת ישראל. מסתבר שהתנועה לאיכות השלטון ודומותיה, הנזעקות לנוכח כל פגיעה בשלטון החוק, נאלמות דום כאשר הדמוקרטיה נרמסת ברגל גסה על ידי שרון וממשלתו.
על רקע התפוררות הדמוקרטיה, זכותם המוסרית של הסרבנים אינה ניתנת לערעור. שום מימסד ממלכתי, המשתף פעולה עם רמיסת הדמוקרטיה על ידי ממשלת ישראל, אינו זכאי לשפוט מוסרית או חוקית את הסרבנים. כבר שנים רבות מורעלת מערכת הביטחון מפגיעתם הרעה של סרבני השמאל הגלויים והסמויים. קשה להעריך את מידת הנזק, שהמיטה הסרבנות השמאלנית הסמויה על מערכת הביטחון. לכן, שורות הלוחמים חייבות להשתחרר מיידית וללא כל ענישה מכל סרבן שמאל המתקשה להתמודד מול אויב "צודק" ו"מסכן". בתהליך סינון טבעי זה תתנקה מערכת הביטחון ותשתקם מתהליכי הקריסה המאפיינים אותה זה זמן רב כתוצאה מהסתאבות אידיאולוגית. באותה מידה יש לשחרר את כל סרבני הימין ללא כל ענישה מכל המשימות הטרגיות של קלגסות נגד קהילות יהודיות.
זיכרונו ההיסטורי של העם היהודי מדמם עדיין מכאב אובדנן של קהילות יהודיות לדורותיהן, שהוכו בחרב החורבן, הטבח והשמד. מכאן, שהחרבתה של כל קהילה יהודית ביש"ע מזעזעת את נשמתה של האומה, ורק שלטון רודני הוא זה המסוגל לכפות על הציבור היהודי למלא את תפקיד הקלגס המחריב יישובים יהודיים. כל דמוקרטיה יהודית תקינה, המשקפת את רצונו האמיתי של העם, הייתה דוחה על הסף את מזימת הזוועה של הרס יישובים עבריים בארץ ישראל. אשר על כן, חובתו המוסרית העליונה של כל בעל מצפון יהודי מקרב חיילי המדינה ושוטריה היא לסרב בכל תוקף להשתתף בהרס יישובים עבריים מכל סוג שהוא, ויהיו אלה גם מאחזים נידחים בני קרוון מגורים בודד. שכן, עקירת מאחזים היא גזירת עריצים העומדת בניגוד לרצון העם, הכופרת במוסר היהודי ומחבלת באינטרסים הקיומיים של מדינת ישראל.
אריאל שרון מהווה דוגמה קלאסית לרודנות באיצטלה דמוקרטית. התנהלותו הפוליטית של שרון חושפת את חומרת ליקוייהן של מערכות החוק והמשפט במדינת ישראל, המשמשות חממה לגידולם של עשבים פוליטיים שוטים הפורעים בדמוקרטיה ועושים ממנה חוכא ואיטלולא. לא הסרבנים אלא אותם רודנים פוליטיים, דוגמת שרון, הם אלה המסכנים את עצם קיומה של מדינת ישראל. מתוך תפישתו הפוליטית המוגבלת, מתייחס אריאל שרון לבחירתו השנייה לראשות הממשלה כאל אישור למדיניות מפת הדרכים שלו. אך גישתו הפוליטית של שרון היא מופרכת מיסודה, ואינה עומדת בשום מבחן דמוקרטי. את הצלחתו לקדם את מפת הדרכים, תוך ניצול מניפולציות אנטי-דמוקרטיות, יכול שרון לייחס אך ורק לטירוף המערכות השלטוני הסוחף את מדינת ישראל לתוך תוהו ובוהו.
ראש הממשלה אומנם הצהיר לפני הבחירות על תמיכתו בהקמתה של מדינה פלשתינית, אך מועמדותו לראשות הממשלה נבעה מתוקף כהונתו כיו"ר תנועת הליכוד, שכל מוסדותיה וכן חוקתה דוגלים בהתנגדות נחרצת להקמת מדינה פלשתינית. התקינות הדמוקרטית מחייבת התאמה בין השקפותיו הפוליטיות של מנהיג מפלגה ובין מצעה הפוליטי של מפלגתו. המוסר הדמוקרטי מחייב את התפטרותו של כל יו"ר תנועה פוליטית המשנה את השקפותיו בניגוד לעמדת מוסדות תנועתו ומצעה הרעיוני. כלומר, החוק הדמוקרטי השפוי היה חייב לאסור מלכתחילה על מנהיגים פוליטיים, דוגמת שרון, להציג את מועמדותם לראשות הממשלה, כל עוד עמדותיהם הפוליטיות נוגדות את השקפות התנועה שבראשה הם עומדים ואשר מטעמה הם מתחרים על כס ראשות הממשלה.
ההיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל מוכיחה עד כמה מופרכת היא הקונספציה השלטונית של אריאל שרון, שמדלג מעל המשוכה הדמוקרטית הכובלת אותו אל מפלגתו ונוקט בטכסיס פופוליסטי זול של פנייה ישירה אל העם, כשם שאהוד ברק ניסה בזמנו לדלג מעל משוכת הכנסת היישר אל "לב העם". שכן, על פי כל היגיון דמוקרטי, מחייב המהפך הרעיוני של שרון להגביל את התמודדותו לראשות הממשלה למסגרת מועמדות מטעמה של אחת ממפלגות השמאל או המרכז החופפות את השקפותיו הפוליטיות החדשות. אך שרון יודע היטב כי לו היה מגיש את מועמדותו לראשות הממשלה כיו"ר מר"צ, היה זוכה בדיוק לאותם שישה מנדטים שאליהם צנחה תנועתו של יוסי שריד. הניסיון הפוליטי של מדינת ישראל אכן מלמד שאפילו דוד בן-גוריון המיתולוגי, אשר פרש ממפא"י על רקע חילוקי דיעות רעיוניים והקים את רפ"י, זכה לעשרה מנדטים בלבד למרות יוקרתו כמנהיג הבלתי מעורער של מדינת ישראל והתנועה הציונית.
תקדים בן גוריון ממחיש מה היה גורלו הפוליטי של אריאל שרון, אילו התחרה כמועמד מטעמה של מפלגה המתאימה להשקפותיו הפוליטיות החדשות. כדוגמת דעיכתו הפוליטית של בן גוריון לאחר פרישתו ממפא"י, היה גם שרון דועך ונדחק לשוליים הפוליטיים של מדינת ישראל, אילו היה פורש מתנועת הליכוד ומתמנה ליו"ר אחת מתנועות המרכז או השמאל. כלומר, כל עוצמתו הפוליטית של שרון צומחת מתוך נדבכיה של תנועת הליכוד, ולמרות זאת הוא מזלזל בתנועה ובמוסדותיה, מתכחש למשקלה האלקטוראלי המכריע שהביא לניצחונו הפוליטי בבחירות, ומוביל מדיניות הנוגדת את עקרונותיה. זה הוא מעשה נבלה פוליטי שלא היה דוגמתו בתולדות מדינת ישראל. מסתבר שהתנועה לאיכות השלטון ודומותיה, הנזעקות לנוכח כל פגיעה בשלטון החוק, נאלמות דום כאשר הדמוקרטיה נרמסת ברגל גסה על ידי שרון וממשלתו.
על רקע התפוררות הדמוקרטיה, זכותם המוסרית של הסרבנים אינה ניתנת לערעור. שום מימסד ממלכתי, המשתף פעולה עם רמיסת הדמוקרטיה על ידי ממשלת ישראל, אינו זכאי לשפוט מוסרית או חוקית את הסרבנים. כבר שנים רבות מורעלת מערכת הביטחון מפגיעתם הרעה של סרבני השמאל הגלויים והסמויים. קשה להעריך את מידת הנזק, שהמיטה הסרבנות השמאלנית הסמויה על מערכת הביטחון. לכן, שורות הלוחמים חייבות להשתחרר מיידית וללא כל ענישה מכל סרבן שמאל המתקשה להתמודד מול אויב "צודק" ו"מסכן". בתהליך סינון טבעי זה תתנקה מערכת הביטחון ותשתקם מתהליכי הקריסה המאפיינים אותה זה זמן רב כתוצאה מהסתאבות אידיאולוגית. באותה מידה יש לשחרר את כל סרבני הימין ללא כל ענישה מכל המשימות הטרגיות של קלגסות נגד קהילות יהודיות.
זיכרונו ההיסטורי של העם היהודי מדמם עדיין מכאב אובדנן של קהילות יהודיות לדורותיהן, שהוכו בחרב החורבן, הטבח והשמד. מכאן, שהחרבתה של כל קהילה יהודית ביש"ע מזעזעת את נשמתה של האומה, ורק שלטון רודני הוא זה המסוגל לכפות על הציבור היהודי למלא את תפקיד הקלגס המחריב יישובים יהודיים. כל דמוקרטיה יהודית תקינה, המשקפת את רצונו האמיתי של העם, הייתה דוחה על הסף את מזימת הזוועה של הרס יישובים עבריים בארץ ישראל. אשר על כן, חובתו המוסרית העליונה של כל בעל מצפון יהודי מקרב חיילי המדינה ושוטריה היא לסרב בכל תוקף להשתתף בהרס יישובים עבריים מכל סוג שהוא, ויהיו אלה גם מאחזים נידחים בני קרוון מגורים בודד. שכן, עקירת מאחזים היא גזירת עריצים העומדת בניגוד לרצון העם, הכופרת במוסר היהודי ומחבלת באינטרסים הקיומיים של מדינת ישראל.