בפרשתנו נמצאת "שירת המושלים", "על כן יאמרו המשלים באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון:
כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחן אכלה ער מואב בעלי במות ארנן: אוי לך מואב אבדת עם כמוש נתן בניו פליטם ובנתיו בשבית למלך אמרי סיחון: ונירם אבד חשבון עד דיבון ונשים עד נפח אשר עד מידבא" (במדבר כ"א כז-ל).

צריך לבאר מי הם המושלים? מתי ועל מה אמרו שירתם? מה משמעותה של השירה ביחס לעם ישראל והליכותיו? ומה היחס בין שירה זו לבין השירה הסמוכה לה " אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה: באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחקק במשענתם וממדבר מתנה: וממתנה נחליאל ומנחליאל במות:ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימן" (שם יז-כ).הגמרא דורשת פסוקים אלה על בעלי המוסר "המושלים ביצרם" (עיין בבא בתרא עח ע"ב). למרות שברור שאין זה הפשט ננסה למצא קשר בין הפשט והדרש.

רש"י ,רשב"ם ,רמב"ן ועוד מסבירים כי המושלים הם "מושלי נבואות כגון בלעם וחבריו" שניבאו ומשלו משלים ,על נצחונו של סיחון מלך חשבון ,על המואבים והעמונים בדורות שבהם היה עמנו משועבד למצרים במצרים. ניצחון זה הוא שאפשר את ההתנחלות בעבר הירדן המזרחי עד לארנון, כמו שרמוז בפסוקים הקודמים לשירת המושלים "ויקח ישראל את כל הערים האלה וישב ישראל בכל ערי האמרי בחשבון ובכל בנתיה: כי חשבון עיר סיחן מלך האמרי הוא והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו עד ארנן" (שם כה-כו).

מצב זה מוגדר בחז"ל כ"עמון ומואב טהרו בסיחון" (גיטין לח ע"א). בישעיה פרקים ט"ו וט"ז מובא "משא מואב". עיון בפרקים אלה מגלה בקלות, כי ארץ מואב נכבשה בידי כובש אכזרי, המואבים חגורי שק, נוהגים בכל מנהגי האבלות הידועים בעולם העתיק בוכים ומיללים על האסון הנורא שפקד כל פינה בארצם. ישעיה מסכם " זה הדבר אשר דבר יקוק אל מואב מאז" (שם ט"ז יג). בירמיה אנו מוצאים את נבואת ישעיה מורחבת עוד יותר, כשירמיה מוסיף עליה דברים כהנה וכהנה. התוכן של שתי הנבואות זהה כמעט לחלוטין.

כקודמו גם ירמיהו מדבר בשם ד' על מפלת מואב הנוראה ועל השממה בעריו. לקראת סיום נבואתו אומר ירמיה "הנס מפני הפחד יפל אל הפחת והעלה מן הפחת ילכד בפח כי אביא אליה אל מואב שנת פקדתם נאם יקוק: בצל חשבון עמדו מכח נסים כי אש יצא מחשבון ולהבה מבין סיחון ותאכל פאת מואב וקדקד בני שאון: אוי לך מואב אבד עם כמוש כי לקחו בניך בשבי ובנתיך בשביה" (שם מ"ח מד-מז). פסוקים אלה בודאי קשורים לשירת המושלים.

לכן ,נראה להסביר כי שירת המושלים בצורתה היותר מלאה מצויה בירמיה, ישעיה מביא אותה בקיצור ומשה רבנו אדון הנביאים נצטווה להביאה בקיצור נמרץ. שירה זו עוסקת בכיבוש האכזרי שפגע גם בילדים ונשים והפך את ארץ מואב לשממה.

כשעם ישראל הגיע לאיזור, כמובן שבניו של אברהם "רחמנים בני רחמנים", לא נקטו בידם את מידת האכזריות. שירתם עוסקת בבאר מים חיים ההופכת מדבר ישימון לארץ נחלה.

המסר שהביא העם לארצו, הוא מסר של פיתוח והפרחת השממה, בין מהבחינה האקולוגית ובין מהבחינה הרוחנית. אם כך, גם הדרשנים צודקים, שירה זו משבחת את העם שהנחיל לעולם את ערכי המוסר, גם בזמן שהתמודד עם שאלת הישרדותו בין שבעים הזאבים וגם בזמן שהתנחל בארצו. גם זה אחד המסרים החשובים של יציאת מצרים לדורות.


מתוך הגליון השבועי "חמדת ימים",לשבת חקת.