בולמוס הפתרונות המדיניים עומד בסתירה למוסר היהודי משני טעמים עיקריים, שאחד מהם הוא גלוי ואילו האחר מוצנע. בעוד הטעם הגלוי משמש נימוק מקובל בטיעוניהם של אנשי האמונה המתנגדים לחלוקת הארץ, נותר הטעם המוצנע בנבכי הנשייה הרחק מן השיח הציבורי. ייתכן שהיעדרותו של הטעם המוצנע מהשיח הציבורי משקפת את הדחקתו מתודעתם של נאמני ארץ ישראל. סביר גם להניח כי אלה המודעים לחשיבותו המוסרית של הטעם המוצנע מתייחסים אליו כבלתי-רלוונטי לסוגיות האקטואליה הבוערות.
על פי הטעם הגלוי והמקובל, חלוקת הארץ המתחייבת מהפתרונות המדיניים נוגדת את הצו המקראי המבטיח את ארץ ישראל כולה לעם היהודי בלבד. בניגוד לדפוסי המחשבה הרווחים במדינת ישראל, מוכיח הניסיון ההיסטורי שהשיקולים הלאומיים הפרגמטיים הם דווקא אלה העולים בקנה אחד עם מחויבות לצו המקראי. ההתכחשות העצמית למעמדו הרוחני הייחודי של העם היהודי הניעה תהליך בלתי נמנע של אובדן הרגישות ללקחי ההיסטוריה היהודית. בהיעדר היכולת האינטלקטואלית להפקת לקחים היסטוריים רלוונטיים, ממשיכות הנהגותיה השונות של מדינת ישראל להפגין אטימות לרווח הפרגמטי הגלום בציות למוסר המקראי.
הטעם המוצנע הוא עמוק יותר ונוגע בשורשי זהותו ואמונתו של העם היהודי. כל הפתרונות המדיניים מיועדים להשגת השלום והביטחון, אך המוסר היהודי דוחה את רדיפת השלום והביטחון כיעדים ממלכתיים מרכזיים שעליהם מושתתת האסטרטגיה הלאומית של העם היהודי. שכן, על-פי הטעם המוצנע המצב הלאומי איננו מצוי בתחום הכרעתם של בני-האדם. מכאן שהחתירה לשלום ולביטחון כיעדים לאומיים בפני עצמם מהווה קריאת תגר נגד הסמכות האלוקית.
בתחום הביטחון אומנם חייבת מדינת ישראל לגייס את כל עוצמתה הצבאית על-מנת להנחיל מפלה ניצחת לאויביה, אך פעילותה הביטחונית התקיפה של מדינת ישראל אינה צריכה לנבוע מאסטרטגיה מדינית המכוונת למימוש יעדי השלום והביטחון אלא מתוקף הצו המקראי המחייב את עם ישראל להילחם באויביו.
התפישה הישראלית המקובלת אינה מבחינה בין השתדלות להכרעה. המוסר היהודי אכן מעודד השתדלות לאומית להגשמת היעדים המקראיים, שמימושם אמור לזרז את בואם של ימי המשיח. אך למרות הזיקה בין ההשתדלות הלאומית ובין מימושו של מצב לאומי נכסף, נותר עצם הגשמתה של אידיליה לאומית מחוץ לתחום ההכרעה האנושית. ההשקפה המדינית הרשמית של ממשלות ישראל מאז קום המדינה כופרת במצבי ההכרעה האלוקית, דוגמת שלום וביטחון, ומתייחסת אליהם כיעדים ממלכתיים הנתונים לשליטתה של ההנהגה המדינית. כאילו לא די בכך, מתעלמת הנהגת המדינה גם מערכה של ההשתדלות הלאומית בנתיב המוסר היהודי כתנאי חיוני למימוש מטרות מדיניות נכספות.
הצבת יעדי השלום והביטחון בראש סולם העדיפויות הלאומי גורמת להסחת דעתו של הציבור היהודי מהתמקדות בפתרון בעיותיו האמיתיות. הפתרונות הרלוונטיים שבהם חייב העם היהודי להשקיע את משאביו הנפשיים הם אלה המיועדים לסייע לו במימוש המוסר המקראי בתחומי הפרט והלאום. לנוכח התהליכים המודרניים שמשפיעים על צביונה של מדינת ישראל, נדרשת התמודדות לאומית מתמדת עם האתגר הקיומי של מציאת פתרונות לעיצוב מדינת ישראל ברוח עקרונות המקרא.
מסתבר שדווקא ברמה הלאומית, שבה הזיקה בין התנהגותה של האומה לגורלה היא ברורה יותר מאשר הקשר בין מעשי הפרט לגורלו, מגלה העם היהודי נטייה להפרת מצוות לאומיות, בעודו מייחס חשיבות רבה יותר למצוות הכלולות בתחום הפרט והקהילה. אך הסיכויים למימוש תנאי השגשוג, השלום והביטחון הולכים ודועכים כל עוד בממד הגלוי חותרת הנהגת המדינה להפר את חובת הריבונות היהודית על ארץ ישראל, וכל עוד בממד המוצנע היא יוזמת את המשחק המסוכן של התערבות בתהליכים שמעבר לתחום תפישתו וסמכותו הרוחנית של האדם. מתוך אותה גישה מסוכנת מתיימרת הנהגת המדינה להגדיר מחדש את יעדיו ומעמדו של העם היהודי.
גם הצדקת הגלייתם של ערביי ישראל בנימוקי שלום וביטחון ממקמת את הטרנספר בקטגורית הפתרונות המדיניים הנוגדים את המוסר היהודי. הטרנספר כפתרון יהודי חייב לצמוח אך ורק מהמוסר המקראי שאינו מתיר את קיומן של אוכלוסיות זרות בארץ ישראל, אשר אינן משלימות עם ריבונותו הבלעדית של העם היהודי וחותרות לערער את חייו הלאומיים .
על פי הטעם הגלוי והמקובל, חלוקת הארץ המתחייבת מהפתרונות המדיניים נוגדת את הצו המקראי המבטיח את ארץ ישראל כולה לעם היהודי בלבד. בניגוד לדפוסי המחשבה הרווחים במדינת ישראל, מוכיח הניסיון ההיסטורי שהשיקולים הלאומיים הפרגמטיים הם דווקא אלה העולים בקנה אחד עם מחויבות לצו המקראי. ההתכחשות העצמית למעמדו הרוחני הייחודי של העם היהודי הניעה תהליך בלתי נמנע של אובדן הרגישות ללקחי ההיסטוריה היהודית. בהיעדר היכולת האינטלקטואלית להפקת לקחים היסטוריים רלוונטיים, ממשיכות הנהגותיה השונות של מדינת ישראל להפגין אטימות לרווח הפרגמטי הגלום בציות למוסר המקראי.
הטעם המוצנע הוא עמוק יותר ונוגע בשורשי זהותו ואמונתו של העם היהודי. כל הפתרונות המדיניים מיועדים להשגת השלום והביטחון, אך המוסר היהודי דוחה את רדיפת השלום והביטחון כיעדים ממלכתיים מרכזיים שעליהם מושתתת האסטרטגיה הלאומית של העם היהודי. שכן, על-פי הטעם המוצנע המצב הלאומי איננו מצוי בתחום הכרעתם של בני-האדם. מכאן שהחתירה לשלום ולביטחון כיעדים לאומיים בפני עצמם מהווה קריאת תגר נגד הסמכות האלוקית.
בתחום הביטחון אומנם חייבת מדינת ישראל לגייס את כל עוצמתה הצבאית על-מנת להנחיל מפלה ניצחת לאויביה, אך פעילותה הביטחונית התקיפה של מדינת ישראל אינה צריכה לנבוע מאסטרטגיה מדינית המכוונת למימוש יעדי השלום והביטחון אלא מתוקף הצו המקראי המחייב את עם ישראל להילחם באויביו.
התפישה הישראלית המקובלת אינה מבחינה בין השתדלות להכרעה. המוסר היהודי אכן מעודד השתדלות לאומית להגשמת היעדים המקראיים, שמימושם אמור לזרז את בואם של ימי המשיח. אך למרות הזיקה בין ההשתדלות הלאומית ובין מימושו של מצב לאומי נכסף, נותר עצם הגשמתה של אידיליה לאומית מחוץ לתחום ההכרעה האנושית. ההשקפה המדינית הרשמית של ממשלות ישראל מאז קום המדינה כופרת במצבי ההכרעה האלוקית, דוגמת שלום וביטחון, ומתייחסת אליהם כיעדים ממלכתיים הנתונים לשליטתה של ההנהגה המדינית. כאילו לא די בכך, מתעלמת הנהגת המדינה גם מערכה של ההשתדלות הלאומית בנתיב המוסר היהודי כתנאי חיוני למימוש מטרות מדיניות נכספות.
הצבת יעדי השלום והביטחון בראש סולם העדיפויות הלאומי גורמת להסחת דעתו של הציבור היהודי מהתמקדות בפתרון בעיותיו האמיתיות. הפתרונות הרלוונטיים שבהם חייב העם היהודי להשקיע את משאביו הנפשיים הם אלה המיועדים לסייע לו במימוש המוסר המקראי בתחומי הפרט והלאום. לנוכח התהליכים המודרניים שמשפיעים על צביונה של מדינת ישראל, נדרשת התמודדות לאומית מתמדת עם האתגר הקיומי של מציאת פתרונות לעיצוב מדינת ישראל ברוח עקרונות המקרא.
מסתבר שדווקא ברמה הלאומית, שבה הזיקה בין התנהגותה של האומה לגורלה היא ברורה יותר מאשר הקשר בין מעשי הפרט לגורלו, מגלה העם היהודי נטייה להפרת מצוות לאומיות, בעודו מייחס חשיבות רבה יותר למצוות הכלולות בתחום הפרט והקהילה. אך הסיכויים למימוש תנאי השגשוג, השלום והביטחון הולכים ודועכים כל עוד בממד הגלוי חותרת הנהגת המדינה להפר את חובת הריבונות היהודית על ארץ ישראל, וכל עוד בממד המוצנע היא יוזמת את המשחק המסוכן של התערבות בתהליכים שמעבר לתחום תפישתו וסמכותו הרוחנית של האדם. מתוך אותה גישה מסוכנת מתיימרת הנהגת המדינה להגדיר מחדש את יעדיו ומעמדו של העם היהודי.
גם הצדקת הגלייתם של ערביי ישראל בנימוקי שלום וביטחון ממקמת את הטרנספר בקטגורית הפתרונות המדיניים הנוגדים את המוסר היהודי. הטרנספר כפתרון יהודי חייב לצמוח אך ורק מהמוסר המקראי שאינו מתיר את קיומן של אוכלוסיות זרות בארץ ישראל, אשר אינן משלימות עם ריבונותו הבלעדית של העם היהודי וחותרות לערער את חייו הלאומיים .