נבחרי ציבור מתוודעים לעוצמתה של הבושה כאשר הם נקלעים להסתבכויות משפטיות שיש עימן קלון. יותר מאשר יראת העונש הצפוי, הבושה הכרוכה בתהליך המחפיר של עמידה לדין היא זו המעוררת את ייסורי הנפש הגדולים ביותר, במיוחד בקרב אותם חשודים ונאשמים שהורגלו לכבוד ולשררה. גם ביחס שבין האדם לבוראו אמורה יראת שמיים לשמור על המאמין מפני פיתויים שעלולים לדרדרו לחטאים, אך בושת שמיים מסתברת כאמצעי המרתיע ביותר מפני פיתויים בלתי-כשרים.
התהליכים המתרחשים במדינת ישראל, שהגיעו לשיאם בהרפתקת אוסלו, מוכיחים שתודעת הבושה מוגבלת לענייני הסתבכויות אישיות בתחום הפלילי, בעוד שברמת האחריות הלאומית והזהות היהודית השתרשה בארץ תרבות של העדר בושה. הבושה האופיינית להסתבכויות פליליות היא חרפה שלאחר מעשה הנובעת מעצם חשיפת הקלון ואובדן הכבוד הציבורי. לעומת החרפה הצומחת מתוך רדיפת כבוד, מעידה בושת אמת על איכותה המוסרית של חברה המבינה את החשיבות הגלומה בבחינה המתמדת של מחויבותה לערכיה.
מתוקף הבושה הפנימית שחש אדם בינו לבין עצמו על נקודות תורפה הידועות לו ולבוראו בלבד, חייבים אזרחי המדינה לבחון את דמות עצמם המשתקפת באספקלריית המציאות הישראלית.
בניגוד לדמות הנצח של עם לבדד ישכון, אשר נבחר על-ידי בורא עולם להפיץ את תורתו בין העמים, ניצבת תדמיתה העכשווית של ישראל כמדינה זעירה בעלת מאפיינים קולוניאליים הכמהה להיטמע במשפחת העמים. בניגוד לדימוי ההרואי של עם נצח, אשר הנחיל לעולם את המוסר המונותיאיסטי ושרד אלפיים שנות גלות על מנת לשמש אור לגויים בדרך הגשמת יעדיו הנשגבים בארצו, מצטיירת ישראל כמדינה כנועה ומושפלת שעורגת ללטיפותיהם של עמי העולם. לנוכח לוחמנותם העיקשת של הערבים קורסת ישראל ומוותרת על חזון שיבת ציון תוך כדי שקיעתה לשפל של מדינת חסות נחותה הנסמכת על חסדי התמיכה האמריקאית.
במצב הנוכחי חייב הציבור היהודי להידרש לשאלה: האם כה עלוב העם היושב בציון בעיני עצמו עד שאינו מסוגל לגייס ולו מעט מגדלות הנפש של אבותיו על מנת לכונן מדינה יהודית המתקרבת לחזון המקראי? על ביזוי נס תקומת המדינה חייב הציבור לחוש בושה גדולה, וכן על כך שהשחית את הישגיו המופלאים של הנס עד כדי כיווצה של ישראל למסגרת מדינית מעורפלת המאכלסת ערב-רב דובר ישראלית.
בפני אבותיו המקראיים חייב העם לחוש בושה כפולה ומכופלת. אלא שהתרופפות התודעה היהודית אחראית לכך שאבותינו הקדמונים נתפשים בעיני רובו של העם היהודי כדמויות מיתולוגיות ערטילאיות שלא ניתן לפתח כלפיהם יחס אישי רגשי, לרבות תחושת בושה. על רקע תקופתנו המתירנית, המקילה את הדחקת הבושה מפני נביאי המקרא, מצטיירת הנבואה כתופעה ספרותית המגדירה יעדים מוסריים מופשטים שאינם ניתנים להשגה על ידי בני אנוש. מכאן שכל קטן-אמונה יכול בנקל להצדיק את חולשתו המוסרית באמצעות השוואה לבני תקופת המקרא שלא הצליחו לעמוד בצפיותיהם המוסריות של הנביאים.
תקופת חז"ל נתפשת בתודעת העם היהודי כעידן מוחשי יותר מאשר תקופת המקרא, אם כי הדמיון המודרני מתקשה לעתים קרובות להפנים את גדולתם האנושית של התנאים, האמוראים והסבוראים. מחקריהם ההלכתיים של חז"ל, אשר התמקדו בענייני הפרט והקהילה בעוד שסוגיות התקומה הממלכתית נחשבו כהלכה למשיח, יוצרים נתיב מילוט לכל המתחמקים מפני הבושה הלאומית שאנו צריכים לחוש על ביזוי ההלכה הממלכתית.
אך את הבושה הגדולה מכולן אנחנו חייבים לחוש כלפי מאה דורות של בני עמנו אשר במסירות נפש שמרו על גחלת קיומה של האומה בתקופת הגלות הארוכה. כנגד כל הסיכויים כנגד ההרג, הרדיפות וההשפלות, כנגד ההתבוללות, השמד והעבודה הזרה -דבק גרעין האומה בזהותו היהודית על אפם ועל חמתם של השונאים והצוררים. אל מול מסירות נפש כזאת, המסמלת את תמצית הקדושה שמסוגלים בני-אדם לגלות במסגרת המגבלות האנושיות, אנחנו חייבים להרכין את ראשנו בכלימה על חולשתנו המוסרית.
אין שום תירוץ שיוכל להצדיק את חרפת הפקרתם של חבלי מולדת ואת ההתנערות מערכי היהדות דווקא כאשר זכינו למסגרת ממלכתית ריבונית וחזקה, בעוד שמאה דורות גלות קרועים בין עמי העולם ונאנקים תחת עולם של תנאי קיום בלתי-נסבלים היו מסוגלים לדבוק בחזון שיבת ציון. אם איננו חשים בושה על ביזוי חזון התקומה, שנוצק מדם ליבם של אותם מאה דורות, אזי איננו ראויים להיקרא בני-העם היהודי על כל המשתמע מכך.
התהליכים המתרחשים במדינת ישראל, שהגיעו לשיאם בהרפתקת אוסלו, מוכיחים שתודעת הבושה מוגבלת לענייני הסתבכויות אישיות בתחום הפלילי, בעוד שברמת האחריות הלאומית והזהות היהודית השתרשה בארץ תרבות של העדר בושה. הבושה האופיינית להסתבכויות פליליות היא חרפה שלאחר מעשה הנובעת מעצם חשיפת הקלון ואובדן הכבוד הציבורי. לעומת החרפה הצומחת מתוך רדיפת כבוד, מעידה בושת אמת על איכותה המוסרית של חברה המבינה את החשיבות הגלומה בבחינה המתמדת של מחויבותה לערכיה.
מתוקף הבושה הפנימית שחש אדם בינו לבין עצמו על נקודות תורפה הידועות לו ולבוראו בלבד, חייבים אזרחי המדינה לבחון את דמות עצמם המשתקפת באספקלריית המציאות הישראלית.
בניגוד לדמות הנצח של עם לבדד ישכון, אשר נבחר על-ידי בורא עולם להפיץ את תורתו בין העמים, ניצבת תדמיתה העכשווית של ישראל כמדינה זעירה בעלת מאפיינים קולוניאליים הכמהה להיטמע במשפחת העמים. בניגוד לדימוי ההרואי של עם נצח, אשר הנחיל לעולם את המוסר המונותיאיסטי ושרד אלפיים שנות גלות על מנת לשמש אור לגויים בדרך הגשמת יעדיו הנשגבים בארצו, מצטיירת ישראל כמדינה כנועה ומושפלת שעורגת ללטיפותיהם של עמי העולם. לנוכח לוחמנותם העיקשת של הערבים קורסת ישראל ומוותרת על חזון שיבת ציון תוך כדי שקיעתה לשפל של מדינת חסות נחותה הנסמכת על חסדי התמיכה האמריקאית.
במצב הנוכחי חייב הציבור היהודי להידרש לשאלה: האם כה עלוב העם היושב בציון בעיני עצמו עד שאינו מסוגל לגייס ולו מעט מגדלות הנפש של אבותיו על מנת לכונן מדינה יהודית המתקרבת לחזון המקראי? על ביזוי נס תקומת המדינה חייב הציבור לחוש בושה גדולה, וכן על כך שהשחית את הישגיו המופלאים של הנס עד כדי כיווצה של ישראל למסגרת מדינית מעורפלת המאכלסת ערב-רב דובר ישראלית.
בפני אבותיו המקראיים חייב העם לחוש בושה כפולה ומכופלת. אלא שהתרופפות התודעה היהודית אחראית לכך שאבותינו הקדמונים נתפשים בעיני רובו של העם היהודי כדמויות מיתולוגיות ערטילאיות שלא ניתן לפתח כלפיהם יחס אישי רגשי, לרבות תחושת בושה. על רקע תקופתנו המתירנית, המקילה את הדחקת הבושה מפני נביאי המקרא, מצטיירת הנבואה כתופעה ספרותית המגדירה יעדים מוסריים מופשטים שאינם ניתנים להשגה על ידי בני אנוש. מכאן שכל קטן-אמונה יכול בנקל להצדיק את חולשתו המוסרית באמצעות השוואה לבני תקופת המקרא שלא הצליחו לעמוד בצפיותיהם המוסריות של הנביאים.
תקופת חז"ל נתפשת בתודעת העם היהודי כעידן מוחשי יותר מאשר תקופת המקרא, אם כי הדמיון המודרני מתקשה לעתים קרובות להפנים את גדולתם האנושית של התנאים, האמוראים והסבוראים. מחקריהם ההלכתיים של חז"ל, אשר התמקדו בענייני הפרט והקהילה בעוד שסוגיות התקומה הממלכתית נחשבו כהלכה למשיח, יוצרים נתיב מילוט לכל המתחמקים מפני הבושה הלאומית שאנו צריכים לחוש על ביזוי ההלכה הממלכתית.
אך את הבושה הגדולה מכולן אנחנו חייבים לחוש כלפי מאה דורות של בני עמנו אשר במסירות נפש שמרו על גחלת קיומה של האומה בתקופת הגלות הארוכה. כנגד כל הסיכויים כנגד ההרג, הרדיפות וההשפלות, כנגד ההתבוללות, השמד והעבודה הזרה -דבק גרעין האומה בזהותו היהודית על אפם ועל חמתם של השונאים והצוררים. אל מול מסירות נפש כזאת, המסמלת את תמצית הקדושה שמסוגלים בני-אדם לגלות במסגרת המגבלות האנושיות, אנחנו חייבים להרכין את ראשנו בכלימה על חולשתנו המוסרית.
אין שום תירוץ שיוכל להצדיק את חרפת הפקרתם של חבלי מולדת ואת ההתנערות מערכי היהדות דווקא כאשר זכינו למסגרת ממלכתית ריבונית וחזקה, בעוד שמאה דורות גלות קרועים בין עמי העולם ונאנקים תחת עולם של תנאי קיום בלתי-נסבלים היו מסוגלים לדבוק בחזון שיבת ציון. אם איננו חשים בושה על ביזוי חזון התקומה, שנוצק מדם ליבם של אותם מאה דורות, אזי איננו ראויים להיקרא בני-העם היהודי על כל המשתמע מכך.