מגוחך לומר שהמחלוקת היא בין מדיניות רווחה לבין תאצ'ריזם. ישראל היא מדינת רווחה מובהקת, לא רק בחוקיה ובכלכלתה, אלא קודם כל ברוחה ובאווירתה החברתית. בניגוד להלקאה העצמית המקובלת, החברה הישראלית היא איכפתית, מעורבת, ונעדרת כמעט לחלוטין אכזריות ואטימות. לא צריך להוכיח את זה במחקרים, די לראות איך ויקי כנפו מדברת אל שרים ואל מיליונרים. ישראל היא מדינת רווחה בנשמתה, ולכן בתקופת הגאות הכלכלית היא הגדילה את תשלומי הקיצבאות והקלה על קריטריונים, והוסיפה אוכלוסיות ברוחב לב ובהיקף כל כך גדול, שאף מדינת רווחה מערבית לא יכולה להתחרות בו. וכך ראוי למדינת היהודים.
אבל אחר כך באה תקופת שפל, וכל אחד מבין ששום מערכת לא יכולה לתפקד בתקופת השפל על פי סטנדרטים שנקבעו בתקופת הגאות. ובכל זאת, המיתון כאן איתנו כבר כמה שנים, בכל כבר קיצצנו, ואת הקיצוץ בקיצבאות דחינו ודחינו ככל שהיה אפשר. הוא האחרון בתור, כי אנחנו חברה איכפתית ומדינה של רווחה וחמלה. בסוף הגענו עד למקום שבו אדם שחי על קיצבה ואינו עובד, מקבל יותר כסף מאדם עובד. וזו כבר לא חמלה אלא מחלה. בנקודה הזאת, כל ממשלה סוציאל-דמוקרטית מודרנית היתה נוהגת כמו נתניהו.
השמאל הישן
ובכל זאת יש כאן מחלוקת בין שמאל לימין, במובן הישן. בעיני נתניהו המדינה היא חוזה שוויוני בין אזרחים, והממשלה היא משרתת הציבור, אחד הכוחות המשפיעים על החברה, ולא בהכרח החזק שבהם. בעיני מבקריו - ובכלל זה גם האימהות שבמאהל וגם תומכיהן שבמגדלי השן - הממשלה היא האח הגדול, והמדינה היא הדבר הקרוב ביותר להיות תחליף של אלוהים. רק שלתחליף הזה, תודה לאל, לא צריך לסגוד. אפשר לזרוק עליו אבנים, להפגין נגדו, לאיים עליו, ללעוג לו , עד שבסוף הוא ייכנע וייתן גשם בעיתו. לא עולה על דעתו של הסוציאליסט הישן, שהאח הגדול לא נותן גשם כי זה הרבה מעל לכוחותיו. כי הוא לא באמת כל כך גדול. וטוב שכך.
הוא זורה חול בעיניים, זעמו כל הסוציאליסטים הישנים, איך הוא יכול לומר לכו לעבוד, אם הוא לא מספק עבודה? וגם ויקי כנפו אמרה שזו חוצפה. קודם שייתן עבודה אחר כך שידבר. מה אתם מדברים, חברים? ממשלה לא יכולה לתת עבודה. אפילו סטלין לא הצליח בזה. ואנחנו מדברים על ממשלה שלא יכולה לקבוע מה יאמרו ברדיו ובטלוויזיה, ולא קובעת מי יעמוד לדין ומי ייחקר במשטרה, ולא יכולה להחליט מי יהיה ראש העיר או מנהל המחוז, ולא יכולה אפילו לפטר את עובדיה בלי הסכמה של ההסתדרות. עברו הימים שבהם לוי אשכול היה יכול לקרוא ללובה אליאב ולומר לו אני רוצה שאתה תקים את חבל לכיש ותדאג שתהיה שם פרנסה בכבוד. חס וחלילה, זה מינוי פוליטי, והפרקליטות תפסול אותו מייד. לנו יש בחירות ויש מיכרזים ויש בג"ץ ויש פרקליטות ויש נציבות ויש הסתדרות ויש עיתונות. וטוב שיש. כל אלה חוברים יחד כדי להקטין עוד ועוד את כוחה של הממשלה, וזה בסדר.
המדינה היא לא הכל
אבל אחרי שכל כך יפה ובהצלחה החלשנו אותה, אנחנו צריכים להבין שהממשלה היא ארגון חלש. היא לא יכולה לנהוג לפנים משורת הדין, כי בג"ץ לא ייתן לה, היא לא יכולה להבחין בין סובל למתחזה ובין בטלן לאומלל. היא לא יכולה לראות פנים של בני אדם אלא רק מספרים וקריטריונים. היא יכולה לטפל בתופעות ולא באנשים. בוודאי ובוודאי שהיא לא יכולה לספק עבודה. מזמן לקחנו ממנה את כל הכלים שמאפשרים פעילות זריזה וקלת תנועה, או תקיפות, או הנחות מיוחדות. הממשלה שלנו הרי לא יכולה אפילו להוריד את הריבית.
זה לא אומר שהיא סמרטוט. ממשלה במדינה דמוקרטית היא אחד הגורמים המשפיעים על החיים במדינה. לא היחיד ולא המרכזי אבל חשוב. היא יכולה להשפיע בעקיפין על תהליכים משמעותיים. היא יכולה ליצור אווירה של יוזמה והשקעה, או של הסתגרות וקיפאון. היא יכולה לגרום לכך שבגדול יותר אנשים ירצו להקים מפעלים וליצור מקומות עבודה, היא לא יכולה להכריח אף אחד. היא יכולה להשפיע על זה שיותר אנשים ייצאו לעבודה. היא לא יכולה בשום אופן לספק להם עבודה. בזה הם יצטרכו לדאוג לעצמם.
המדינה היא לא אבא שלנו, היא רחוקה מאוד מלהיות תחליף של אלוהים, היא לא מספקת את כל מה שאנחנו צריכים, וטוב שלא. לממשלה אין שום ברירה אלא לקצץ בקיצבאות. אבל כדי להתבונן על הפרט, להבחין בין סבל לסבל, ולראות פנים ולא מספרים, אנחנו צריכים קהילה ועמותה, ומתנדבים ותורמים, וארגונים גמישים, זריזים וקלי תנועה. המדינה היא ההיפך של כל זה. אין רווחה בלי התנדבות ואין חמלה בלי לב פרטי, ומי שתולה הכל במימסד, הוא זה שפוגע בחלשים.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
אבל אחר כך באה תקופת שפל, וכל אחד מבין ששום מערכת לא יכולה לתפקד בתקופת השפל על פי סטנדרטים שנקבעו בתקופת הגאות. ובכל זאת, המיתון כאן איתנו כבר כמה שנים, בכל כבר קיצצנו, ואת הקיצוץ בקיצבאות דחינו ודחינו ככל שהיה אפשר. הוא האחרון בתור, כי אנחנו חברה איכפתית ומדינה של רווחה וחמלה. בסוף הגענו עד למקום שבו אדם שחי על קיצבה ואינו עובד, מקבל יותר כסף מאדם עובד. וזו כבר לא חמלה אלא מחלה. בנקודה הזאת, כל ממשלה סוציאל-דמוקרטית מודרנית היתה נוהגת כמו נתניהו.
השמאל הישן
ובכל זאת יש כאן מחלוקת בין שמאל לימין, במובן הישן. בעיני נתניהו המדינה היא חוזה שוויוני בין אזרחים, והממשלה היא משרתת הציבור, אחד הכוחות המשפיעים על החברה, ולא בהכרח החזק שבהם. בעיני מבקריו - ובכלל זה גם האימהות שבמאהל וגם תומכיהן שבמגדלי השן - הממשלה היא האח הגדול, והמדינה היא הדבר הקרוב ביותר להיות תחליף של אלוהים. רק שלתחליף הזה, תודה לאל, לא צריך לסגוד. אפשר לזרוק עליו אבנים, להפגין נגדו, לאיים עליו, ללעוג לו , עד שבסוף הוא ייכנע וייתן גשם בעיתו. לא עולה על דעתו של הסוציאליסט הישן, שהאח הגדול לא נותן גשם כי זה הרבה מעל לכוחותיו. כי הוא לא באמת כל כך גדול. וטוב שכך.
הוא זורה חול בעיניים, זעמו כל הסוציאליסטים הישנים, איך הוא יכול לומר לכו לעבוד, אם הוא לא מספק עבודה? וגם ויקי כנפו אמרה שזו חוצפה. קודם שייתן עבודה אחר כך שידבר. מה אתם מדברים, חברים? ממשלה לא יכולה לתת עבודה. אפילו סטלין לא הצליח בזה. ואנחנו מדברים על ממשלה שלא יכולה לקבוע מה יאמרו ברדיו ובטלוויזיה, ולא קובעת מי יעמוד לדין ומי ייחקר במשטרה, ולא יכולה להחליט מי יהיה ראש העיר או מנהל המחוז, ולא יכולה אפילו לפטר את עובדיה בלי הסכמה של ההסתדרות. עברו הימים שבהם לוי אשכול היה יכול לקרוא ללובה אליאב ולומר לו אני רוצה שאתה תקים את חבל לכיש ותדאג שתהיה שם פרנסה בכבוד. חס וחלילה, זה מינוי פוליטי, והפרקליטות תפסול אותו מייד. לנו יש בחירות ויש מיכרזים ויש בג"ץ ויש פרקליטות ויש נציבות ויש הסתדרות ויש עיתונות. וטוב שיש. כל אלה חוברים יחד כדי להקטין עוד ועוד את כוחה של הממשלה, וזה בסדר.
המדינה היא לא הכל
אבל אחרי שכל כך יפה ובהצלחה החלשנו אותה, אנחנו צריכים להבין שהממשלה היא ארגון חלש. היא לא יכולה לנהוג לפנים משורת הדין, כי בג"ץ לא ייתן לה, היא לא יכולה להבחין בין סובל למתחזה ובין בטלן לאומלל. היא לא יכולה לראות פנים של בני אדם אלא רק מספרים וקריטריונים. היא יכולה לטפל בתופעות ולא באנשים. בוודאי ובוודאי שהיא לא יכולה לספק עבודה. מזמן לקחנו ממנה את כל הכלים שמאפשרים פעילות זריזה וקלת תנועה, או תקיפות, או הנחות מיוחדות. הממשלה שלנו הרי לא יכולה אפילו להוריד את הריבית.
זה לא אומר שהיא סמרטוט. ממשלה במדינה דמוקרטית היא אחד הגורמים המשפיעים על החיים במדינה. לא היחיד ולא המרכזי אבל חשוב. היא יכולה להשפיע בעקיפין על תהליכים משמעותיים. היא יכולה ליצור אווירה של יוזמה והשקעה, או של הסתגרות וקיפאון. היא יכולה לגרום לכך שבגדול יותר אנשים ירצו להקים מפעלים וליצור מקומות עבודה, היא לא יכולה להכריח אף אחד. היא יכולה להשפיע על זה שיותר אנשים ייצאו לעבודה. היא לא יכולה בשום אופן לספק להם עבודה. בזה הם יצטרכו לדאוג לעצמם.
המדינה היא לא אבא שלנו, היא רחוקה מאוד מלהיות תחליף של אלוהים, היא לא מספקת את כל מה שאנחנו צריכים, וטוב שלא. לממשלה אין שום ברירה אלא לקצץ בקיצבאות. אבל כדי להתבונן על הפרט, להבחין בין סבל לסבל, ולראות פנים ולא מספרים, אנחנו צריכים קהילה ועמותה, ומתנדבים ותורמים, וארגונים גמישים, זריזים וקלי תנועה. המדינה היא ההיפך של כל זה. אין רווחה בלי התנדבות ואין חמלה בלי לב פרטי, ומי שתולה הכל במימסד, הוא זה שפוגע בחלשים.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".