המשיחיות מתוארת בפי מקטרגיה כתופעה מסוכנת ובלתי-רציונלית שעלולה לגרור את העולם למלחמת גוג ומגוג. אך מקטרגי המשיחיות, שמתהדרים בגישתם הרציונלית, מעדיפים כידוע להתעלם מהתמכרותם המסוכנת וחסרת המעצורים לפולחן השלום. לעומת זאת, מוכנים שוללי המשיחיות להכיר באופייה המשיחי של הציונות, אם כי הם מקפידים להדגיש את טבעה השקול והרציונלי של המשיחיות הציונית.
הציונות אכן גייסה את העוצמה המשיחית הנדרשת כדי להגשים את אחד המפעלים הלאומיים הגדולים בהיסטוריה האנושית. אך מרגע היווסדה התכחשה התנועה הציונית לאופייה המשיחי. ההתכחשות לדחף המשיחי יצרה את הפרדוקס הציוני שטומן בחובו את זרעי קריסתה של הציונות. כי מרגע שהפנימה את הכחשת המשיחיות התייחסה הציונות לכינון הבית הלאומי כאל אמצעי להשגת נורמליזציה קיומית של העם היהודי. אך ההיסטוריה היהודית מלמדת שכל הניסיונות להטמיע את העם היהודי בחיק העמים מסתיימים בכישלון מר.
בדיעבד יכולים מקטרגי המשיחיות לשבח את אופייה הרציונלי של הציונות, אך בשחר ימיה, כשעוד הייתה נחלתו של מיעוט סהרורי, נחשבה הציונות לתנועה משיחית והרפתקנית בעיני המוני העם. דעיכתו של המרכיב המשיחי בציונות חלחלה אל תוך חייה של מדינת ישראל. על-פי המודל הציוני הרציונלי ונטול-המשיחיות, נועדו ילידי תש"ח לסמל את חזון הדור הנורמלי הראשון במדינה נורמלית. אך ילידי תש"ח והדורות הבאים מכירים רק קיום של בדידות לאומית מוקפת ים של עוינות מרושעת, חיים במדינה מבולבלת שאינה יודעת להגדיר את עצמה וחווים ניסיונות פתטיים לגעת בנורמליזציה הנכספת. כך שההיסטוריה הציונית רק מאשרת את כללי הקיום היהודי שמכתיבים כישלון ודאי לכל הרפתקאות הנורמליזציה של עם ישראל.
המשיחיות הפסיבית, שמעדיפה להמתין למשיח פלאי, ומשיחיות השקר המנסה למצוא תחליפים אידיאולוגיים זרים למקורות היהודיים, בולמות את התפתחותו הטבעית של העם היהודי ומדרדרות אותו לרפיון לאומי האופייני למצב של העדר משיחיות. ההיסטוריה היהודית היא כספר פתוח המלמד כי הדחף הלאומי להגשמת יעדי המקרא הוא המנוע הקיומי של העם היהודי. ללא ההגשמה המשיחית נדחק העם היהודי לשולי ההיסטוריה האנושית והופך להיות קורבן מועד לעמי העולם.
למרות התכחשותה למשיחיות, דווקא הציונות היא התנועה הלאומית היחידה בהיסטוריה היהודית המודרנית שהגשימה את המעשה המשיחי המתחייב. בניגוד למשיחיות הפסיבית ולמשיחיות השקר שהנציחו את ההסתאבות הגלותית, פרצה התנועה הציונית את מחסום הגלות, הניעה את שיבת ציון של העת החדשה אך כשלה בהתרוקנותה מערכי המוסר היהודי. לכן, המשיחיות הנדרשת כיום חייבת בראש ובראשונה ליצוק תוכן יהודי לציונות. הנסיבות הקיומיות מחייבות את תחייתו של המעשה המשיחי, שימשיך את ההגשמה הציונית מאותו מקום שבו איבדה הציונות את דרכה כתוצאה מיחסה המנוכר למשיחיות המקראית.
מקטרגי המשיחיות אינם מבינים את משמעותה של המשיחיות היהודית ומתייחסים אליה במושגים מטילי-מורא השאובים מעולם הנצרות. את סגולותיה של המשיחיות היהודית מסמלת תקופת המקרא. התהליך המשיחי, שגיבש את העם היהודי מהווייתו השבטית הגלותית ועד לתקופת המלכים, הטביע את חותמו הרוחני והתרבותי על העולם כולו.
התחליף למשיחיות המקראית הוא השתלטותה של המנטליות הגלותית שמפוררת את העם היהודי לקהילות ומגזרים אינטרסנטיים, הופכת אותו לחקיין של תרבויות זרות ומעקרת את יכולתו לקיים חיים ממלכתיים. עצמאות מדינית וריבונות תרבותית יכולות להוות מסגרת איתנה לשימור חייהם הלאומיים של עמי העולם, אך העם היהודי אינו יכול להסתפק במסגרות הלאומיות הרגילות. כי העם היהודי מעצם בריאתו וטבעו נועד להגשים את יעדי המקרא שמימושם ברמה הלאומית מחולל הד אוניברסלי רב-עוצמה.
חזרתה של מדינת ישראל אל המשיחיות המקורית אינה כרוכה במהלכים מדיניים נמהרים אלא בחתירה סבלנית ועיקשת למימוש היעדים המקראיים. המקרא וההלכה מגדירים באופן מקיף וברור את חייו הממלכתיים של העם היהודי. ההתמקדות הלאומית ביעדים המקראיים תספק את חלונות ההזדמנות למימושם במסגרת האילוצים הבינלאומיים. הגילוי המובהק ביותר של עיוורון לאומי הנובע משלילת המשיחיות הוא החמצתם של חלונות ההזדמנות. יתרה מכך, שלילת המשיחיות יוצרת התמקדות לאומית בחלונות הזדמנות מדומים, דוגמת תהליך אוסלו, שמדרדרים את העם היהודי לאסונות.
כל עוד מדינת ישראל תהיה לכודה תחת השפעתם של מקטרגי המשיחיות, היא תמשיך להחמיץ את חלונות ההזדמנות האמיתיים לשגשוגה כמדינה יהודית המגשימה את ייעודה, ותסכן את קיומה בהתנפצות אל חלונות ההזדמנות הכוזבים מבית היוצר של שוללי המשיחיות וסרבניה.
הציונות אכן גייסה את העוצמה המשיחית הנדרשת כדי להגשים את אחד המפעלים הלאומיים הגדולים בהיסטוריה האנושית. אך מרגע היווסדה התכחשה התנועה הציונית לאופייה המשיחי. ההתכחשות לדחף המשיחי יצרה את הפרדוקס הציוני שטומן בחובו את זרעי קריסתה של הציונות. כי מרגע שהפנימה את הכחשת המשיחיות התייחסה הציונות לכינון הבית הלאומי כאל אמצעי להשגת נורמליזציה קיומית של העם היהודי. אך ההיסטוריה היהודית מלמדת שכל הניסיונות להטמיע את העם היהודי בחיק העמים מסתיימים בכישלון מר.
בדיעבד יכולים מקטרגי המשיחיות לשבח את אופייה הרציונלי של הציונות, אך בשחר ימיה, כשעוד הייתה נחלתו של מיעוט סהרורי, נחשבה הציונות לתנועה משיחית והרפתקנית בעיני המוני העם. דעיכתו של המרכיב המשיחי בציונות חלחלה אל תוך חייה של מדינת ישראל. על-פי המודל הציוני הרציונלי ונטול-המשיחיות, נועדו ילידי תש"ח לסמל את חזון הדור הנורמלי הראשון במדינה נורמלית. אך ילידי תש"ח והדורות הבאים מכירים רק קיום של בדידות לאומית מוקפת ים של עוינות מרושעת, חיים במדינה מבולבלת שאינה יודעת להגדיר את עצמה וחווים ניסיונות פתטיים לגעת בנורמליזציה הנכספת. כך שההיסטוריה הציונית רק מאשרת את כללי הקיום היהודי שמכתיבים כישלון ודאי לכל הרפתקאות הנורמליזציה של עם ישראל.
המשיחיות הפסיבית, שמעדיפה להמתין למשיח פלאי, ומשיחיות השקר המנסה למצוא תחליפים אידיאולוגיים זרים למקורות היהודיים, בולמות את התפתחותו הטבעית של העם היהודי ומדרדרות אותו לרפיון לאומי האופייני למצב של העדר משיחיות. ההיסטוריה היהודית היא כספר פתוח המלמד כי הדחף הלאומי להגשמת יעדי המקרא הוא המנוע הקיומי של העם היהודי. ללא ההגשמה המשיחית נדחק העם היהודי לשולי ההיסטוריה האנושית והופך להיות קורבן מועד לעמי העולם.
למרות התכחשותה למשיחיות, דווקא הציונות היא התנועה הלאומית היחידה בהיסטוריה היהודית המודרנית שהגשימה את המעשה המשיחי המתחייב. בניגוד למשיחיות הפסיבית ולמשיחיות השקר שהנציחו את ההסתאבות הגלותית, פרצה התנועה הציונית את מחסום הגלות, הניעה את שיבת ציון של העת החדשה אך כשלה בהתרוקנותה מערכי המוסר היהודי. לכן, המשיחיות הנדרשת כיום חייבת בראש ובראשונה ליצוק תוכן יהודי לציונות. הנסיבות הקיומיות מחייבות את תחייתו של המעשה המשיחי, שימשיך את ההגשמה הציונית מאותו מקום שבו איבדה הציונות את דרכה כתוצאה מיחסה המנוכר למשיחיות המקראית.
מקטרגי המשיחיות אינם מבינים את משמעותה של המשיחיות היהודית ומתייחסים אליה במושגים מטילי-מורא השאובים מעולם הנצרות. את סגולותיה של המשיחיות היהודית מסמלת תקופת המקרא. התהליך המשיחי, שגיבש את העם היהודי מהווייתו השבטית הגלותית ועד לתקופת המלכים, הטביע את חותמו הרוחני והתרבותי על העולם כולו.
התחליף למשיחיות המקראית הוא השתלטותה של המנטליות הגלותית שמפוררת את העם היהודי לקהילות ומגזרים אינטרסנטיים, הופכת אותו לחקיין של תרבויות זרות ומעקרת את יכולתו לקיים חיים ממלכתיים. עצמאות מדינית וריבונות תרבותית יכולות להוות מסגרת איתנה לשימור חייהם הלאומיים של עמי העולם, אך העם היהודי אינו יכול להסתפק במסגרות הלאומיות הרגילות. כי העם היהודי מעצם בריאתו וטבעו נועד להגשים את יעדי המקרא שמימושם ברמה הלאומית מחולל הד אוניברסלי רב-עוצמה.
חזרתה של מדינת ישראל אל המשיחיות המקורית אינה כרוכה במהלכים מדיניים נמהרים אלא בחתירה סבלנית ועיקשת למימוש היעדים המקראיים. המקרא וההלכה מגדירים באופן מקיף וברור את חייו הממלכתיים של העם היהודי. ההתמקדות הלאומית ביעדים המקראיים תספק את חלונות ההזדמנות למימושם במסגרת האילוצים הבינלאומיים. הגילוי המובהק ביותר של עיוורון לאומי הנובע משלילת המשיחיות הוא החמצתם של חלונות ההזדמנות. יתרה מכך, שלילת המשיחיות יוצרת התמקדות לאומית בחלונות הזדמנות מדומים, דוגמת תהליך אוסלו, שמדרדרים את העם היהודי לאסונות.
כל עוד מדינת ישראל תהיה לכודה תחת השפעתם של מקטרגי המשיחיות, היא תמשיך להחמיץ את חלונות ההזדמנות האמיתיים לשגשוגה כמדינה יהודית המגשימה את ייעודה, ותסכן את קיומה בהתנפצות אל חלונות ההזדמנות הכוזבים מבית היוצר של שוללי המשיחיות וסרבניה.