סדרני הכנסת גירשו את האמהות החד-הוריות מן הבניין לאחר שהתפרעו ביציע. זו היתה הפעם הראשונה מאז ראשית מאבקן, שמישהו דיבר איתן בשפת המציאות, ולכן הן נראו מופתעות למדי. מה, הן אשמות שהן צורחות? הרי יש מצוקה נוראה, ובמצוקה הממשלה אשמה. אז שיגרשו מהכנסת את הממשלה ולא אותן. הן לא ידעו שמי שמתפרע עף החוצה, אפילו אם הוא מתפרע חד-הורי, ובעיקר הן לא ידעו שזה לא עונש אלא תוצאה. כשם שהן לא יודעות שמי שלא עובד חי בעוני, וזה לא עונש אלא תוצאה.
מי שלא אוכל יהיה רעב. מי שאין לו מטריה יירטב בגשם. אבל למה? זה ממש לא מגיע לו. הוא לא אשם שאין לו מטריה. אז עכשיו הוא צריך להרטב? זה הטבע, חברות, זו לא הממשלה. מי שלא אוכל יהיה רעב, ולא משנה מי אשם בזה שהוא לא אוכל. ומי שלא עובד יהיה עני, ולא משנה מי אשם בזה שאין לו עבודה. אי אפשר לקיים חברה שבה מי שלא עובד מרוויח יותר ממי שעובד. זו לא חברה אלא מפלצת שתהרוג את עצמה.
הממשלה היא לא מורה
חד הורית אחת צעקה מול השר שיטרית: שיקחו את המשכורת שלו ויתנו לנו. לא משנה שאם יפטרו את כל שרי הממשלה ויחלקו את משכורותיהם לאמהות החד הוריות, כל אחת תקבל בערך שקל. לא זו הנקודה שהופכת את כל המאבק העצוב הזה לקצת סהרורי. הנקודה היא שכאילו אין שום משמעות לעובדה שהשר שיטרית עובד, ואת לא עובדת. כאילו הקיצבה היא פרס והעוני הוא עונש. כאילו כל החיים ילדות, והממשלה היא מורה מרשעת שסתם מענישה בנות שלא אשמות.
מפגינה אחרת נשאלה ברדיו מאוד בזהירות: הרי את יודעת, שיש אימהות חד הוריות שמרמות. הן חיות עם בן זוג, ומדווחות כאילו הן חד הוריות. האישה התקצפה ממש. מה זאת אומרת מרמות. מה, אסור לי לחיות עם בן זוג? המראיין ניסה להסביר לה שהקיצבה נועדה למי שצריכה לקיים בית לבדה. אבל היא לא השתכנעה, ואמרה: האבא הביולוגי שלהם ברח, והבן זוג החדש צריך לשלם? למה מגיע לו העונש הזה, הוא ברח מאיזה מקום?
ולמה מגיע העונש הזה למדינה? היא ברחה מאיזה מקום?
תמונת העולם הילדותית הזו , כאילו כל העולם בנוי מפרסים על התנהגות טובה ועונשים על התנהגות רעה, כאילו כולנו ילדים והממשלה היא המורה המרשעת , לא מתחילה מלמטה. חברי כנסת וסיעה של פרשנים מלומדים לעגו כאשר נתניהו אמר ניתן תמריצים למי שיילך לעבוד. קודם תביא עבודה, הם אמרו, אחר כך תדבר. אם אין עבודה מה אשמים אלה שלא עובדים? מי אמר שהם אשמים. כל הטרמינולוגיה הזאת בכלל לא שייכת לעניין. הממשלה לא יכולה לחלק פרסים לאנשים טובים ולא לתת עונשים לעצלנים. היא גם לא יכולה לספק עבודה. היא לא המורה, היא בסך הכל ועד הכיתה.
הקיצבה והנדבה
בהבטחות, אמרה מישהי באוהל, אי אפשר לשלם במכולת. ואני שואל למה. למה שבעל המכולת יעניש אותך? מה את אשמה שאין לך כסף ויש לך רק הבטחות? המדינה, אחותי, היא בסך הכל מין חנות מכולת גדולה, שבה את משלמת כסף ומקבלת מצרכים. המדינה נותנת שירותים: חינוך, תרבות, ביטחון, בריאות, תחבורה. והאזרח עובד. ככה הוא משלם בעד השרותים. ואת לא עובדת. אולי את לא אשמה בזה, אבל במכולת לא שואלים אם את אשמה אלא אם את משלמת. כשאת מקבלת קיצבה, זו נדבה. המכולת נותנת לך לקחת מצרכים בחינם. את מקבלת ולא משלמת, זו הקיצבה. איך המכולת יכולה לתת לך נדבה כזאת? אז זהו, שיש כמה קליינטים אחרים, נשמות טובות, שמשלמים במכולת גם בשבילך.
בזמן האחרון נעשה יותר קשה להם, הם כבר לא משלמים בשבילך כמו פעם. את יודעת, יש מיתון. חלק מאלה שקודם שילמו בשבילך, עכשיו מובטלים בעצמם, ואלה שנשארו צריכים לשלם גם בשבילך וגם בשבילם. ברור שהמנהל של המכולת לא יכול להפסיק את המיתון, זה לא תלוי בו. הוא יכול רק להשתדל לחסוך פה ולקצץ שם עד שזה יעבור. בינתיים הוא צריך להתחשב בזה שלכולם קשה. וזה אומר לקחת קצת פחות מאלה שמשלמים מלא, ולתת קצת פחות לאלה שמקבלים בחינם, ולשמור על המכולת שלא תפשוט את הרגל ולא תיסגר. את יכולה להסביר לו כמה קשה לך. את יכולה אפילו לעשות הפגנה. אבל אל תצרחי עליו, אחותי, הרי מדובר בנדבה.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
מי שלא אוכל יהיה רעב. מי שאין לו מטריה יירטב בגשם. אבל למה? זה ממש לא מגיע לו. הוא לא אשם שאין לו מטריה. אז עכשיו הוא צריך להרטב? זה הטבע, חברות, זו לא הממשלה. מי שלא אוכל יהיה רעב, ולא משנה מי אשם בזה שהוא לא אוכל. ומי שלא עובד יהיה עני, ולא משנה מי אשם בזה שאין לו עבודה. אי אפשר לקיים חברה שבה מי שלא עובד מרוויח יותר ממי שעובד. זו לא חברה אלא מפלצת שתהרוג את עצמה.
הממשלה היא לא מורה
חד הורית אחת צעקה מול השר שיטרית: שיקחו את המשכורת שלו ויתנו לנו. לא משנה שאם יפטרו את כל שרי הממשלה ויחלקו את משכורותיהם לאמהות החד הוריות, כל אחת תקבל בערך שקל. לא זו הנקודה שהופכת את כל המאבק העצוב הזה לקצת סהרורי. הנקודה היא שכאילו אין שום משמעות לעובדה שהשר שיטרית עובד, ואת לא עובדת. כאילו הקיצבה היא פרס והעוני הוא עונש. כאילו כל החיים ילדות, והממשלה היא מורה מרשעת שסתם מענישה בנות שלא אשמות.
מפגינה אחרת נשאלה ברדיו מאוד בזהירות: הרי את יודעת, שיש אימהות חד הוריות שמרמות. הן חיות עם בן זוג, ומדווחות כאילו הן חד הוריות. האישה התקצפה ממש. מה זאת אומרת מרמות. מה, אסור לי לחיות עם בן זוג? המראיין ניסה להסביר לה שהקיצבה נועדה למי שצריכה לקיים בית לבדה. אבל היא לא השתכנעה, ואמרה: האבא הביולוגי שלהם ברח, והבן זוג החדש צריך לשלם? למה מגיע לו העונש הזה, הוא ברח מאיזה מקום?
ולמה מגיע העונש הזה למדינה? היא ברחה מאיזה מקום?
תמונת העולם הילדותית הזו , כאילו כל העולם בנוי מפרסים על התנהגות טובה ועונשים על התנהגות רעה, כאילו כולנו ילדים והממשלה היא המורה המרשעת , לא מתחילה מלמטה. חברי כנסת וסיעה של פרשנים מלומדים לעגו כאשר נתניהו אמר ניתן תמריצים למי שיילך לעבוד. קודם תביא עבודה, הם אמרו, אחר כך תדבר. אם אין עבודה מה אשמים אלה שלא עובדים? מי אמר שהם אשמים. כל הטרמינולוגיה הזאת בכלל לא שייכת לעניין. הממשלה לא יכולה לחלק פרסים לאנשים טובים ולא לתת עונשים לעצלנים. היא גם לא יכולה לספק עבודה. היא לא המורה, היא בסך הכל ועד הכיתה.
הקיצבה והנדבה
בהבטחות, אמרה מישהי באוהל, אי אפשר לשלם במכולת. ואני שואל למה. למה שבעל המכולת יעניש אותך? מה את אשמה שאין לך כסף ויש לך רק הבטחות? המדינה, אחותי, היא בסך הכל מין חנות מכולת גדולה, שבה את משלמת כסף ומקבלת מצרכים. המדינה נותנת שירותים: חינוך, תרבות, ביטחון, בריאות, תחבורה. והאזרח עובד. ככה הוא משלם בעד השרותים. ואת לא עובדת. אולי את לא אשמה בזה, אבל במכולת לא שואלים אם את אשמה אלא אם את משלמת. כשאת מקבלת קיצבה, זו נדבה. המכולת נותנת לך לקחת מצרכים בחינם. את מקבלת ולא משלמת, זו הקיצבה. איך המכולת יכולה לתת לך נדבה כזאת? אז זהו, שיש כמה קליינטים אחרים, נשמות טובות, שמשלמים במכולת גם בשבילך.
בזמן האחרון נעשה יותר קשה להם, הם כבר לא משלמים בשבילך כמו פעם. את יודעת, יש מיתון. חלק מאלה שקודם שילמו בשבילך, עכשיו מובטלים בעצמם, ואלה שנשארו צריכים לשלם גם בשבילך וגם בשבילם. ברור שהמנהל של המכולת לא יכול להפסיק את המיתון, זה לא תלוי בו. הוא יכול רק להשתדל לחסוך פה ולקצץ שם עד שזה יעבור. בינתיים הוא צריך להתחשב בזה שלכולם קשה. וזה אומר לקחת קצת פחות מאלה שמשלמים מלא, ולתת קצת פחות לאלה שמקבלים בחינם, ולשמור על המכולת שלא תפשוט את הרגל ולא תיסגר. את יכולה להסביר לו כמה קשה לך. את יכולה אפילו לעשות הפגנה. אבל אל תצרחי עליו, אחותי, הרי מדובר בנדבה.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".