בימי חשבון הנפש שאנו נתבעים להיכנס לתוכם, מהדהדת קושיה גדולה וחזקה שמעמיד רבש"ע לפנינו. היא קשה עלינו כעם והיא קשה עלינו כציבור, המאמין בראשית צמיחת גאולה, במקום הזה ובזמן הזה.
מנת חלקנו בשנתיים האחרונות הסבל והיסורים , הצער הנורא וחוסר האונים מבקשים את תשומת לבנו , מבקשים את העמקת החקר בתוכנו . מה באמת רוצה מאתנו רבש"ע? הרי מסרנו את נפשנו על תקומת העם בארצו בכל שטחי החיים. הקמנו ישיבות בכל פינות הארץ, בנינו ישובים פורחים במקומות קשים ובלתי הגיוניים בעליל,בנינו,יצרנו ,פעלנו; למה עוד אנו נתבעים? אם נביא היה בקרבנו כי אז קל היה לנו, אך ההכרח לא יגונה ואנו בכוחנו הדל נתבעים לתת משמעות לאירועים הקשים בהם אנו נתונים ויותר מכך להגדיר יעדים חדשים לפעולה.
האם יש דבר כזה "ציבור-דתי-לאומי"? האם כל רבבות האנשים חובשי הכפה סרוגה, אלו שמשלבים בין לימוד התורה לשירות בצבא, בין חי עמל ועבודה לנשיאה בעול הלאומי , האם הם יכולים להקרא "ציבור"? מה כהיום הזה מייחד ומאחד אותנו מבחינה ציבורית ? האם די בדברים האמורים לעיל?
כבר כמה שנים שמתחוללת בקרבנו סערה זוטא. היא מתבטאת בעיסוק מוגבר בשאלת "גורל הנוער" שלנו אך באמת היא מסתירה מבוכה ביחס לדרך שלנו שלתדהמתנו אינה כובשת את הלבבות באופן אוטומאטי. חשבנו שכמה פסקאות מהרב קוק זצ"ל, כמה ימים בסמינריון וכולם ילכו אחרינו בהתלהבות אין קץ, נוכחנו לדעת שהמציאות קצת שונה.
תורת הרב קוק חובקת עולמות , יש בה כוח לעורר את הלב האטום בעולם, אך יש בה בעיה, היא דורשת העמקה ורצינות רבה וכן, היא דורשת גם חיבור לעולם המעשה. היא קוראת למהפיכה . היא קוראת לתשובה של דור שלם. היא תובעת את תיקונו של היחיד בד בבד עם התביעה לתיקון האומה והעולם כולו. זה עלול להישמע קצת"מרחף" אלא אם כן משנסים מותניים ומוכיחים בשטח, בפעילות שאכן יש לה על מה לחול.
מבוכת הזהות של הציבור הדתי לאומי תיפתר ברגע שיושמו לפניו מטרות ברות-השגה. ברגע שיבין את תפקידו ההסטורי בבנין האומה , בבנין זהותה הרוחני. בהעמדת גשר יציב ואיתן בין העולם העתיק ובין העולם המתחדש, לא בפשרנות עלובה אלא ברוממות רוח ובאידאליזם של קדושה.
אם היינו משכילים לארגן את כל אלפי בוגרי הישיבות שלנו הפזורים בכל רחבי הארץ ,לעבודה משותפת. מי לחוגי בית, מי ללימוד בחברותא, מי לתרומה כספית ומי לעבודה ארגונית. היינו לוקחים את כל כוחות הנפש שלנו , את הכאבים והכעסים ומפנים אותם לחולל מהפכה בעם ישראל.
הנוער מבקש את זה. הוא מבקש את הבשורה הגדולה שתוביל אותו ליעדים חדשים, לפסגות חדשות, לכיבוש הביצות הרוחניות שאנו מבוססים בהן שנים כה רבות. זהו התירוץ המתבקש, לעניות דעתי, לקושיה הגדולה שלפנינו.
הרב אהרון אגלטל , הוא ראש ישיבת "מעלה חבר" לצעירים.
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב
מנת חלקנו בשנתיים האחרונות הסבל והיסורים , הצער הנורא וחוסר האונים מבקשים את תשומת לבנו , מבקשים את העמקת החקר בתוכנו . מה באמת רוצה מאתנו רבש"ע? הרי מסרנו את נפשנו על תקומת העם בארצו בכל שטחי החיים. הקמנו ישיבות בכל פינות הארץ, בנינו ישובים פורחים במקומות קשים ובלתי הגיוניים בעליל,בנינו,יצרנו ,פעלנו; למה עוד אנו נתבעים? אם נביא היה בקרבנו כי אז קל היה לנו, אך ההכרח לא יגונה ואנו בכוחנו הדל נתבעים לתת משמעות לאירועים הקשים בהם אנו נתונים ויותר מכך להגדיר יעדים חדשים לפעולה.
האם יש דבר כזה "ציבור-דתי-לאומי"? האם כל רבבות האנשים חובשי הכפה סרוגה, אלו שמשלבים בין לימוד התורה לשירות בצבא, בין חי עמל ועבודה לנשיאה בעול הלאומי , האם הם יכולים להקרא "ציבור"? מה כהיום הזה מייחד ומאחד אותנו מבחינה ציבורית ? האם די בדברים האמורים לעיל?
כבר כמה שנים שמתחוללת בקרבנו סערה זוטא. היא מתבטאת בעיסוק מוגבר בשאלת "גורל הנוער" שלנו אך באמת היא מסתירה מבוכה ביחס לדרך שלנו שלתדהמתנו אינה כובשת את הלבבות באופן אוטומאטי. חשבנו שכמה פסקאות מהרב קוק זצ"ל, כמה ימים בסמינריון וכולם ילכו אחרינו בהתלהבות אין קץ, נוכחנו לדעת שהמציאות קצת שונה.
תורת הרב קוק חובקת עולמות , יש בה כוח לעורר את הלב האטום בעולם, אך יש בה בעיה, היא דורשת העמקה ורצינות רבה וכן, היא דורשת גם חיבור לעולם המעשה. היא קוראת למהפיכה . היא קוראת לתשובה של דור שלם. היא תובעת את תיקונו של היחיד בד בבד עם התביעה לתיקון האומה והעולם כולו. זה עלול להישמע קצת"מרחף" אלא אם כן משנסים מותניים ומוכיחים בשטח, בפעילות שאכן יש לה על מה לחול.
מבוכת הזהות של הציבור הדתי לאומי תיפתר ברגע שיושמו לפניו מטרות ברות-השגה. ברגע שיבין את תפקידו ההסטורי בבנין האומה , בבנין זהותה הרוחני. בהעמדת גשר יציב ואיתן בין העולם העתיק ובין העולם המתחדש, לא בפשרנות עלובה אלא ברוממות רוח ובאידאליזם של קדושה.
אם היינו משכילים לארגן את כל אלפי בוגרי הישיבות שלנו הפזורים בכל רחבי הארץ ,לעבודה משותפת. מי לחוגי בית, מי ללימוד בחברותא, מי לתרומה כספית ומי לעבודה ארגונית. היינו לוקחים את כל כוחות הנפש שלנו , את הכאבים והכעסים ומפנים אותם לחולל מהפכה בעם ישראל.
הנוער מבקש את זה. הוא מבקש את הבשורה הגדולה שתוביל אותו ליעדים חדשים, לפסגות חדשות, לכיבוש הביצות הרוחניות שאנו מבוססים בהן שנים כה רבות. זהו התירוץ המתבקש, לעניות דעתי, לקושיה הגדולה שלפנינו.
הרב אהרון אגלטל , הוא ראש ישיבת "מעלה חבר" לצעירים.
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב