את המושג קירוב רחוקים יש להמיר ב"התקרבות בין רחוקים" כאשר העמדה הבסיסית צריכה להתאפיין בנכונות שלנו לא רק לקרב אותם אלינו אלא גם רצון כן ואמיתי להתקרב אליהם בכל המובנים שאנו יכולים לקבל מהם מבחינה ערכית וסגנונית, ומתוך הכרה שלא כל האמת אצלנו.
לשם כך יש למצוא את הפלטפורמה שעליה אנו יכולים להפגש. והפגישה היא בראש ובראשונה בשיתוף השפה. שורש הפירוד והריחוק הוא במה שאין דוברים איש את שפת רעהו. וגם כאשר כולם דוברים עברית עדיין יתכן שמדברים בשפות שונות.
כלי התקשורת העיתונות הרדיו והטלוויזיה הם לא רק אמצעים להעברת מידע ומסרים אלא הם בעצמם שפות. את השפות הללו יש להכיר ולהבין וגם לדעת להתנסח בהן. לפעמים נאמרים בכלי התקשורת דיבורים שמאוד מתאימים וראויים להשמע בבית המדרש אבל אל מול המקרופון של כתבי הרדיו הדברים יוצאים מהקשרם הנכון והם מתעוותים עד כדי לעורר פלצות. גם מצלמת הטלוויזיה איננה כלי להעברת אינפורמציה אובייקטיבית ,המצלמה מעצבת את המציאות ומספרת סיפור שהוא הרבה יותר מעובדות יבשות וציטוט של הצהרות. המדיה הוויזואלית היא משטח חלקלק שמי שאינו יודע להתנהל בה יכול למצוא בה את עצמו אומר דברים ההפוכים ממה שהיה בכוונתו למסור. והיריעה קצרה מלהדגים.
כדי לנהל דיאלוג עם הרחוקים מאיתנו יש צורך להיות שם, ברשות הרבים. ולהיות ברשות הרבים איננו רק העמדת דוכן להנחת תפילין בתחנה המרכזית. הרדיו והטלוויזיה וכלי התרבות הם הם רשות הרבים במובן זה. לשם כך צריכים אנשים שהזהות הדתית שלהם נמצאת בחזית ולא בהסתר והחבא, להתמודד עם האתגר של לימוד השפה התקשורתית ולהשתלב בכלי התקשורת השונים. בבית הספר "מעלה " ניכרת בשנתיים האחרונות התעוררות של בני ישיבות ובוגרות מדרשה לפנות אל התחום, מגמה זו צריכה חיזוק.
כדי לפתח את השיח הרוחני אמוני עם מי שרחוקים מתורה ומצוות יש להתמקד במשותף לכולנו והיא המורשת הרוחנית העיונית והתרבותית שממקור ישראל , כל התורה כולה. יש להזמין אותם ללמוד ולהכיר את השורשים התרבותיים של עם ישראל. בנושא זה לפעמים התקשורת האלקטרונית מאפשרת לעומדים מרחוק להציץ ולהתבונן בלי להחשף ובלי להתחייב ובלי להצהיר על התעניינות , שעצם החשיפה הזו יכול לפעמים להרתיע. יחד עם זאת כאמור לעיל יש להתאים את הסגנון של הדברים למדיום שבו נבחר לשדר אותו. לא כל מה שמתאים לרדיו מתאים לטלוויזיה.
מבחינת הנימה שבה יוצגו הדברים יש להתרחק עד הקצה מתעמולה. תעמולה היא הצעת חמרים שהם כבר נטחנו עד דק ומוזרמים הישר אל תוך הווריד או למעמקי בית הבליעה. חייבים להשאיר מרווח של חופש מחשבה וביקורת אצל המאזין או הצופה , ולתת לו מרחב להגיע בעצמו אל ההבנות ואל המסקנות העולות מן השיח. הדברים יהיו מאופיינים בכנות שפירושה נכונות לחשוף ספקות, ולהודות בפגמים, לפתוח תיבות פנדורה, להענות לנושאים מביכים, להביע כאב וכו'. כנות קושרת הזדהות ובונה קומוניקציה.
השיח התקשורתי חייב להתאפיין בחירות וחופש דעות במובנם החיובי והבונה. הדיאלוג עם הקהל הוא פתוח ללא תנאים מוקדמים, צריך להשיל את הרגישויות המופרזות, צריך לתת לגיטימציה לביקורת עצמית. לחידוד אמיתי של חילוקי דעות פנימיים. האמירות צריכות להיות נובעות מנקודת הזדהות פנימית לא ציטוטים ולא קלישאות, לא סיסמאות ולא פתגמים מודבקים.
ובמדרש (ויקרא רבא ל"ג) דרשו על הפסוק (במשל י"ח) "חיים ומוות ביד לשון" -
היתה לפניו גחלת ונפח בה וביערה; רקק בה - וכבתה.
בצד החילוני של המתרס יש הרבה סקרנות וצימאון להכיר ולהבין ולחשוף את השורשים היהודיים, ובידינו הדבר. אם ננשוף בגחלת מנשמת אפינו מן הלב ולפנים , נדליק. ואם נתיז עליה ממה שמצוי תדיר בפינו מן השפה ולחוץ , נעמעם ונחנוק.
הרב מרדכי ורדי הוא ראש בית מדרש ומנהל מגמת תסריטאות ב"מעלה".
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב
לשם כך יש למצוא את הפלטפורמה שעליה אנו יכולים להפגש. והפגישה היא בראש ובראשונה בשיתוף השפה. שורש הפירוד והריחוק הוא במה שאין דוברים איש את שפת רעהו. וגם כאשר כולם דוברים עברית עדיין יתכן שמדברים בשפות שונות.
כלי התקשורת העיתונות הרדיו והטלוויזיה הם לא רק אמצעים להעברת מידע ומסרים אלא הם בעצמם שפות. את השפות הללו יש להכיר ולהבין וגם לדעת להתנסח בהן. לפעמים נאמרים בכלי התקשורת דיבורים שמאוד מתאימים וראויים להשמע בבית המדרש אבל אל מול המקרופון של כתבי הרדיו הדברים יוצאים מהקשרם הנכון והם מתעוותים עד כדי לעורר פלצות. גם מצלמת הטלוויזיה איננה כלי להעברת אינפורמציה אובייקטיבית ,המצלמה מעצבת את המציאות ומספרת סיפור שהוא הרבה יותר מעובדות יבשות וציטוט של הצהרות. המדיה הוויזואלית היא משטח חלקלק שמי שאינו יודע להתנהל בה יכול למצוא בה את עצמו אומר דברים ההפוכים ממה שהיה בכוונתו למסור. והיריעה קצרה מלהדגים.
כדי לנהל דיאלוג עם הרחוקים מאיתנו יש צורך להיות שם, ברשות הרבים. ולהיות ברשות הרבים איננו רק העמדת דוכן להנחת תפילין בתחנה המרכזית. הרדיו והטלוויזיה וכלי התרבות הם הם רשות הרבים במובן זה. לשם כך צריכים אנשים שהזהות הדתית שלהם נמצאת בחזית ולא בהסתר והחבא, להתמודד עם האתגר של לימוד השפה התקשורתית ולהשתלב בכלי התקשורת השונים. בבית הספר "מעלה " ניכרת בשנתיים האחרונות התעוררות של בני ישיבות ובוגרות מדרשה לפנות אל התחום, מגמה זו צריכה חיזוק.
כדי לפתח את השיח הרוחני אמוני עם מי שרחוקים מתורה ומצוות יש להתמקד במשותף לכולנו והיא המורשת הרוחנית העיונית והתרבותית שממקור ישראל , כל התורה כולה. יש להזמין אותם ללמוד ולהכיר את השורשים התרבותיים של עם ישראל. בנושא זה לפעמים התקשורת האלקטרונית מאפשרת לעומדים מרחוק להציץ ולהתבונן בלי להחשף ובלי להתחייב ובלי להצהיר על התעניינות , שעצם החשיפה הזו יכול לפעמים להרתיע. יחד עם זאת כאמור לעיל יש להתאים את הסגנון של הדברים למדיום שבו נבחר לשדר אותו. לא כל מה שמתאים לרדיו מתאים לטלוויזיה.
מבחינת הנימה שבה יוצגו הדברים יש להתרחק עד הקצה מתעמולה. תעמולה היא הצעת חמרים שהם כבר נטחנו עד דק ומוזרמים הישר אל תוך הווריד או למעמקי בית הבליעה. חייבים להשאיר מרווח של חופש מחשבה וביקורת אצל המאזין או הצופה , ולתת לו מרחב להגיע בעצמו אל ההבנות ואל המסקנות העולות מן השיח. הדברים יהיו מאופיינים בכנות שפירושה נכונות לחשוף ספקות, ולהודות בפגמים, לפתוח תיבות פנדורה, להענות לנושאים מביכים, להביע כאב וכו'. כנות קושרת הזדהות ובונה קומוניקציה.
השיח התקשורתי חייב להתאפיין בחירות וחופש דעות במובנם החיובי והבונה. הדיאלוג עם הקהל הוא פתוח ללא תנאים מוקדמים, צריך להשיל את הרגישויות המופרזות, צריך לתת לגיטימציה לביקורת עצמית. לחידוד אמיתי של חילוקי דעות פנימיים. האמירות צריכות להיות נובעות מנקודת הזדהות פנימית לא ציטוטים ולא קלישאות, לא סיסמאות ולא פתגמים מודבקים.
ובמדרש (ויקרא רבא ל"ג) דרשו על הפסוק (במשל י"ח) "חיים ומוות ביד לשון" -
היתה לפניו גחלת ונפח בה וביערה; רקק בה - וכבתה.
בצד החילוני של המתרס יש הרבה סקרנות וצימאון להכיר ולהבין ולחשוף את השורשים היהודיים, ובידינו הדבר. אם ננשוף בגחלת מנשמת אפינו מן הלב ולפנים , נדליק. ואם נתיז עליה ממה שמצוי תדיר בפינו מן השפה ולחוץ , נעמעם ונחנוק.
הרב מרדכי ורדי הוא ראש בית מדרש ומנהל מגמת תסריטאות ב"מעלה".
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב