מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו", במסכת יומא (ט ב) אמרו: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בה עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים… אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם".

ובתוספתא (סוף מסכת מנחות) מובא: "אבל באחרונה (בבית השני) מכירין אנו בהן שהם עמלים בתורה (ובירושלמי הוסיפו "וזהירין במצוות ובמעשרות וכל ווסת טובה היתה בהן") מפני מה גלו? מפני שאוהבין את הממון ושונאים איש את רעהו, ללמדך שקשה שנאת איש את רעהו לפני המקום ששקלה הכתוב כנגד ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים".

והנה למרות האמור, בעיון נוסף אנו מזהים סיבות נוספות לחורבן, הנביא ירמיהו (ט יא) שהיה בבית הראשון אומר: "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דיבר פי ה' ויגידה, על מה אבדה הארץ נצתה במדבר מבלי עובר", ואת דבריו אלו פירשו בגמרא (ב"מ פה א-ב): "דבר זה אמרו חכמים ולא פירושוהו אמרו נביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שנאמר (שם ט יב): "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם'... שלא ברכו בתורה תחילה". על הפירוש הזה יש לשאול: הרי חטאי אנשי הבית הראשון מפורשים בהרחבה בדברי הנביאים, ולא רק ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים, שהיו רק חלק מהן, ואם כך מדוע לא ידעו "על מה אבדה הארץ"?

גם בבית שני אנו מוצאים במדרשים ובגמרות, נוסף לשנאת החינם, עוד סיבות לחורבן, וכמה דוגמאות: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת... ביטלו בה תינוקות של בית רבן... שלא הוכיחו זה את זה... בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה" (שבת קיט ב). ובמדרש מובא: "שעבדו בה שבעה בתי דינין עבודת אלילים" (ילק"ש ירמיה רצג). ואם כך מדוע מיקדו חז"ל את סיבות החורבן דווקא ב"שלא ברכו בתורה" וב"שנאת החינם"?

האם קיימת סיבה אחת לשני החורבנות, או שכל אחד מהם נחרב בגלל סיבה אחרת? לפי הנצי"ב בפירושו "הרחב דבר" (על פירושו העמק דבר", דברים ד יד) אכן היתה סיבה אחת לשני החורבנות כמו שכתב שם: "וראוי לדעת שכמו בחורבן בית ראשון שהיה עיקרו בשביל ע"ז היו ראשי המחטיאים גדולי תורה. כן חורבן בית שני שהגיע על ידי שנאת חינם ועיקרו היה אהבת הממון יותר מדי, היו גם כן עיקר המחטיאים את הרבים גדולי תורה שעליהם צוחה התורה: "עם נבל ולא חכם". ושני החטאים הללו (ע"ז ואהבת הממון) אע"ג שנראים לנו שהם רחוקים זה מזה הרבה, באמת ממקור אחד יוצאים בדבר הנראה שהוא מביא לידי פרנסה ברווחה, שזה היה חשק לעבודה זרה בבית הראשון, וזה היה אהבת הבצע בבית השני", ומסיים שם הנצי"ב: "ועדיין הוא מרקד בינינו".

כשעם ישראל חוטא עומדות בפני ההשגחה העליונה שתי האפשרויות להעניש את ישראל: האחת, להשאיר את ישראל בארצו ולהענישו בארץ ישראל בעונשי ממון או גוף, והשניה, להגלותו מארצו, להחריב את ארצו ולהענישו בגלות בארץ נכריה. מתי בוחרת ההשגחה העליונה באפשרות הראשונה ומתי באפשרות השניה? כל עוד קיים בעם ישראל גרעין רוחני איתן ויציב, שלומדי התורה שלו הם ברמה אמונית ומוסרית, גם אם הציבור הרחב כשל בעבירות, אפילו בעבירות חמורות של גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, יש תקווה שאנשי הרוח באמונתם ובמוסריותם יחזירו את העם למוטב, ומה בצע להגלותו מארצו.

אבל הכשל גם בבית ראשון וגם בבית שני היה בלומדי התורה, בבית ראשון היה הכשל אמוני, "שלא ברכו בתורה תחילה", שלמדו את התורה שלא במחובר עם הקב"ה. ובבית שני הכשל היה מוסרי, שלומדי התורה מאהבתם את הממון שנאו איש את רעהו. וכשלומדי התורה כשלו, כשתורתם חסרה את הבסיס המוסרי והאמוני, כי אז אפסה כל תקווה של תיקון, ולא נותר להשגחה העליונה אלא לנתח ולפרק את המסגרת הלאומית, בהרחקת האומה מארצה, ואז בפיזור התחילה האומה להיבנות מחדש, להקים חיל של לומדי תורה מאמינים ומוסריים, והם הם שיבנו את האומה מחדש.



המאמר מופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .