מספר ר' שלמה קרליבך ז"ל:
"רבנו הקדוש, ה"חוזה מלובלין", לפני שנתפרסם, היה חי ממש בעוני.
פעם ביום ששי, היה לאשתו הרבנית בדיוק מספיק כסף כדי לקנות יין, חלות וקצת דגים. אבל לבסוף גילתה שחסרות לה שתי פרוטות כדי לקנות נרות שבת...
הרבנית מקווה לנס. אבל הזמן רץ: עוד כמה דקות והשבת נכנסת. ואז היא יוצאת החוצה לרחוב, ומתחילה לבכות: "ריבונו של עולם! איך אוכל לעשות שבת עם בעלי הקדוש, בלי נרות שבת?"
ובלובלין היה איש אחד, עשיר מאוד... עשיר אבל גם גס. בימינו היינו קוראים לטיפוס כמוהו "פלייבוי"... והוא נסע במרכבה המפוארת שלו. מי יודע לאן הוא הולך... הוא היה רחוק משבת, רחוק מיהדות, רחוק מכל דבר רוחני.
אבל האמת היא ,שלמרות שבחיצוניותו הוא היה גס, בפנימיותו הוא היה יקר וטוב. היתה לו נשמה קדושה וטהורה. אז נכון, כרגע הוא היה אדם גס...והוא עבר במרכבתו הרתומה לארבעה סוסים דוהרים, הולך לאן שהולך... ופתאום הוא רואה אישה עומדת ובוכה.
הוא עוצר את המרכבה ושואל אותה: "גברתי, מדוע את בוכה? האם אוכל לעזור לך במשהו?"
והיא אמרה: "ניכר שאתה אדם אמיד. אתה בוודאי תצחק עליי: אני צריכה רק שתי פרוטות. כדי לקנות נרות לכבוד שבת-קודש."והוא אמר: "שתי פרוטות?! הנה, קחי לך!"
ואז אמרה הרבנית: "אדוני! לעולם לא תדע כמה עזרת לי! אני רוצה לברך אותך כי בזכות המצווה הזאת שעשית, האור של גן עדן, האור של שבת-קודש, יזרח בליבך לעד."
המשיך ה"פלייבוי" בדרכו, כשהוא אומר לעצמו: "אוי וי, אני מאחר לפגישה"...
והרבנית קנתה שתי נרות והדליקה אותן לכבוד שבת. והבית נתמלא אורה...
הלך בעלה, ה"חוזה מלובלין", לבית המדרש, להתפלל מנחה. כמובן ,"אינני יודע לאן המחשבות שלי מוליכות אותי כשאני מתפלל מנחה... הלוואי ואזכה להתפלל מילה אחת כמו שצריך"... אבל החוזה מלובלין בתפילתו עלה לשמי שמיים והוא רואה שה"בית דין של מעלה" נרעש. אומרים לו: "אתה, החוזה מלובלין, אנחנו כבר רגילים שאתה עושה לנו בעיות. אנחנו כבר רגילים שאתה נותן ברכות לבני אדם שלא מגיע להם. אבל עכשיו, גם אשתך?! ראית לאיזה אדם גס היא נתנה ברכה?! ראית את מי היא ברכה באור של שבת קודש?! תראה לאן האיש הזה רץ..."
ענה להם החוזה: "אתם יודעים מה, רבותיי? תנו לי את האדם הגס הזה לחצי שעה. אתם יודעים מדוע הוא הולך לאן שהולך? מפני שהוא מעולם לא טעם את האור של גן עדן, את האור של שבת קודש.
אז בבקשה, תנו לאור השבת להאיר בלבו רק למשך חצי שעה, ותראו מה יקרה."
באותו הרגע, שם למטה, נפתחו כל שערי שמיים לאותו "פלייבוי". ופתאום הוא הרגיש: אוי, כמה החיים הם קדושים! כמה הזמן יקר! העולם כל כך עמוק, העולם כל כך יפה...
והוא הביט על עצמו, והתחיל לבכות: ריבונו של עולם! מה אני עושה עם החיים שלי...
ואז, מתוך עומק השבר, הבריקה לתוכו מחשבה: יש לי רק מקום אחד לברוח אליו... אני הולך למקום ששם דולקים הנרות שלי! שם אני הולך לבלות את השבת...
והחסידים מספרים, שהאיש הזה -שאת שמו העלימו כמובן, נהיה לאחד מגדולי תלמידיו של החוזה מלובלין.
ובכן רבותיי, אם אתם רואים אדם גס תנו לו את האור של השבת; ותראו מה יהיה איתו...
יש הרבה יהודים שעושים הפגנות למנוע חילול שבת. אבל זה בזבוז זמן. מה שאנחנו צריכים לעשות, זה להעניק מהאור של השבת, מהטעם של השבת.
אנחנו צריכים להאיר את האור של "עונג שבת" לתוך לבו של עם ישראל, לתוך לבו של הנוער, לתוך לבם של הילדים שלנו..."
פעמים רבות היה ר' שלמה זצ"ל אומר שהעיקר ב"קירוב" הוא: להזמין את כל עם ישראל לשבת קודש.
לא רק בשבילם, אלא אולי קודם כל בשביל עצמנו. כי אנחנו קצת כמו בסיפור הכנו הכל לכבוד שבת אבל קצת שכחנו את הנרות, את אור השבת. ולכן אין ברירה צריך לצאת לרחוב ולבכות. כי אולי הנרות שלנו יבואו דווקא מאותם "חילוניים", הרצים לאן שרצים...
זאת הגישה שבה צריך להזמין אותם. ואז, יחד איתם, מתוך הקשר הנשמתי המאחד אותנו, נזכה בע"ה יותר ויותר לטעום מנועם קדושת השבת. ומתוך כך, יחד איתם, נתחדש בתורה ומצוות. וכפי שאנו אומרים בתפילה: "רצה נא במנוחתנו..." ורק אחר כך, מתוך המנוחה והעונג הזה "קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתך."
אנחנו רוצים לקרוא בזה לכל איש ואשה אשר נדבה רוחם אותם, להחלץ לארגון הדבר, בקנה מידה ארצי. העניין דורש מחשבה רבה: הפרסום צריך להיות ידידותי ולא "מיסיונרי" יש לארגן "שדכנים" טובים, אשר ידעו לקשר בין משפחות ויחידים על בסיס נקודות משותפות ראשוניות, אשר יקלו על הקשר. יש לתת את הדעה על צורות אירוח אשר עשויות למתק את הבושה הטבעית של אורחים "מקבלים". יש להקדיש הכנה למילוי השבת בתוכן, שיהא גם מגוון וחי וגם מואר מקדושת השבת; ועוד ועוד.
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב .
"רבנו הקדוש, ה"חוזה מלובלין", לפני שנתפרסם, היה חי ממש בעוני.
פעם ביום ששי, היה לאשתו הרבנית בדיוק מספיק כסף כדי לקנות יין, חלות וקצת דגים. אבל לבסוף גילתה שחסרות לה שתי פרוטות כדי לקנות נרות שבת...
הרבנית מקווה לנס. אבל הזמן רץ: עוד כמה דקות והשבת נכנסת. ואז היא יוצאת החוצה לרחוב, ומתחילה לבכות: "ריבונו של עולם! איך אוכל לעשות שבת עם בעלי הקדוש, בלי נרות שבת?"
ובלובלין היה איש אחד, עשיר מאוד... עשיר אבל גם גס. בימינו היינו קוראים לטיפוס כמוהו "פלייבוי"... והוא נסע במרכבה המפוארת שלו. מי יודע לאן הוא הולך... הוא היה רחוק משבת, רחוק מיהדות, רחוק מכל דבר רוחני.
אבל האמת היא ,שלמרות שבחיצוניותו הוא היה גס, בפנימיותו הוא היה יקר וטוב. היתה לו נשמה קדושה וטהורה. אז נכון, כרגע הוא היה אדם גס...והוא עבר במרכבתו הרתומה לארבעה סוסים דוהרים, הולך לאן שהולך... ופתאום הוא רואה אישה עומדת ובוכה.
הוא עוצר את המרכבה ושואל אותה: "גברתי, מדוע את בוכה? האם אוכל לעזור לך במשהו?"
והיא אמרה: "ניכר שאתה אדם אמיד. אתה בוודאי תצחק עליי: אני צריכה רק שתי פרוטות. כדי לקנות נרות לכבוד שבת-קודש."והוא אמר: "שתי פרוטות?! הנה, קחי לך!"
ואז אמרה הרבנית: "אדוני! לעולם לא תדע כמה עזרת לי! אני רוצה לברך אותך כי בזכות המצווה הזאת שעשית, האור של גן עדן, האור של שבת-קודש, יזרח בליבך לעד."
המשיך ה"פלייבוי" בדרכו, כשהוא אומר לעצמו: "אוי וי, אני מאחר לפגישה"...
והרבנית קנתה שתי נרות והדליקה אותן לכבוד שבת. והבית נתמלא אורה...
הלך בעלה, ה"חוזה מלובלין", לבית המדרש, להתפלל מנחה. כמובן ,"אינני יודע לאן המחשבות שלי מוליכות אותי כשאני מתפלל מנחה... הלוואי ואזכה להתפלל מילה אחת כמו שצריך"... אבל החוזה מלובלין בתפילתו עלה לשמי שמיים והוא רואה שה"בית דין של מעלה" נרעש. אומרים לו: "אתה, החוזה מלובלין, אנחנו כבר רגילים שאתה עושה לנו בעיות. אנחנו כבר רגילים שאתה נותן ברכות לבני אדם שלא מגיע להם. אבל עכשיו, גם אשתך?! ראית לאיזה אדם גס היא נתנה ברכה?! ראית את מי היא ברכה באור של שבת קודש?! תראה לאן האיש הזה רץ..."
ענה להם החוזה: "אתם יודעים מה, רבותיי? תנו לי את האדם הגס הזה לחצי שעה. אתם יודעים מדוע הוא הולך לאן שהולך? מפני שהוא מעולם לא טעם את האור של גן עדן, את האור של שבת קודש.
אז בבקשה, תנו לאור השבת להאיר בלבו רק למשך חצי שעה, ותראו מה יקרה."
באותו הרגע, שם למטה, נפתחו כל שערי שמיים לאותו "פלייבוי". ופתאום הוא הרגיש: אוי, כמה החיים הם קדושים! כמה הזמן יקר! העולם כל כך עמוק, העולם כל כך יפה...
והוא הביט על עצמו, והתחיל לבכות: ריבונו של עולם! מה אני עושה עם החיים שלי...
ואז, מתוך עומק השבר, הבריקה לתוכו מחשבה: יש לי רק מקום אחד לברוח אליו... אני הולך למקום ששם דולקים הנרות שלי! שם אני הולך לבלות את השבת...
והחסידים מספרים, שהאיש הזה -שאת שמו העלימו כמובן, נהיה לאחד מגדולי תלמידיו של החוזה מלובלין.
ובכן רבותיי, אם אתם רואים אדם גס תנו לו את האור של השבת; ותראו מה יהיה איתו...
יש הרבה יהודים שעושים הפגנות למנוע חילול שבת. אבל זה בזבוז זמן. מה שאנחנו צריכים לעשות, זה להעניק מהאור של השבת, מהטעם של השבת.
אנחנו צריכים להאיר את האור של "עונג שבת" לתוך לבו של עם ישראל, לתוך לבו של הנוער, לתוך לבם של הילדים שלנו..."
פעמים רבות היה ר' שלמה זצ"ל אומר שהעיקר ב"קירוב" הוא: להזמין את כל עם ישראל לשבת קודש.
לא רק בשבילם, אלא אולי קודם כל בשביל עצמנו. כי אנחנו קצת כמו בסיפור הכנו הכל לכבוד שבת אבל קצת שכחנו את הנרות, את אור השבת. ולכן אין ברירה צריך לצאת לרחוב ולבכות. כי אולי הנרות שלנו יבואו דווקא מאותם "חילוניים", הרצים לאן שרצים...
זאת הגישה שבה צריך להזמין אותם. ואז, יחד איתם, מתוך הקשר הנשמתי המאחד אותנו, נזכה בע"ה יותר ויותר לטעום מנועם קדושת השבת. ומתוך כך, יחד איתם, נתחדש בתורה ומצוות. וכפי שאנו אומרים בתפילה: "רצה נא במנוחתנו..." ורק אחר כך, מתוך המנוחה והעונג הזה "קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתך."
אנחנו רוצים לקרוא בזה לכל איש ואשה אשר נדבה רוחם אותם, להחלץ לארגון הדבר, בקנה מידה ארצי. העניין דורש מחשבה רבה: הפרסום צריך להיות ידידותי ולא "מיסיונרי" יש לארגן "שדכנים" טובים, אשר ידעו לקשר בין משפחות ויחידים על בסיס נקודות משותפות ראשוניות, אשר יקלו על הקשר. יש לתת את הדעה על צורות אירוח אשר עשויות למתק את הבושה הטבעית של אורחים "מקבלים". יש להקדיש הכנה למילוי השבת בתוכן, שיהא גם מגוון וחי וגם מואר מקדושת השבת; ועוד ועוד.
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב .