שאיפתם הסותרת של ישראלים ושל פלשתינאים לזכות בריבונות בארץ-ישראל, בשטחים שבין הירדן והים, הולכת ונגוזה לנוכח האירועים האחרונים שראשיתם בספטמבר 2000 ושלאחר המלחמה בעיראק, חוזרים לשנת 1993 לימים ערב חתימת הסכמי אוסלו. כל הניסיונות במשך יותר מ-50 שנה, לצאת מהקונפליקט שמקורו עוד במאה הקודמת נכשלו. לא יהיה זה טעות להניח שהסיבה לכל הכישלונות היא: שפוליטיקאים ישראליים שוללים בעקביות לאמץ את הניסיון ההיסטורי של עמים אחרים, שעברו כבר את השלב של מלחמה עם שכנים על ארץ, כשכל עם טוען לבעלותה. שלילה זו, גרמה לבנייתם של מודלים לא ריאליים ופתרונות לא מציאותיים ששיקפו חשיבה תיאורטית פינימית-מפלגתית או דתית-מיסטית, מתוך כוונה "להמציא את הגלגל".
המייסדים אנשי תנועת ה"עבודה" הניחו בלי שום ביסוס, שערפאת שלא זנח את הרעיון של חיסול ישראל, יכבד הסכמי שלום ויגן עלינו מפני מחבלים. זאת בתמורה לקבלת חלק מהשטחים שמוחזקים בידי ישראל מאז 1967. מנהיגים אלה השליכו את דרך חשיבתם (תרבות, ערכים, דמוקרטיה, שאיפה לשלום וכו') על הצד הערבי, מבלי שהיה לכך כל סימוכין, או הוכחות מלבד הצהרות ריקות מתוכן. היום אנו עדים לתוצאות של הסכמי "אוסלו": טרור, מאות הרוגים, פגיעה במורל הציבור בישראל, מיתון, אי-אמון בממשלות וגידול בירידה מהארץ.
הסכמי אוסלו לא התבססו על הסכמים שנחתמו בעבר בין שני צדדים לקונפליקט שיושב בהצלחה. יתר על כן, הסכמי אוסלו לא השכילו לבנות מערך רב-שלבי מציאותי לפתרון הסכסוך שבסופו יעד ברור, והותירו ליד המקרה את ההתמודדות עם הבעיות העקרוניות כמו, זכות השיבה ושאלת ירושלים.
בחירת היעד הסופי חייב להיעשות בשני שלבים:
I. קביעת היעדים הסופיים של פתון הסכסוך כל הפתונות האפשריים, שניתן לחשוב עליהם) המקובלים על ישראל וממשלתה.
II. קביעת האפשרות הריאלית של ביצוע כל אחד מהם, כולל קביעת בסיס משפטי איתן שעוקב אחר שלבי הביצוע, תוך כדי התבססות על החוק הבין-לאומי ותקדימי עבר.
היעד הסופי של סיום הסכסוך:
הסכסוך הישראלי-פלשתינאי נושא בעיקר אופי פוליטי-טריטוריאלי. זכורות מן העבר שלוש דוגמאות למלחמה בין שני עמים על אותה ארץ:
I. פתרון אנגלי-צרפתי-התמזגות של שני עמים יריבים לאחד, תוך כדי יצירת שפה חדשה. אפשרי רק כאשר יש קרבה תרבותית בין העמים היריבים. בצורה הזאת התמזגו הגלים והפרנקים ויצרו את העם הצרפתי, הנורמנים והאנגלו-סכסים ביצירת העם האנגלי וכו'. פתרון זה לא אפשרי בין יהודים לערבים. העמים האלה שונים לחלוטין בכל התחומים. כל ההיסטוריה מראה שהעמים היהודי והערבי אפילו לא מסוגלים לחיות בשלום וכמובן שלא להתערב זה בזה.
II. פתרון ספרדי-אמריקני-גרוש או השמדה של עם אחד ע"י השני. מתבצע במקרה של הבדל קיצוני בתרבויות. כידוע הספרדים גרשו את האוכלוסייה המבריתנית מספרד. בדיוק באותה שיטה נהגו גם האמריקנים כשהכחידו את רוב האינדיאנים ושמו את השאר "ברזרבציות". הפתרון אידיאלי לישראל, אבל לא בר ביצוע היום. הגירוש לא יתאפשר עקב לחץ בין-לאומי כי אין כרגע לישראל מספיק עוצמה לעמוד בו, ויתפס כמעשה "גזעני" או כ"טיהור אתני" שלא כבעבר. קודם כל מחויבת הסכמה של המגורשים וזה אפשרי רק תוך כדי לחץ פוליטי וכלכלי כבד. הפתרון בוצע חלקית ב1948 אך לא היה מלא ויצר את ה"ערבים הישראלים". ב-1967 לא נעשה נסיון כזה. כמו-כן קשה להניח שה"עולם הערבי המאוחד", ימצא פתרון לבעיית הפלשתינאים. האמת היא שבמזרח קיימות מספר מדינות ערביות שונות עם משטרים שונים לחלוטין (הכל ממונרכיה בערב הסעודית עד למשטר טוטליטארי בלוב ובסוריה). אין סיכוי שמדינות ערב ישתכנעו לקבל עליהן את הפלשתינאים מחשש לאובדן היציבות בארצם. זכורים היטב הניסיונות של ערפאת להפלת המשטר בירדן ואת המהומות בלבנון.
III. פתרון הודי-פקיסטני- חלוקת הטריטוריה בין העמים היריבים ע"י ארגונים בין-לאומיים תוך כדי העברה בכפיה של אזרחים לשטחים שנקבעו למחייתם, כלומר יצירה של שתי מדינות מונו-אתניות. חלוקה לא מלאה תגרום להמשך הסכסוך (הודו למשל), ואילו חלוקה מלאה נותנת אחריות לשלום מלא (פקיסטן, יוון ותורכיה, קפריסין, בולגריה ותורכיה, גרמניה וצ'כיה וכו'). לצערנו הפתרון הזה נראה כיחיד שריאלי היום. בעתיד בתנאי של התחזקות צה"ל ושינוי המצב בעולם אולי יהיה ניתן לבצע את הפתרון השני.
היעד היחידי הריאלי היום צריך להיות: חלוקה של "שטחים" בין שני העמים תוך יצירת שתי מדינות מונו-אתניות וחילופי אוכלוסין הדדיים. הגבול חייב להיקבע ע"י מומחים בין לאומיים וגם להיות מוכר ע"י ארגונים בין-לאומיים לפני תחילת החלוקה. בסופו של דבר לא ישארו שום פלשתינאים בשטחי ישראל, כולל ה"ערבים הישראליים" ושום ישראלים בשטחי המדינה הפלשתינאית.
חשוב לציין שניסיון להמציא פתרון ייחודי "שלנו" לקונפליקט עם הפלשתינאים, שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה האנושית, לא יצליח, כפי שאנחנו נוכחים בכך יום יום ושעה שעה.
התקוות של חלק מהפוליטיקאים הישראלים שיהיה ניתן להיפרד מהפלשתינאים בלי התערבות של צד שלישי ובלי יצירת רפובליקה פלשתינאית (דמוקרטית) התבררו כ: חסרי כל בסיס. זה לא הצליח במשך 55 שנות קיומה של המדינה, למרות הניצחונות המזהירים על אויבינו. לחצן של המעצמות, הקובעות את יחסי הכוחות בעולם, גרם "לקיפאון" התהליך של השגת שלום, או שפשוט נגס בערכם של הניצחונות (אפילו במלחמות "ששת הימים" ו"יום הכיפורים"). כתוצאה מכך ישראל נשארה בלי גבולות בין-לאומיים מוכרים ועם משקל עודף של תושבים ערבים זרים ועוינים.
לניסיון של מספר פוליטיקאים לראות את הקונפליקט כדתי-מיסטי אין כל ביסוס מציאותי. חשיבה כזאת מאוד מסוכנת. מההיסטוריה של מדינתנו ידוע שניסיונות כאלה נגמרו באסונות בעבר (למשל המרד הראשון והשני כנגד הרומאים). בכלל, מאז ימי משה רבינו לא הובחנה כל עזרה מצד כוחות המיסטיים. חשוב לציין שגישה אי-רציונלית כהגדרתה לא יכולה להיות בסיס ריאלי לפתרון הסכסוך.
רצונם של מספר פוליטיקאים לשמור על ה"סטטוס-קוו", בתקווה לשיפור המצב ושסגת שלום בתנאים יותר טובים (החלפת הדיקטטור עראפת ביותר מתון, הפחתת השנאה בין העמים, שינוי העמדה של המדינות המוסלמיות וכו'), נראה מסוכן ולא מציאותי. אי אפשר לתכנן תכניות גורליות תוך התבססות על תמורות אפשריות, אך לא בטוחות. חוץ מזה גישה זו מתעלמת מריבוי טבעי גדול יותר של הערבים יחסית ליהודים ומהתמורות הדמוגרפיות החלות עקב כך. אם ישמר ה"סטטוס-קוו" יכול לקרות מצב שבו תוקם מדינה פלשתינאית בלי לשאול אותנו (או"ם, נאט"ו, USA) עם אוכלוסייה פלשתינאית נטו לצד ישראל וישאירו בתוכנו פלשתינאים וכל הבעיות שקשורים אתם, כמו שהיום.
להפרדה מוחלטת בשטחים(בטריטוריה והעמים יחד) חייבים להיעשות הצעדים הבאים:
1. הפסקה מוחלטת של משא ומתן או סוג הידברות כלשהו עם ה"רשות הפלשתינאית" והפסקת הניסיונות למצוא מנהיג אחר שיחליף את ערפאת, מכיוון שאתם יהיה אפשר להסיג רק שלום לא יציב ובתנאים הכי רעים.
2. ביצוע אנליזה משפטית של המצב על בסיס החוק הבין-לאומי והתקדימי. לצורך כך צריכה ממשלת ישראל לפנות לארגון המשפטי הביו-לאומי עם בקשה לצור פורום משפטי בין-לאומי בלתי תלוי (IIJF), שרק הוא יוכל להיות יעיל, למטרות הבאות:
I. קביעת הזכויות של ישראל על השטחים, ששוחררו על ידיה מכבוש של ירדן ומצרים ב 1967, עד להעברה של חלקם החוקי לממשלת הרפובליקה הפלשתינאית, שעתידה לבוא, שתבחר כדין.
II. קביעת הגבול בין ישראל לרפובליקה הפלשתינאית העתידית ויסוד הבסיס המשפטי של ארגונה במצב אנטי-מיליטריסטי.
III. קביעת סוג וסדר של פעולות משפטיות ופוליטיות לבטול הסכמי "אוסלו", כולל ביטול הלגיטימיות של ה"אוטונומיה הפלשתינאית" והנהגתה הנוכחית, פירוק המשטרה הפלשתינאית והחרמת הנשק, שהיה ברשותה.
IV. קביעת סדר קבלת אישור מארגונים בין-לאומיים מוסמכים להפסקה של כל הדברות בין רפובליקת ישראל לבין ה"רשות הפלשתינאית" הנוכחית.
V. קביעת סדר של החלפה בכפיה של התושבים של שני העמים בין ישראל לבין הרפובליקה הפלשתינאית.
VI. קביעת סדר פעולות חיצוניות (פוליטיות וכלכליות) של ארגונים המוסמכים שיאפשרו את ביצועם של הצעדים שפרטנו.
הפורום המשפטי הבלטי תלוי (IIJF) חיוני בדלגיטימיזציה של "האוטונומיה", בסוס המשפטי להפסקת ההדברות עם ערפאת ועוזריו, בסוס של רפובליקה פלשתינאית כדמוקרטית ואנטי-מיליטנטית, בסוס משפטי להחלפת אוכלוסין בכפיה וגם הגדרת הפיצויים לשני הצדדים. המשפטנים יהיו חייבים לקבוע גם שיטה להבטחת הביטחון לשתי המדינות. אחת הדרכים היא חברות של ישראל בנאט"ו אחרי הכרה הבין-לאומית בגבולות.
אחרי קבלת המלצות IIJF ממשלת ישראל צריכה לעשות את הצעדים הבאים:
1. להכריז בפומבי בצורה של מסמך לאו"ם על נכונותה להעביר חלק מהשטחים (לפי המלצות IIJF) לממשלה הנבחרת של הרפובליקה הפלשתינאית.
2. לפנות לארגונים בין-לאומיים מוסמכים באופן רשמי על בסיס ההמלצות של IIJF עם הכרזה מבוססת ומנומקת על בטול של הסכמי "אוסלו" (תוך כדי פרוט של כל ההפרות שנעשו ע"י הראשות הפלשתינאית) ובנוסף לפנות לאו"ם בבקשה לקבל מנדט לעשיית סדר על שטחי ה"אוטונומיה", שתחדל להתקיים.
3. לדאוג לתעמולה אינטנסיבית ליהודים, ערבים ותושבי העולם. חשוב להדגיש שהתעמולה מהווה מרכיב החיוני לתכניתנו. חייבים להדגיש את:
I. נכונות של ממשלת ישראל להעביר על בסיס ההמלצות של IIJF חלק מהשטחים, ששוחררו על ידיה ב 1967מכבוש ירדני ומצרי, לממשלה פלשתינאית דמוקרטית, שעתידה לבוא. לביסוס התזה הזאת חייבים להכין מראש את כל המסמכים הדרושים שמראים את ההפרה הבוטה של החלטות האו"ם ע"י ירדן, מצרים וסוריה, שכלל לא רצו לצור מדינה לערבים פלשתינאים ופשוט כבשו וסיפחו את שטחם. על זה מעידה גם התנגדותן החריפה של המדינות הערביות להחלטת האו"ם ב 29 בנובמבר 1947 (חלוקת הארץ לשתי מדינות) בניגוד לתמיכתה של ממשלת ישראל.
II. זכויות היהודים והערבים על הארץ לפי ההיסטוריה האמיתית.
III. זכותם של דתיים לביקור חופשי באתרים הקדושים. חשוב ביותר להסביר ולהציג את נכונותה של ממשלת ישראל לאפשר לנוצרים ולמוסלמים להתפלל איפה שירצו באופן חופשי. כל מקרה של אלימות או ביזה (למשל קבר יוסף) מצד המוסלמים כלפי היהודים והנוצרים חייב לקבל מייד פרסום רחב ע"י צילומים ווידאו בעולם, בעיקר במדינות עם חוקה דמוקרטית וזכויות ההגנה על הפרט.
IV. את האופי הדיקטטורי של שלטונו של ערפאת. חשוב לבחון מול העולם כל יום את הדמיון בין שיטתו לניהול לבין שיטות דיקטטורים אחרים בניהול מדינתם (סטלין, מאו-דזה-דון, היטלר, סאדם חוסיין וכו')-דרך טרור פנימי. כמו גם את הדמיון בניצול כספי העם למטרות אישיות, בהפרה בוטה של זכויות האזרח, בהתחמשות מתמדת, בתעמולה שקרית, באכזריות ומאפיינים נוספים, המדמים את ה"רשות הפלשתינאית" ואת ערפאת מנהיגה למשטרי רודנות ידועים שכבר צוינו. כפי שמראה הניסיון מדינות מערביות מתקשות להבין מה מתרחש במדינות טוטליטריות בגלל שחושבים עליהן במושגים של דמוקרטיות. דוגמה לכך יכולה להיות חוסר הבנתן למה שהתרחש ברוסיה הקומוניסטית לפני זמן לא רב.
חשוב להסביר שלא ניתן לבדוק את דעת העם במדינות אלו (מדינות עם כפיה שרודפות את כל מי שחושב אחרת) שבהם דעת העם "זהה" כל פעם לדעתו של הדיקטטור. לדוגמה באפגניסטן העם האפגני לא נלחם על החזרת הדיקטטורה ולא רץ למסגדים, אלא הוריד זקנים ורעלות, קנה טלביזיות ויצא לעבוד.
V. חריגות וגניבות בניהול הכספים של ערפאת ואנשיו. בחומר התעמולה כל חריגה כזאת, שנעשתה לרעת הפלשתינאים, חייבת להיות מתועדת באופן מקצועי.
VI. הפרות חמורות של זכויות האזרח ב"רשות הפלשתינאית" ע"י ערפאת. כל הפרה כזו חייבת להיות מוצגת, תוך הצגה של המסמכים המתעדים. זה ייתן תשובה טובה לכל הטענות של הארגונים לזכויות האדם האנטי ישראליים.
המתנחלים חייבים לקבל תשומת לב מיוחדת. בכל הזדמנות חייבים לציין את תפקידם בקביעת גבול בין-לאומי בין הרפובליקות הישראלית והפלשתינאית ותרומתם להחלפת אוכלוסין. כמו כן ישראל מחוייבת לייסד חוק על פיצוים למתנחלים ול"ערבים ישראלים", שיצטרכו לעבור לגבולות המוכרים ע"י העולם לישראל ולרפובליקה הפלשתינאית, לפי המלצות IIJF .
כל הכישלונות של התעמולה שהייתה עד כה נובעים מהיעדר מטרה ברורה. אי-אפשר להסביר ביחד גם את האופי הרודני של משטר ערפאת, הפרת החוקים וזכויות אדם באוטונומיה ולעומת זאת את נהירתם של פוליטיקאים ישראלים רבים לדבר איתו. אנו חייבים ליצור דימוי חיובי לישראל בעולם ולהביא לביטול חוקי של "האוטונומיה". העולם המערבי חייב להשתכנע שאין שום תכלית בהפלת המשטר רודני בעיראק והקמה מיידית של משטר רודני זהה חדש לצד ישראל.
חשוב לציין שהפחד, מההתערבות של ארגונים בין-לאומיים ביצירת רפובליקה פלשתינאית אנטי-מיליטריסטית וקביעת גבול בינה ובין רפובליקת ישראל, חייב להפסק. על כך מעידות ההצלחה בגבול הלבנוני וכשלון של ניסיון לקבל הכרזה אנטי-ישראלית בדוברן. לא צריך לפחד מאנרכיה שיכולה לבוא, לפי מספר טענות, אחרי גרושו של ערפאת ותומכיו. קודם כל אנרכיה אצל האויב מהווה מרכיב של הניצחון ובנוסף לכך אובדן השליטה ע"י הדיקטטור אף פעם לא הביא להחמרת המצב ( מספיק להיזכר ברוסיה אחרי מות סטלין, צרפת אחרי מות רובספייר, סין אחרי מות מאו-צזה-דון וכו').
הכל תלוי בהגשה נכונה של החומר והמצאות המלצות משפטיות, במקרה שלנו-IIJF . אחרי קבלת ההמלצות והגעה להסכמה עם האו"ם ישראל תוכל להודיע לערפאת על בטול הסכמי "אוסלו" ועל גרושו וגרוש משטרו מתחומי המדינה עקב ההפרות הקבועות של ההסכמים מצדו. ישראל תזכה בתמיכת העולם בעשיית סדר ומיגור תשתית הטרור בשטחים ואחר כך תוכל להתחיל בבצוע ההסכמים החדשים, בעזרת הארגונים המוסמכים.
לסיכום ניתן לומר שהניצול של השיטות ההיסטוריות והמשפטיות בפוליטיקה הישראלית יכולים להביא לפתרון מהיר יותר וכואב פחות של הסכסוך.
פרופסור פבל רבינוביץ' , MD, PhD
ד"ר. אלכס רבינוביץ', MD
ד"ר. מיכאל שוחט, MD, PhD
אלכס גנדמן
ד"ר. ולדימיר צנטר, MD
פיליפ צנטר
המייסדים אנשי תנועת ה"עבודה" הניחו בלי שום ביסוס, שערפאת שלא זנח את הרעיון של חיסול ישראל, יכבד הסכמי שלום ויגן עלינו מפני מחבלים. זאת בתמורה לקבלת חלק מהשטחים שמוחזקים בידי ישראל מאז 1967. מנהיגים אלה השליכו את דרך חשיבתם (תרבות, ערכים, דמוקרטיה, שאיפה לשלום וכו') על הצד הערבי, מבלי שהיה לכך כל סימוכין, או הוכחות מלבד הצהרות ריקות מתוכן. היום אנו עדים לתוצאות של הסכמי "אוסלו": טרור, מאות הרוגים, פגיעה במורל הציבור בישראל, מיתון, אי-אמון בממשלות וגידול בירידה מהארץ.
הסכמי אוסלו לא התבססו על הסכמים שנחתמו בעבר בין שני צדדים לקונפליקט שיושב בהצלחה. יתר על כן, הסכמי אוסלו לא השכילו לבנות מערך רב-שלבי מציאותי לפתרון הסכסוך שבסופו יעד ברור, והותירו ליד המקרה את ההתמודדות עם הבעיות העקרוניות כמו, זכות השיבה ושאלת ירושלים.
בחירת היעד הסופי חייב להיעשות בשני שלבים:
I. קביעת היעדים הסופיים של פתון הסכסוך כל הפתונות האפשריים, שניתן לחשוב עליהם) המקובלים על ישראל וממשלתה.
II. קביעת האפשרות הריאלית של ביצוע כל אחד מהם, כולל קביעת בסיס משפטי איתן שעוקב אחר שלבי הביצוע, תוך כדי התבססות על החוק הבין-לאומי ותקדימי עבר.
היעד הסופי של סיום הסכסוך:
הסכסוך הישראלי-פלשתינאי נושא בעיקר אופי פוליטי-טריטוריאלי. זכורות מן העבר שלוש דוגמאות למלחמה בין שני עמים על אותה ארץ:
I. פתרון אנגלי-צרפתי-התמזגות של שני עמים יריבים לאחד, תוך כדי יצירת שפה חדשה. אפשרי רק כאשר יש קרבה תרבותית בין העמים היריבים. בצורה הזאת התמזגו הגלים והפרנקים ויצרו את העם הצרפתי, הנורמנים והאנגלו-סכסים ביצירת העם האנגלי וכו'. פתרון זה לא אפשרי בין יהודים לערבים. העמים האלה שונים לחלוטין בכל התחומים. כל ההיסטוריה מראה שהעמים היהודי והערבי אפילו לא מסוגלים לחיות בשלום וכמובן שלא להתערב זה בזה.
II. פתרון ספרדי-אמריקני-גרוש או השמדה של עם אחד ע"י השני. מתבצע במקרה של הבדל קיצוני בתרבויות. כידוע הספרדים גרשו את האוכלוסייה המבריתנית מספרד. בדיוק באותה שיטה נהגו גם האמריקנים כשהכחידו את רוב האינדיאנים ושמו את השאר "ברזרבציות". הפתרון אידיאלי לישראל, אבל לא בר ביצוע היום. הגירוש לא יתאפשר עקב לחץ בין-לאומי כי אין כרגע לישראל מספיק עוצמה לעמוד בו, ויתפס כמעשה "גזעני" או כ"טיהור אתני" שלא כבעבר. קודם כל מחויבת הסכמה של המגורשים וזה אפשרי רק תוך כדי לחץ פוליטי וכלכלי כבד. הפתרון בוצע חלקית ב1948 אך לא היה מלא ויצר את ה"ערבים הישראלים". ב-1967 לא נעשה נסיון כזה. כמו-כן קשה להניח שה"עולם הערבי המאוחד", ימצא פתרון לבעיית הפלשתינאים. האמת היא שבמזרח קיימות מספר מדינות ערביות שונות עם משטרים שונים לחלוטין (הכל ממונרכיה בערב הסעודית עד למשטר טוטליטארי בלוב ובסוריה). אין סיכוי שמדינות ערב ישתכנעו לקבל עליהן את הפלשתינאים מחשש לאובדן היציבות בארצם. זכורים היטב הניסיונות של ערפאת להפלת המשטר בירדן ואת המהומות בלבנון.
III. פתרון הודי-פקיסטני- חלוקת הטריטוריה בין העמים היריבים ע"י ארגונים בין-לאומיים תוך כדי העברה בכפיה של אזרחים לשטחים שנקבעו למחייתם, כלומר יצירה של שתי מדינות מונו-אתניות. חלוקה לא מלאה תגרום להמשך הסכסוך (הודו למשל), ואילו חלוקה מלאה נותנת אחריות לשלום מלא (פקיסטן, יוון ותורכיה, קפריסין, בולגריה ותורכיה, גרמניה וצ'כיה וכו'). לצערנו הפתרון הזה נראה כיחיד שריאלי היום. בעתיד בתנאי של התחזקות צה"ל ושינוי המצב בעולם אולי יהיה ניתן לבצע את הפתרון השני.
היעד היחידי הריאלי היום צריך להיות: חלוקה של "שטחים" בין שני העמים תוך יצירת שתי מדינות מונו-אתניות וחילופי אוכלוסין הדדיים. הגבול חייב להיקבע ע"י מומחים בין לאומיים וגם להיות מוכר ע"י ארגונים בין-לאומיים לפני תחילת החלוקה. בסופו של דבר לא ישארו שום פלשתינאים בשטחי ישראל, כולל ה"ערבים הישראליים" ושום ישראלים בשטחי המדינה הפלשתינאית.
חשוב לציין שניסיון להמציא פתרון ייחודי "שלנו" לקונפליקט עם הפלשתינאים, שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה האנושית, לא יצליח, כפי שאנחנו נוכחים בכך יום יום ושעה שעה.
התקוות של חלק מהפוליטיקאים הישראלים שיהיה ניתן להיפרד מהפלשתינאים בלי התערבות של צד שלישי ובלי יצירת רפובליקה פלשתינאית (דמוקרטית) התבררו כ: חסרי כל בסיס. זה לא הצליח במשך 55 שנות קיומה של המדינה, למרות הניצחונות המזהירים על אויבינו. לחצן של המעצמות, הקובעות את יחסי הכוחות בעולם, גרם "לקיפאון" התהליך של השגת שלום, או שפשוט נגס בערכם של הניצחונות (אפילו במלחמות "ששת הימים" ו"יום הכיפורים"). כתוצאה מכך ישראל נשארה בלי גבולות בין-לאומיים מוכרים ועם משקל עודף של תושבים ערבים זרים ועוינים.
לניסיון של מספר פוליטיקאים לראות את הקונפליקט כדתי-מיסטי אין כל ביסוס מציאותי. חשיבה כזאת מאוד מסוכנת. מההיסטוריה של מדינתנו ידוע שניסיונות כאלה נגמרו באסונות בעבר (למשל המרד הראשון והשני כנגד הרומאים). בכלל, מאז ימי משה רבינו לא הובחנה כל עזרה מצד כוחות המיסטיים. חשוב לציין שגישה אי-רציונלית כהגדרתה לא יכולה להיות בסיס ריאלי לפתרון הסכסוך.
רצונם של מספר פוליטיקאים לשמור על ה"סטטוס-קוו", בתקווה לשיפור המצב ושסגת שלום בתנאים יותר טובים (החלפת הדיקטטור עראפת ביותר מתון, הפחתת השנאה בין העמים, שינוי העמדה של המדינות המוסלמיות וכו'), נראה מסוכן ולא מציאותי. אי אפשר לתכנן תכניות גורליות תוך התבססות על תמורות אפשריות, אך לא בטוחות. חוץ מזה גישה זו מתעלמת מריבוי טבעי גדול יותר של הערבים יחסית ליהודים ומהתמורות הדמוגרפיות החלות עקב כך. אם ישמר ה"סטטוס-קוו" יכול לקרות מצב שבו תוקם מדינה פלשתינאית בלי לשאול אותנו (או"ם, נאט"ו, USA) עם אוכלוסייה פלשתינאית נטו לצד ישראל וישאירו בתוכנו פלשתינאים וכל הבעיות שקשורים אתם, כמו שהיום.
להפרדה מוחלטת בשטחים(בטריטוריה והעמים יחד) חייבים להיעשות הצעדים הבאים:
1. הפסקה מוחלטת של משא ומתן או סוג הידברות כלשהו עם ה"רשות הפלשתינאית" והפסקת הניסיונות למצוא מנהיג אחר שיחליף את ערפאת, מכיוון שאתם יהיה אפשר להסיג רק שלום לא יציב ובתנאים הכי רעים.
2. ביצוע אנליזה משפטית של המצב על בסיס החוק הבין-לאומי והתקדימי. לצורך כך צריכה ממשלת ישראל לפנות לארגון המשפטי הביו-לאומי עם בקשה לצור פורום משפטי בין-לאומי בלתי תלוי (IIJF), שרק הוא יוכל להיות יעיל, למטרות הבאות:
I. קביעת הזכויות של ישראל על השטחים, ששוחררו על ידיה מכבוש של ירדן ומצרים ב 1967, עד להעברה של חלקם החוקי לממשלת הרפובליקה הפלשתינאית, שעתידה לבוא, שתבחר כדין.
II. קביעת הגבול בין ישראל לרפובליקה הפלשתינאית העתידית ויסוד הבסיס המשפטי של ארגונה במצב אנטי-מיליטריסטי.
III. קביעת סוג וסדר של פעולות משפטיות ופוליטיות לבטול הסכמי "אוסלו", כולל ביטול הלגיטימיות של ה"אוטונומיה הפלשתינאית" והנהגתה הנוכחית, פירוק המשטרה הפלשתינאית והחרמת הנשק, שהיה ברשותה.
IV. קביעת סדר קבלת אישור מארגונים בין-לאומיים מוסמכים להפסקה של כל הדברות בין רפובליקת ישראל לבין ה"רשות הפלשתינאית" הנוכחית.
V. קביעת סדר של החלפה בכפיה של התושבים של שני העמים בין ישראל לבין הרפובליקה הפלשתינאית.
VI. קביעת סדר פעולות חיצוניות (פוליטיות וכלכליות) של ארגונים המוסמכים שיאפשרו את ביצועם של הצעדים שפרטנו.
הפורום המשפטי הבלטי תלוי (IIJF) חיוני בדלגיטימיזציה של "האוטונומיה", בסוס המשפטי להפסקת ההדברות עם ערפאת ועוזריו, בסוס של רפובליקה פלשתינאית כדמוקרטית ואנטי-מיליטנטית, בסוס משפטי להחלפת אוכלוסין בכפיה וגם הגדרת הפיצויים לשני הצדדים. המשפטנים יהיו חייבים לקבוע גם שיטה להבטחת הביטחון לשתי המדינות. אחת הדרכים היא חברות של ישראל בנאט"ו אחרי הכרה הבין-לאומית בגבולות.
אחרי קבלת המלצות IIJF ממשלת ישראל צריכה לעשות את הצעדים הבאים:
1. להכריז בפומבי בצורה של מסמך לאו"ם על נכונותה להעביר חלק מהשטחים (לפי המלצות IIJF) לממשלה הנבחרת של הרפובליקה הפלשתינאית.
2. לפנות לארגונים בין-לאומיים מוסמכים באופן רשמי על בסיס ההמלצות של IIJF עם הכרזה מבוססת ומנומקת על בטול של הסכמי "אוסלו" (תוך כדי פרוט של כל ההפרות שנעשו ע"י הראשות הפלשתינאית) ובנוסף לפנות לאו"ם בבקשה לקבל מנדט לעשיית סדר על שטחי ה"אוטונומיה", שתחדל להתקיים.
3. לדאוג לתעמולה אינטנסיבית ליהודים, ערבים ותושבי העולם. חשוב להדגיש שהתעמולה מהווה מרכיב החיוני לתכניתנו. חייבים להדגיש את:
I. נכונות של ממשלת ישראל להעביר על בסיס ההמלצות של IIJF חלק מהשטחים, ששוחררו על ידיה ב 1967מכבוש ירדני ומצרי, לממשלה פלשתינאית דמוקרטית, שעתידה לבוא. לביסוס התזה הזאת חייבים להכין מראש את כל המסמכים הדרושים שמראים את ההפרה הבוטה של החלטות האו"ם ע"י ירדן, מצרים וסוריה, שכלל לא רצו לצור מדינה לערבים פלשתינאים ופשוט כבשו וסיפחו את שטחם. על זה מעידה גם התנגדותן החריפה של המדינות הערביות להחלטת האו"ם ב 29 בנובמבר 1947 (חלוקת הארץ לשתי מדינות) בניגוד לתמיכתה של ממשלת ישראל.
II. זכויות היהודים והערבים על הארץ לפי ההיסטוריה האמיתית.
III. זכותם של דתיים לביקור חופשי באתרים הקדושים. חשוב ביותר להסביר ולהציג את נכונותה של ממשלת ישראל לאפשר לנוצרים ולמוסלמים להתפלל איפה שירצו באופן חופשי. כל מקרה של אלימות או ביזה (למשל קבר יוסף) מצד המוסלמים כלפי היהודים והנוצרים חייב לקבל מייד פרסום רחב ע"י צילומים ווידאו בעולם, בעיקר במדינות עם חוקה דמוקרטית וזכויות ההגנה על הפרט.
IV. את האופי הדיקטטורי של שלטונו של ערפאת. חשוב לבחון מול העולם כל יום את הדמיון בין שיטתו לניהול לבין שיטות דיקטטורים אחרים בניהול מדינתם (סטלין, מאו-דזה-דון, היטלר, סאדם חוסיין וכו')-דרך טרור פנימי. כמו גם את הדמיון בניצול כספי העם למטרות אישיות, בהפרה בוטה של זכויות האזרח, בהתחמשות מתמדת, בתעמולה שקרית, באכזריות ומאפיינים נוספים, המדמים את ה"רשות הפלשתינאית" ואת ערפאת מנהיגה למשטרי רודנות ידועים שכבר צוינו. כפי שמראה הניסיון מדינות מערביות מתקשות להבין מה מתרחש במדינות טוטליטריות בגלל שחושבים עליהן במושגים של דמוקרטיות. דוגמה לכך יכולה להיות חוסר הבנתן למה שהתרחש ברוסיה הקומוניסטית לפני זמן לא רב.
חשוב להסביר שלא ניתן לבדוק את דעת העם במדינות אלו (מדינות עם כפיה שרודפות את כל מי שחושב אחרת) שבהם דעת העם "זהה" כל פעם לדעתו של הדיקטטור. לדוגמה באפגניסטן העם האפגני לא נלחם על החזרת הדיקטטורה ולא רץ למסגדים, אלא הוריד זקנים ורעלות, קנה טלביזיות ויצא לעבוד.
V. חריגות וגניבות בניהול הכספים של ערפאת ואנשיו. בחומר התעמולה כל חריגה כזאת, שנעשתה לרעת הפלשתינאים, חייבת להיות מתועדת באופן מקצועי.
VI. הפרות חמורות של זכויות האזרח ב"רשות הפלשתינאית" ע"י ערפאת. כל הפרה כזו חייבת להיות מוצגת, תוך הצגה של המסמכים המתעדים. זה ייתן תשובה טובה לכל הטענות של הארגונים לזכויות האדם האנטי ישראליים.
המתנחלים חייבים לקבל תשומת לב מיוחדת. בכל הזדמנות חייבים לציין את תפקידם בקביעת גבול בין-לאומי בין הרפובליקות הישראלית והפלשתינאית ותרומתם להחלפת אוכלוסין. כמו כן ישראל מחוייבת לייסד חוק על פיצוים למתנחלים ול"ערבים ישראלים", שיצטרכו לעבור לגבולות המוכרים ע"י העולם לישראל ולרפובליקה הפלשתינאית, לפי המלצות IIJF .
כל הכישלונות של התעמולה שהייתה עד כה נובעים מהיעדר מטרה ברורה. אי-אפשר להסביר ביחד גם את האופי הרודני של משטר ערפאת, הפרת החוקים וזכויות אדם באוטונומיה ולעומת זאת את נהירתם של פוליטיקאים ישראלים רבים לדבר איתו. אנו חייבים ליצור דימוי חיובי לישראל בעולם ולהביא לביטול חוקי של "האוטונומיה". העולם המערבי חייב להשתכנע שאין שום תכלית בהפלת המשטר רודני בעיראק והקמה מיידית של משטר רודני זהה חדש לצד ישראל.
חשוב לציין שהפחד, מההתערבות של ארגונים בין-לאומיים ביצירת רפובליקה פלשתינאית אנטי-מיליטריסטית וקביעת גבול בינה ובין רפובליקת ישראל, חייב להפסק. על כך מעידות ההצלחה בגבול הלבנוני וכשלון של ניסיון לקבל הכרזה אנטי-ישראלית בדוברן. לא צריך לפחד מאנרכיה שיכולה לבוא, לפי מספר טענות, אחרי גרושו של ערפאת ותומכיו. קודם כל אנרכיה אצל האויב מהווה מרכיב של הניצחון ובנוסף לכך אובדן השליטה ע"י הדיקטטור אף פעם לא הביא להחמרת המצב ( מספיק להיזכר ברוסיה אחרי מות סטלין, צרפת אחרי מות רובספייר, סין אחרי מות מאו-צזה-דון וכו').
הכל תלוי בהגשה נכונה של החומר והמצאות המלצות משפטיות, במקרה שלנו-IIJF . אחרי קבלת ההמלצות והגעה להסכמה עם האו"ם ישראל תוכל להודיע לערפאת על בטול הסכמי "אוסלו" ועל גרושו וגרוש משטרו מתחומי המדינה עקב ההפרות הקבועות של ההסכמים מצדו. ישראל תזכה בתמיכת העולם בעשיית סדר ומיגור תשתית הטרור בשטחים ואחר כך תוכל להתחיל בבצוע ההסכמים החדשים, בעזרת הארגונים המוסמכים.
לסיכום ניתן לומר שהניצול של השיטות ההיסטוריות והמשפטיות בפוליטיקה הישראלית יכולים להביא לפתרון מהיר יותר וכואב פחות של הסכסוך.
פרופסור פבל רבינוביץ' , MD, PhD
ד"ר. אלכס רבינוביץ', MD
ד"ר. מיכאל שוחט, MD, PhD
אלכס גנדמן
ד"ר. ולדימיר צנטר, MD
פיליפ צנטר