יש שתי סיבות למה אנחנו לא משחררים אסירים "עם דם על הידיים". ראשית, מפני שאדם שכבר השתתף במעשה רצח, חשוד יותר מאחרים על כך שיחזור לטרור. ושנית, כדי שלא לאותת לרוצחים פוטנציאליים שאין להם ממה לחשוש ואחרי תקופה לא ארוכה הם ממילא ישוחררו.
אבל אנחנו משחררים מחבלים שיצאו לרצוח ולא הצליחו. כאלה שירו אבל לא פגעו, שהניחו מטענים שלא התפוצצו, או שנלכדו בדרך והפיגוע שזממו סוכל.
שתי הסיבות שלא לשחרר, חלות עליהם בדיוק כמו על הרוצחים, ואולי יותר. אדם שיצא לרצוח והחטיא, או פישל, הוא מועמד יותר ודאי לשוב ולנסות. בשחרורו המוקדם אנחנו מעניקים לו את ההזדמנות שעליה חלם בלילות הכלא, כאשר חבריו לתא לעגו לו על כישלונו: לחזור לפעילות ולהוכיח שהוא לא מחטיאן סידרתי.
ובאשר להתחייבות החגיגית שהם חותמים, שלא לשוב עוד לטרור, כל ילד יודע שהיא לא יותר מלעג לנרצחים. הממושמעים והמתונים שבהם מבינים אותה כהתחייבות שלא להפר את ההודנה כל עוד היא קיימת. עצם העובדה שמשחררים אותם כפיגומים לתחזוקת ההודנה, אומרת שגם ישראל לא מתכוונת ברצינות ליותר מזה.
שיחרור מקסימוב
לא לחינם שחרור האסירים הוא הנושא החם ביותר, וכמעט היחיד, שהפלשתינים מעלים על השולחן. הוא אבן הבוחן הגבישית ביותר לשאלה אם ההודנה היא צעד ראשון בדרך לפירוק תשתיות הטרור, או הפוגה לצורך שיקום תשתיות הטרור, וגם לשאלה אם ישראל מתכוונת ברצינות למה שהיא אומרת על הטרור.
שחרור מחבלים מאותת גם לעתיד וגם לעבר. רטרואקטיבית הוא נותן לגיטימציה לטרור, ולא יועילו כל ההתפתלויות. הוא אומר שאסירי הטרור אינם עבריינים אלא שבויי מלחמה, וכנהוג במלחמות, עם הפסקת האש עושים חילופי שבויים. לעתיד הוא משדר שרצח ישראלים איננו עבירה בלתי נסלחת.
אילו הייתה ההודנה אכן זמן התארגנות שניתן לאבו מאזן ודחלאן, לקראת ימים יבואו שבהם הם עתידים להשליט סדר ולמנוע טרור, הם עצמם היו מבקשים שלא ישוחררו עושי הצרות. אילו הייתה ההודנה תקופת מעבר לקראת נירמול יחסים ושכנות טובה, כל אדם ברחוב הערבי היה מבין שעוד לא הגיעה השעה לשחרור אסירים.
אבל הפלשתינים כבר אומרים לכל מיקרופון, ששחרורם של מאות האסירים הוא "בדיחה עלובה", ושעל השאלה הזאת ההודנה תישבר. צריך להקשיב למה שהם אומרים ולהאמין להם. המשוואה הזאת - המשך ההודנה מול המשך שיחרור האסירים - הולכת להפוך את ממשלת ישראל למין עופר מקסימוב, שאין לו ברירה אלא לגנוב עוד מיליון כדי לעבור עוד יום בשלום, ושברור לגמרי שתמורת המיליון הגנוב הוא לא קונה את מחר, רק את היום.
חידת שרון
ההיגיון הכי פשוט אומר ששחרור מחבלים, אם בכלל, הוא הדבר האחרון שאמור להתרחש בתהליך שלום. הענקת מחילה גורפת לפושעים היא מעשה כל כך קיצוני, כל כך אנטי ביטחוני, וכל כך בעייתי מבחינה מוסרית, שאפשר לשקול אותו כאירוע חד פעמי בתולדות שני עמים, אחרי שברור לגמרי שהארץ שקטה, האיבה שקעה, ובא הקץ לאלימות.
אבל אנחנו כבר שחררנו מחבלים, והם כבר חתמו על כתב התחייבות וכבר הפרו אותו, והארץ לא שקטה, ויקירי ההודנה, אבו מאזן וערפאת, מבטיחים שלא להלחם בטרור, והחמאס והג'יהאד מודיעים בגלוי שהם מתכוונים לחזור לטרור אחרי ההפוגה, וגדודי-חללי אל אקצה ממשיכים לירות בכבישים גם היום. אם בתנאים האלה היינו אומרים שנהיה מוכנים לדון על שחרור אסירים אבל רק בסוף התהליך, כל אדם בעולם היה מבין אותנו, מג'ורג' בוש ועד רנתיסי.
איך נפלה ממשלת שרון למלכודת הזאת, זוהי חידה. למה היא עושה את הדבר האחרון לפני הכל, למה היא מבזבזת כל כך מהר את ההישג שצה"ל השיג במלחמה המתישה והממושכת שעברה עלינו, ואת כל מה שהחברה הישראלית השיגה בדם ובדמעות - בהנהגת שרון - בעמידתה מול גל הטרור, עד שהפלשתינים היו הראשונים להישבר.
האם לא מבינים שם מה המשמעות של שחרור מחבלים ללא שום התחייבות מהצד שכנגד? מה השדר שהפעולה הזאת משדרת לכל ילד פלשתיני? האם לא רואים שם שבמשחק הפוקר הזה יש לנו קלפים יותר טובים משיש ליריב? שהרחוב הפלשתיני נאנק ומייחל לשקט לא פחות מאיתנו? שאבו מאזן ודחלאן, הרבה יותר מאשר ישראל, לא יכולים להרשות לעצמם שההודנה הזאת תיפול? האם לא שרון היה זה שלימד אותנו ששום הפסקת אש לא תחזיק מעמד אם שוב יפילו הפלשתינים עלינו את כל האחריות לקיומה? האם לא למדנו שום דבר מניסיון אוסלו?
חידה.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".
אבל אנחנו משחררים מחבלים שיצאו לרצוח ולא הצליחו. כאלה שירו אבל לא פגעו, שהניחו מטענים שלא התפוצצו, או שנלכדו בדרך והפיגוע שזממו סוכל.
שתי הסיבות שלא לשחרר, חלות עליהם בדיוק כמו על הרוצחים, ואולי יותר. אדם שיצא לרצוח והחטיא, או פישל, הוא מועמד יותר ודאי לשוב ולנסות. בשחרורו המוקדם אנחנו מעניקים לו את ההזדמנות שעליה חלם בלילות הכלא, כאשר חבריו לתא לעגו לו על כישלונו: לחזור לפעילות ולהוכיח שהוא לא מחטיאן סידרתי.
ובאשר להתחייבות החגיגית שהם חותמים, שלא לשוב עוד לטרור, כל ילד יודע שהיא לא יותר מלעג לנרצחים. הממושמעים והמתונים שבהם מבינים אותה כהתחייבות שלא להפר את ההודנה כל עוד היא קיימת. עצם העובדה שמשחררים אותם כפיגומים לתחזוקת ההודנה, אומרת שגם ישראל לא מתכוונת ברצינות ליותר מזה.
שיחרור מקסימוב
לא לחינם שחרור האסירים הוא הנושא החם ביותר, וכמעט היחיד, שהפלשתינים מעלים על השולחן. הוא אבן הבוחן הגבישית ביותר לשאלה אם ההודנה היא צעד ראשון בדרך לפירוק תשתיות הטרור, או הפוגה לצורך שיקום תשתיות הטרור, וגם לשאלה אם ישראל מתכוונת ברצינות למה שהיא אומרת על הטרור.
שחרור מחבלים מאותת גם לעתיד וגם לעבר. רטרואקטיבית הוא נותן לגיטימציה לטרור, ולא יועילו כל ההתפתלויות. הוא אומר שאסירי הטרור אינם עבריינים אלא שבויי מלחמה, וכנהוג במלחמות, עם הפסקת האש עושים חילופי שבויים. לעתיד הוא משדר שרצח ישראלים איננו עבירה בלתי נסלחת.
אילו הייתה ההודנה אכן זמן התארגנות שניתן לאבו מאזן ודחלאן, לקראת ימים יבואו שבהם הם עתידים להשליט סדר ולמנוע טרור, הם עצמם היו מבקשים שלא ישוחררו עושי הצרות. אילו הייתה ההודנה תקופת מעבר לקראת נירמול יחסים ושכנות טובה, כל אדם ברחוב הערבי היה מבין שעוד לא הגיעה השעה לשחרור אסירים.
אבל הפלשתינים כבר אומרים לכל מיקרופון, ששחרורם של מאות האסירים הוא "בדיחה עלובה", ושעל השאלה הזאת ההודנה תישבר. צריך להקשיב למה שהם אומרים ולהאמין להם. המשוואה הזאת - המשך ההודנה מול המשך שיחרור האסירים - הולכת להפוך את ממשלת ישראל למין עופר מקסימוב, שאין לו ברירה אלא לגנוב עוד מיליון כדי לעבור עוד יום בשלום, ושברור לגמרי שתמורת המיליון הגנוב הוא לא קונה את מחר, רק את היום.
חידת שרון
ההיגיון הכי פשוט אומר ששחרור מחבלים, אם בכלל, הוא הדבר האחרון שאמור להתרחש בתהליך שלום. הענקת מחילה גורפת לפושעים היא מעשה כל כך קיצוני, כל כך אנטי ביטחוני, וכל כך בעייתי מבחינה מוסרית, שאפשר לשקול אותו כאירוע חד פעמי בתולדות שני עמים, אחרי שברור לגמרי שהארץ שקטה, האיבה שקעה, ובא הקץ לאלימות.
אבל אנחנו כבר שחררנו מחבלים, והם כבר חתמו על כתב התחייבות וכבר הפרו אותו, והארץ לא שקטה, ויקירי ההודנה, אבו מאזן וערפאת, מבטיחים שלא להלחם בטרור, והחמאס והג'יהאד מודיעים בגלוי שהם מתכוונים לחזור לטרור אחרי ההפוגה, וגדודי-חללי אל אקצה ממשיכים לירות בכבישים גם היום. אם בתנאים האלה היינו אומרים שנהיה מוכנים לדון על שחרור אסירים אבל רק בסוף התהליך, כל אדם בעולם היה מבין אותנו, מג'ורג' בוש ועד רנתיסי.
איך נפלה ממשלת שרון למלכודת הזאת, זוהי חידה. למה היא עושה את הדבר האחרון לפני הכל, למה היא מבזבזת כל כך מהר את ההישג שצה"ל השיג במלחמה המתישה והממושכת שעברה עלינו, ואת כל מה שהחברה הישראלית השיגה בדם ובדמעות - בהנהגת שרון - בעמידתה מול גל הטרור, עד שהפלשתינים היו הראשונים להישבר.
האם לא מבינים שם מה המשמעות של שחרור מחבלים ללא שום התחייבות מהצד שכנגד? מה השדר שהפעולה הזאת משדרת לכל ילד פלשתיני? האם לא רואים שם שבמשחק הפוקר הזה יש לנו קלפים יותר טובים משיש ליריב? שהרחוב הפלשתיני נאנק ומייחל לשקט לא פחות מאיתנו? שאבו מאזן ודחלאן, הרבה יותר מאשר ישראל, לא יכולים להרשות לעצמם שההודנה הזאת תיפול? האם לא שרון היה זה שלימד אותנו ששום הפסקת אש לא תחזיק מעמד אם שוב יפילו הפלשתינים עלינו את כל האחריות לקיומה? האם לא למדנו שום דבר מניסיון אוסלו?
חידה.
אורי אליצור הוא עורך הירחון "נקודה", ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות" וב"מקור ראשון".