"אם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו על-ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות, והעולם עמנו ייבנה על-ידי אהבת חינם היורדת מראש צורים, 'וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם'" .
נביט לאחור, אל העובדות ההיסטוריות הידועות. בתום תקופת בית ראשון, לפי מה שידוע לנו, למרות חורבן ירושלים ושריפת בית-המקדש, עדיין נותרה שארית הפליטה בארץ-ישראל. עדיין היה בסיס ציבורי רחב דיו לשיקום מהיר של העם היהודי בארצו, אפילו בגיבוי של השלטון הבבלי על-ידי גדליהו בן-אחיקם. אך קם יהודי אחר ורצח אותו. כתוצאה מכך התפזרה שארית הפליטה, והארץ נישומה שבעים שנה.
חמור הרבה יותר מזה הוא מה שאירע בבית שני. ומומלץ מאוד, במיוחד בתקופה שלנו, לקרוא את תיאורו של יוספוס פלביוס בספרו "מלחמת היהודים והרומאים", על חורבן ירושלים. זהו לקח שחייבים ללומדו היטב.
ירושלים היתה עיר אדירה, מבוצרת ומאורגנת, אשר חי בה עם של גיבורים. הצבא הרומאי הגדול צר עליה במשך שלוש שנים וחצי, זמן כה ממושך על עיר אחת בלבד! הוא לא עשה זאת מעולם קודם לכן. אנשי יהודה היו יוצאים אל מחוץ לחומות, נכנסים אל תוך המחנה הרומאי ועושים בהם שמות. גיבורים כאריות. אך בעוד שביום היו לוחמים נגד הרומאים, בלילה לחמו זה כנגד זה. העיר היתה מחולקת לשלושה חלקים, בכל חלק התבצרה מפלגה אחרת, ונוסף על מלחמתם ברומאים המשיכו לנהל את המלחמה הפנים מפלגתית.
כך התפוררה ירושלים. לא הרומאים פוררוה. אנחנו פוררנוה בשנאת החינם שהיתה בתוכנו .
ולא רק מפני שאנו מפוררים אנו חלשים, אלא מפני ששנאת חינם מביאה לכל הרעות שבעולם, ועד לשפיכות דמים, היא עצמה סיבה לחורבן ירושלים, היא הגורמת לסילוק שכינה, וכמבואר ב"נפש החיים" שעוונותינו החריבו נווה של מעלה ועל-ידי זה היה להם לנבוכדנאצר ולטיטוס היכולת להחריב מקדש של מטה המכוון נגד מקדש של מעלה, כמו שאמרו חז"ל "קמחא טחינא טחינת" .
תשובה גמורה
על זה אנו עושים תשובה, תשובה קשה, ארוכה. כבר אלפיים שנה אנו עסוקים בתיקון חטא שנאת החינם. כותב רמב"ם : "אי זו היא תשובה גמורה. זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה, מפני התשובה. לא מיראה ולא מכשלון כוח אבל תשובה גמורה מהי? כאשר אדם עומד בפני מצב שיש בו בדיוק אותו ניסיון שפעם נכשל בו, ויש בידו גם עתה האפשרות להיכשל באותו החטא - והוא איננו נכשל, רק מפני שעשה תשובה - זוהי תשובה גמורה. והרמב"ם מביא דוגמא: "הרי שבא על אשה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכוח גופו, ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר, זהו בעל תשובה גמורה" . על-פי זה מפרט הרמב"ם את הסדר הנכון, כיצד לעקור מן הלב את כל הרשמים של החטא עד כדי כך שיכולים לבוא לידי תשובה גמורה. הסדר הידוע: חרטה, עזיבה וקבלה לעתיד.
יש להבין שבבית-שני אכן היו מחלוקות חמורות. המחלוקת בין המתונים לקנאים היתה מחלוקת רצינית מאוד. המתונים אמרו שאין זה הזמן המתאים, ואי-אפשר להילחם ברומאים. והקנאים, פטריוטים לאומיים, אמרו: לא, לא נוותר, בכוחנו להשיב לנו את עצמאותינו המדינית והתרבותית. המחלוקת בין הפרושים לצדוקים אף היא היתה רצינית ביותר. הסיעות שלחמו ביניהן לחמו על הסוגיות החמורות ביותר שנוגעות לצביונו, לתרבותו ולחירותו של העם היהודי בארץ-ישראל. אולם הצורה שבה נלחמו, והשנאה שהיתה בלבבות, הן שגרמו לחורבן הבית.
כפי הנראה, ריבונו-של-עולם מזמן אותנו לאותה מציאות. אי אפשר שלא לראות את הדמיון למציאות של ימינו. יש הרוצים לעשות אנלוגיה ולהשוות את המחלוקת בין הדתיים והחילוניים למחלוקת שהייתה בין הפרושים לצדוקים, ואת המחלוקת שבין המתונים לקנאים - למחלוקת שבין ימין לשמאל. איני חושב שהאנלוגיה נכונה, יש הבדלים גדולים בין תכני המחלוקות אז והיום. אבל לא זאת הנקודה.
הנקודה היא שהיום במדינת ישראל קיימים פערים עצומים בין חלקים שונים בחברה, כשכל צד בטוח שהדרך שלו היא היחידה הנכונה גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה היסטורית פוליטית, וכל עתידה המוסרי, הבטחוני והקיומי של האומה תלוי בזה שילכו על-פי שיטתו! כך כל צד, השני, השלישי והרביעי, כולם חושבים בדיוק באותו אופן רק בחילופי עמדות.
מצב זה מזמין חלילה את מה שהיה בבית שני. כי אם אני נלחם על קיומה של האומה, על עתידה של האומה, על תרבותה של האומה, יש סכנה שתתפתח תחושה אצל אדם האומר שום דבר לא יעצור אותי מלהחליט שעמדתי היא שתהיה השולטת, הצודקת, המכרעת והעושה את פעולתה! והמטרה עלולה לקדש את האמצעים, וכל מי שמפריע לי הוא "עוכר ישראל", "בוגד" וכיו"ב.
בסכנה נוראה זו אנחנו נמצאים היום, ואתה עלינו להתמודד. אפשר להוסיף ולומר , לא נהיה ראויים לגאולה, לא נהיה ראויים להמשך פיתוחה ושגשוגה של מדינתנו, אלא אם כן נדע לעמוד בניסיון שבו נכשלנו בעבר, אלא אם כן נדע להאיר בקרבנו את אור האהבה, האמונה והאחדות, למרות, ועם כל חילוקי הדעות הקיימים בינינו. רק אם נדע לעשות תשובה גמורה , נתקן את העבר ונהיה ראויים לעתיד טוב יותר.
הסוד "יחד"
נדרשו לנו קרוב לאלפיים שנה עד שבנינו את הרגע הזה. קל מאוד להחריב את זה. יש עמים שהם בעלי מסורת דמוקרטית רבת שנים. לאמריקאים מאתיים שנה, לאנגלים, מאז המגנה-קרטה, כארבע-מאות שנה. יש דברים שהופכים עם הזמן להיות טבועים בנפש, אך עם צעיר עלול בקלות לפרק את עצמו: אתמול החלטנו להיות ביחד, עכשיו זה לא נראה לי, אתה לא מתפקד כמו שצריך, אני לא סובל אותך ואת הדעות שלך, אני חושב שאתה מחריב את המדינה, אתה עוכר ישראל, אתה פושע, אתה בוגד, אתה כזה וכזה. מתחילים להחריב את ה"ביחד".
"ונתתי רוחי בכם וחייתם" איננו אקט נסי חד-פעמי. כדי שאומה תתפקד כאומה, חייבת לפעם בה איזו רוח פנימית של תודעה ציבורית, של אחריות הדדית, של הרגשת קשר נפשי בין אדם לחברו, של אחריות ציבורית. הרב מכנה את זה ב"אורות" בביטוי "חפץ החיים הקיבוצי". זוהי פסיכולוגיה מיוחדת, זה מה שמגבש אנשים ביחד ועושה אותם לעם, וזה מצריך חינוך, לפעמים חינוך של דורות מהי משמעת ציבורית, מהי אחריות הדדית, מהי שותפות של אמת וכיו"ב. זה לגמרי לא פשוט.
נכון, אנחנו עם צעיר. זקן וצעיר. כעם שיש לו תרבות, ערכים, מוסר יש לנו מסורת של אלפי שנים. לפני 3700 שנה לערך נטל אבינו הראשון מקל וניפץ את הפסלים והחל קורא בשם ה'. לפני 3300 שנה עמדנו כולנו יחד בחורב ופנים בפנים דיבר ה' עמנו אנוכי ה' אלוקיך לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני ושם קיבלנו את התורה, ומאז ועד היום, התורה - דבר ה', היא המקור האחד והיחיד של ערכי תרבות, ערכי מוסר וצדק, שהולכים ומתפשטים, מאתנו לעולם כולו. אבל כעם שחזר לתפקד כעם, כמדינה בזירה החברתית-פנימית ובזירה הבינלאומית - בזה אנו מתחילים מחדש.
אנחנו צריכים לשאת באחריות גדולה, לבנות, לגבש, ולשמור היטב את אותם הרגשות, התחושות, אותן נורמות של חיים, אותן מחשבות אשר בונות את ה"ביחד". כל מה שמסכן או מחריב את תודעת ה"ביחד", הריהו נעיצת חרב בגב האומה.
לכן כל העקרונות שהוזכרו קודם לכן, עלינו לשמור עליהם, להיזהר מלהיכשל בהם, כי התמצית של כל תפיסתנו את התקופה, את הדור ואת הגאולה, מתחילה מכך, שהחיינו וקיימנו, והגיענו להיות עם חי ופועל כעם ריבוני בארצו. זוהי ראשית צמיחת גאולתנו.
זהו דבר מופלא. אנו חיים בתקופה שבה אנו רואים כיצד מתקיים חזון הנביאים לנגד עינינו. פסוקי נבואה אשר במשך שנים רבות היו בבחינת חזון רחוק הופכים למציאות היסטורית ריאלית וממשית.
הרב צבי יהודה זצ"ל היה בשמחה חוזר ומקריא פעמים רבות מכתב שנתקבל מאסיר ציון בסיביר, שישב במחנה לאסירים פוליטיים. היו שם אנשי רוח אוהבי חופש, וגם אנשי דת נוצרים שכולם היוו "אלמנט מסוכן" למשטר הקומוניסטי. אותו אסיר כתב שהאסירים האחרים מתייחסים אליו בכבוד מן הסיבה ש"אתה שייך לעם שרואים כיצד נבואות הנביאים לגביו הולכות ומתקיימות אחת לאחת", אפילו גויים, אנשי מעלה, ראו את הפלא הזה, של התקיימות דברי הנביאים בימינו.
המאמר מופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .
(מתוך ספרו "ויהי ידיו אמונה")
נביט לאחור, אל העובדות ההיסטוריות הידועות. בתום תקופת בית ראשון, לפי מה שידוע לנו, למרות חורבן ירושלים ושריפת בית-המקדש, עדיין נותרה שארית הפליטה בארץ-ישראל. עדיין היה בסיס ציבורי רחב דיו לשיקום מהיר של העם היהודי בארצו, אפילו בגיבוי של השלטון הבבלי על-ידי גדליהו בן-אחיקם. אך קם יהודי אחר ורצח אותו. כתוצאה מכך התפזרה שארית הפליטה, והארץ נישומה שבעים שנה.
חמור הרבה יותר מזה הוא מה שאירע בבית שני. ומומלץ מאוד, במיוחד בתקופה שלנו, לקרוא את תיאורו של יוספוס פלביוס בספרו "מלחמת היהודים והרומאים", על חורבן ירושלים. זהו לקח שחייבים ללומדו היטב.
ירושלים היתה עיר אדירה, מבוצרת ומאורגנת, אשר חי בה עם של גיבורים. הצבא הרומאי הגדול צר עליה במשך שלוש שנים וחצי, זמן כה ממושך על עיר אחת בלבד! הוא לא עשה זאת מעולם קודם לכן. אנשי יהודה היו יוצאים אל מחוץ לחומות, נכנסים אל תוך המחנה הרומאי ועושים בהם שמות. גיבורים כאריות. אך בעוד שביום היו לוחמים נגד הרומאים, בלילה לחמו זה כנגד זה. העיר היתה מחולקת לשלושה חלקים, בכל חלק התבצרה מפלגה אחרת, ונוסף על מלחמתם ברומאים המשיכו לנהל את המלחמה הפנים מפלגתית.
כך התפוררה ירושלים. לא הרומאים פוררוה. אנחנו פוררנוה בשנאת החינם שהיתה בתוכנו .
ולא רק מפני שאנו מפוררים אנו חלשים, אלא מפני ששנאת חינם מביאה לכל הרעות שבעולם, ועד לשפיכות דמים, היא עצמה סיבה לחורבן ירושלים, היא הגורמת לסילוק שכינה, וכמבואר ב"נפש החיים" שעוונותינו החריבו נווה של מעלה ועל-ידי זה היה להם לנבוכדנאצר ולטיטוס היכולת להחריב מקדש של מטה המכוון נגד מקדש של מעלה, כמו שאמרו חז"ל "קמחא טחינא טחינת" .
תשובה גמורה
על זה אנו עושים תשובה, תשובה קשה, ארוכה. כבר אלפיים שנה אנו עסוקים בתיקון חטא שנאת החינם. כותב רמב"ם : "אי זו היא תשובה גמורה. זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה, מפני התשובה. לא מיראה ולא מכשלון כוח אבל תשובה גמורה מהי? כאשר אדם עומד בפני מצב שיש בו בדיוק אותו ניסיון שפעם נכשל בו, ויש בידו גם עתה האפשרות להיכשל באותו החטא - והוא איננו נכשל, רק מפני שעשה תשובה - זוהי תשובה גמורה. והרמב"ם מביא דוגמא: "הרי שבא על אשה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכוח גופו, ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר, זהו בעל תשובה גמורה" . על-פי זה מפרט הרמב"ם את הסדר הנכון, כיצד לעקור מן הלב את כל הרשמים של החטא עד כדי כך שיכולים לבוא לידי תשובה גמורה. הסדר הידוע: חרטה, עזיבה וקבלה לעתיד.
יש להבין שבבית-שני אכן היו מחלוקות חמורות. המחלוקת בין המתונים לקנאים היתה מחלוקת רצינית מאוד. המתונים אמרו שאין זה הזמן המתאים, ואי-אפשר להילחם ברומאים. והקנאים, פטריוטים לאומיים, אמרו: לא, לא נוותר, בכוחנו להשיב לנו את עצמאותינו המדינית והתרבותית. המחלוקת בין הפרושים לצדוקים אף היא היתה רצינית ביותר. הסיעות שלחמו ביניהן לחמו על הסוגיות החמורות ביותר שנוגעות לצביונו, לתרבותו ולחירותו של העם היהודי בארץ-ישראל. אולם הצורה שבה נלחמו, והשנאה שהיתה בלבבות, הן שגרמו לחורבן הבית.
כפי הנראה, ריבונו-של-עולם מזמן אותנו לאותה מציאות. אי אפשר שלא לראות את הדמיון למציאות של ימינו. יש הרוצים לעשות אנלוגיה ולהשוות את המחלוקת בין הדתיים והחילוניים למחלוקת שהייתה בין הפרושים לצדוקים, ואת המחלוקת שבין המתונים לקנאים - למחלוקת שבין ימין לשמאל. איני חושב שהאנלוגיה נכונה, יש הבדלים גדולים בין תכני המחלוקות אז והיום. אבל לא זאת הנקודה.
הנקודה היא שהיום במדינת ישראל קיימים פערים עצומים בין חלקים שונים בחברה, כשכל צד בטוח שהדרך שלו היא היחידה הנכונה גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה היסטורית פוליטית, וכל עתידה המוסרי, הבטחוני והקיומי של האומה תלוי בזה שילכו על-פי שיטתו! כך כל צד, השני, השלישי והרביעי, כולם חושבים בדיוק באותו אופן רק בחילופי עמדות.
מצב זה מזמין חלילה את מה שהיה בבית שני. כי אם אני נלחם על קיומה של האומה, על עתידה של האומה, על תרבותה של האומה, יש סכנה שתתפתח תחושה אצל אדם האומר שום דבר לא יעצור אותי מלהחליט שעמדתי היא שתהיה השולטת, הצודקת, המכרעת והעושה את פעולתה! והמטרה עלולה לקדש את האמצעים, וכל מי שמפריע לי הוא "עוכר ישראל", "בוגד" וכיו"ב.
בסכנה נוראה זו אנחנו נמצאים היום, ואתה עלינו להתמודד. אפשר להוסיף ולומר , לא נהיה ראויים לגאולה, לא נהיה ראויים להמשך פיתוחה ושגשוגה של מדינתנו, אלא אם כן נדע לעמוד בניסיון שבו נכשלנו בעבר, אלא אם כן נדע להאיר בקרבנו את אור האהבה, האמונה והאחדות, למרות, ועם כל חילוקי הדעות הקיימים בינינו. רק אם נדע לעשות תשובה גמורה , נתקן את העבר ונהיה ראויים לעתיד טוב יותר.
הסוד "יחד"
נדרשו לנו קרוב לאלפיים שנה עד שבנינו את הרגע הזה. קל מאוד להחריב את זה. יש עמים שהם בעלי מסורת דמוקרטית רבת שנים. לאמריקאים מאתיים שנה, לאנגלים, מאז המגנה-קרטה, כארבע-מאות שנה. יש דברים שהופכים עם הזמן להיות טבועים בנפש, אך עם צעיר עלול בקלות לפרק את עצמו: אתמול החלטנו להיות ביחד, עכשיו זה לא נראה לי, אתה לא מתפקד כמו שצריך, אני לא סובל אותך ואת הדעות שלך, אני חושב שאתה מחריב את המדינה, אתה עוכר ישראל, אתה פושע, אתה בוגד, אתה כזה וכזה. מתחילים להחריב את ה"ביחד".
"ונתתי רוחי בכם וחייתם" איננו אקט נסי חד-פעמי. כדי שאומה תתפקד כאומה, חייבת לפעם בה איזו רוח פנימית של תודעה ציבורית, של אחריות הדדית, של הרגשת קשר נפשי בין אדם לחברו, של אחריות ציבורית. הרב מכנה את זה ב"אורות" בביטוי "חפץ החיים הקיבוצי". זוהי פסיכולוגיה מיוחדת, זה מה שמגבש אנשים ביחד ועושה אותם לעם, וזה מצריך חינוך, לפעמים חינוך של דורות מהי משמעת ציבורית, מהי אחריות הדדית, מהי שותפות של אמת וכיו"ב. זה לגמרי לא פשוט.
נכון, אנחנו עם צעיר. זקן וצעיר. כעם שיש לו תרבות, ערכים, מוסר יש לנו מסורת של אלפי שנים. לפני 3700 שנה לערך נטל אבינו הראשון מקל וניפץ את הפסלים והחל קורא בשם ה'. לפני 3300 שנה עמדנו כולנו יחד בחורב ופנים בפנים דיבר ה' עמנו אנוכי ה' אלוקיך לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני ושם קיבלנו את התורה, ומאז ועד היום, התורה - דבר ה', היא המקור האחד והיחיד של ערכי תרבות, ערכי מוסר וצדק, שהולכים ומתפשטים, מאתנו לעולם כולו. אבל כעם שחזר לתפקד כעם, כמדינה בזירה החברתית-פנימית ובזירה הבינלאומית - בזה אנו מתחילים מחדש.
אנחנו צריכים לשאת באחריות גדולה, לבנות, לגבש, ולשמור היטב את אותם הרגשות, התחושות, אותן נורמות של חיים, אותן מחשבות אשר בונות את ה"ביחד". כל מה שמסכן או מחריב את תודעת ה"ביחד", הריהו נעיצת חרב בגב האומה.
לכן כל העקרונות שהוזכרו קודם לכן, עלינו לשמור עליהם, להיזהר מלהיכשל בהם, כי התמצית של כל תפיסתנו את התקופה, את הדור ואת הגאולה, מתחילה מכך, שהחיינו וקיימנו, והגיענו להיות עם חי ופועל כעם ריבוני בארצו. זוהי ראשית צמיחת גאולתנו.
זהו דבר מופלא. אנו חיים בתקופה שבה אנו רואים כיצד מתקיים חזון הנביאים לנגד עינינו. פסוקי נבואה אשר במשך שנים רבות היו בבחינת חזון רחוק הופכים למציאות היסטורית ריאלית וממשית.
הרב צבי יהודה זצ"ל היה בשמחה חוזר ומקריא פעמים רבות מכתב שנתקבל מאסיר ציון בסיביר, שישב במחנה לאסירים פוליטיים. היו שם אנשי רוח אוהבי חופש, וגם אנשי דת נוצרים שכולם היוו "אלמנט מסוכן" למשטר הקומוניסטי. אותו אסיר כתב שהאסירים האחרים מתייחסים אליו בכבוד מן הסיבה ש"אתה שייך לעם שרואים כיצד נבואות הנביאים לגביו הולכות ומתקיימות אחת לאחת", אפילו גויים, אנשי מעלה, ראו את הפלא הזה, של התקיימות דברי הנביאים בימינו.
המאמר מופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .
(מתוך ספרו "ויהי ידיו אמונה")