משה רבינו, הרועה הנאמן לעמו, כאשר הגיעה שעתו להיאסף אל עמו, מבקש מהקב"ה למנות במקומו מנהיג טוב לישראל - "איש על העדה, אשר רוח בו – שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד מישראל, מנהיג שיהיה סובל כל אחד ואחד לפי דעתו שהרי דעותיהן אינן דומות זה לזה כשם שפרצופיהם אינם דומים זה לזה" (במדבר כ"ז טו-יח רש"י)

ואכן גדולתו של המנהיג היא ביכולתו לאחד את האומה למרות הבדלי הדעות, למרות שהם שנים-עשר שבטים, למרות שיש בהם זרמים שונים ומפלגות שונות.

הגדלות היא להתאחד מבלי למחוק ולבטל את דעתו או אישיותו של איש. הרי כל אחד בדעתו ובייחודו תורם לרקמה של האומה, מה שיש בזה אין בזה ומה שאין בזה יש בזה כאברי האדם המשלימים זה את זה.

בשביל להיות אדם גדול צריך האצלה מיוחדת מאדם גדול. ואכן משה רבינו שהיה רבו של יהושע בן נון אשר שימש אותו ולא מש מתוך אוהלו, ולכן משה סומך את שתי ידיו עליו.

נכון לעכשיו, מדינת ישראל והאומה כולה זקוקות למנהיג אשר רוח בו, שיאחד את העם למרות ההבדלים בין הזרמים השונים והמפלגות למיניהן, "שלא תהיה עדת ד' כצאן אשר אין להם רועה" (במדבר כ"ז יז) – מנהיג שאפשר יהיה לבטוח בו, שמוליך את האומה במעלה הדרך הקשה והמפותלת לגאולה השלמה. מנהיג שמשה רבינו ותורתו נותנים עליו מהודם, מתוך כך "ישמעו אליו כל עדת בני ישראל" (במדבר כ"ז ה) ויהיו נוהגים בו כבוד (רש"י שם).

מצפה לישועה השלמה.


הרב דב ביגון הוא ראש ישיבת "מכון מאיר".
מתוך העלון השבועי "באהבה ובאמונה", לפרשת פנחס.