יש שנאת יהודים בעולם גם היום, 58 שנים אחרי. ילדינו אינם חשים בכך בגלל היותם כאן, ומפני שרצינו לשחררם מנטל הגלות. וכך פיתחו יהודי חו"ל מנגנוני הגנה, בעוד הצעירים שלנו חשופים לקרינה האנטישמית ללא מיגון. הם אינם יודעים "מאיפה זה נפל עליהם", הלא חינכו אותם שהם "כמו כולם"! בעיתות משבר כמו אחרי קרב ג'נין, כאשר הלבה האנטישמית פורצת לפתע, הישראלי היהודי עומד פעור פה וחסר ישע.
הפער שבין תודעה הזויה למציאות נקרא "דיסוננס קוגניטיבי", והוא עלול להיות מסוכן. צעירים שלנו, למשל, המגלים שלפתע כל העולם מאשים אותם, עלולים לחפש את האשם בעצמם, בעמם ובמדינתם.
לו הפנמנו את המציאות העוינת, היינו משכילים לחסן את הנוער שלנו נגד נגיפי האנטישמיות, מקדישים זמן ועניין ללמדו להפנים את האוקיינוס הגדול של שנאת ישראל. כך, הנוער שלנו לא היה גדל בתוך דיסוננס קוגניטיבי בכל הנוגע למקומו בעולם, כיחיד וכעם.
עוד יותר מסוכן הדיסוננס מסביב לשלום. השלום חייב להיות "עאדל" , אומרים הערבים, ואנחנו מתרגמים "צודק" ואומרים למה לא? אבל אצלם "צודק" הוא שם קוד לזכות השיבה!
הערוץ השני מראיין איש ח'מאס מדהיישה שהשתחרר זה עתה. כן, הוא חתם על התחייבות להימנע מטרור, ולמה לא? הלא האינתיפאדה אינה טרור, היא מלחמת שחרור! לא מחכמתו אנחנו נראים כטמבלים, כי אם בגלל הדיסוננס הקוגניטיבי שבינינו. ברק ביקש לצאת מבועת המציאות ההזויה, לאלצם לממש את השלום ע"י ויתור על כל תביעות נוספות. הם השיבו במלחמת-טרור.
הדיסוננס הקוגניטיבי חגג גם בעקבה. אבו מאזן תודרך לשאת את הנאום הכי מתון שאפשר וגינה את הטרור. הואיל והותקף מכל עבר, שלח את "שר" ההסברה שלו להסביר נכון, גיניתי את הטרור, אבל אנחנו הרי עושים מלחמת שחרור! מילה במילה - הח'מאסניק מדהיישה!
בעקבה ניסה שר חוץ להוציא מן הערבים משהו ממשי ותבע, שהמנהיג הפלסטיני יכיר בישראל כמדינה יהודית. תגובת אבו מאזן: "לא בא בחשבון" הוא מוכן להכיר רק בקיומה של מדינה בשם ישראל. (מצידו, המדינה החילונית-דמוקרטית, בעלת הרוב הערבי, יכולה בהחלט להיקרא גם "ישראל"). אבל משרון תבע במצח נחושה להכיר במדינה ערבית פלסטינית. בסוף, בוש הציל את המצב. הוא הכיר במדינה היהודית!
שרון, שאכל את הלוקש הזה, אינו סובל מדיסוננס קוגניטיבי לגבי כוונות הערבים, הוא - אנוס.
הפארסה בעקבה מזכירה פארסה קודמת, את ביטול האמנה הפלסטינית, אף היא בנוכחות נשיא אמריקני, וגם שם ראש ממשלה, נתניהו, פעל כאנוס. אבל התקשורת והמזרחנים, מדוע מכרו הם לעם את הדיסוננס הקוגניטיבי הזה ?
בפרשת גדר-ההפרדה ההתנגדות הערבית היא לכל תוואי שהוא, ובכל זאת אנשי תקשורת מגויסים מטילים הכל על הקטע של אריאל. פן יתברר, שהשלום אינו בר-השגה גם כשהגדר על הקו הירוק ואפסו סיכוייהם לראות עוד בחייהם בביאת משיח השלום הפלסטיני. כאשר שרון יתקפל רשמית בקטע של אריאל, יתפוצץ גם הדיסוננס הקוגניטיבי בנוגע ל"גדר ההפרדה".
האמריקנים ביקשו לזכות את עיראק בדמוקרטיה. כאשר יבינו, שמחוץ לישראל , דמוקרטיה במזרח התיכון הם כבר לא יראו, מה יעשו? ישנו, מסתמא, את ההגדרה ויקראו לדיקטטורה פרו-מערבית דמוקרטיה.
מי שהולך במדבר לא ידבר על מים, פן יצא מדעתו. כך בדיוק אסור לשגע את הנוער בדמיונות של שלום בלתי אפשרי. ידיעת המציאות הקשה לא תשבור אותו, כי אם התסכול המייאש מציפיות נכזבות.
הישראלים ממוצא יהודי שבויים בדיסוננס קוגניטיבי לגבי השלום, הדמוקרטיה ורעיונות הליברל העולמי, בכל אלה הם חיים מחוץ למציאות.
כדי לשרוד, עליהם לחזור למציאות, שהינה עדיין הן מול העולם הרחב והן מול השכנים "עם לבדד ישכון". אולם , זו בדידות שכדי לעמוד בה לא די להיות ישראלים, צריכים להיות גם יהודים. פירוש הדבר לדעת, למשל, מה זה ט' באב.
עו"ד אליקים העצני הוא ח"כ לשעבר, חבר הנהלת מועצת יש"ע ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות".
הפער שבין תודעה הזויה למציאות נקרא "דיסוננס קוגניטיבי", והוא עלול להיות מסוכן. צעירים שלנו, למשל, המגלים שלפתע כל העולם מאשים אותם, עלולים לחפש את האשם בעצמם, בעמם ובמדינתם.
לו הפנמנו את המציאות העוינת, היינו משכילים לחסן את הנוער שלנו נגד נגיפי האנטישמיות, מקדישים זמן ועניין ללמדו להפנים את האוקיינוס הגדול של שנאת ישראל. כך, הנוער שלנו לא היה גדל בתוך דיסוננס קוגניטיבי בכל הנוגע למקומו בעולם, כיחיד וכעם.
עוד יותר מסוכן הדיסוננס מסביב לשלום. השלום חייב להיות "עאדל" , אומרים הערבים, ואנחנו מתרגמים "צודק" ואומרים למה לא? אבל אצלם "צודק" הוא שם קוד לזכות השיבה!
הערוץ השני מראיין איש ח'מאס מדהיישה שהשתחרר זה עתה. כן, הוא חתם על התחייבות להימנע מטרור, ולמה לא? הלא האינתיפאדה אינה טרור, היא מלחמת שחרור! לא מחכמתו אנחנו נראים כטמבלים, כי אם בגלל הדיסוננס הקוגניטיבי שבינינו. ברק ביקש לצאת מבועת המציאות ההזויה, לאלצם לממש את השלום ע"י ויתור על כל תביעות נוספות. הם השיבו במלחמת-טרור.
הדיסוננס הקוגניטיבי חגג גם בעקבה. אבו מאזן תודרך לשאת את הנאום הכי מתון שאפשר וגינה את הטרור. הואיל והותקף מכל עבר, שלח את "שר" ההסברה שלו להסביר נכון, גיניתי את הטרור, אבל אנחנו הרי עושים מלחמת שחרור! מילה במילה - הח'מאסניק מדהיישה!
בעקבה ניסה שר חוץ להוציא מן הערבים משהו ממשי ותבע, שהמנהיג הפלסטיני יכיר בישראל כמדינה יהודית. תגובת אבו מאזן: "לא בא בחשבון" הוא מוכן להכיר רק בקיומה של מדינה בשם ישראל. (מצידו, המדינה החילונית-דמוקרטית, בעלת הרוב הערבי, יכולה בהחלט להיקרא גם "ישראל"). אבל משרון תבע במצח נחושה להכיר במדינה ערבית פלסטינית. בסוף, בוש הציל את המצב. הוא הכיר במדינה היהודית!
שרון, שאכל את הלוקש הזה, אינו סובל מדיסוננס קוגניטיבי לגבי כוונות הערבים, הוא - אנוס.
הפארסה בעקבה מזכירה פארסה קודמת, את ביטול האמנה הפלסטינית, אף היא בנוכחות נשיא אמריקני, וגם שם ראש ממשלה, נתניהו, פעל כאנוס. אבל התקשורת והמזרחנים, מדוע מכרו הם לעם את הדיסוננס הקוגניטיבי הזה ?
בפרשת גדר-ההפרדה ההתנגדות הערבית היא לכל תוואי שהוא, ובכל זאת אנשי תקשורת מגויסים מטילים הכל על הקטע של אריאל. פן יתברר, שהשלום אינו בר-השגה גם כשהגדר על הקו הירוק ואפסו סיכוייהם לראות עוד בחייהם בביאת משיח השלום הפלסטיני. כאשר שרון יתקפל רשמית בקטע של אריאל, יתפוצץ גם הדיסוננס הקוגניטיבי בנוגע ל"גדר ההפרדה".
האמריקנים ביקשו לזכות את עיראק בדמוקרטיה. כאשר יבינו, שמחוץ לישראל , דמוקרטיה במזרח התיכון הם כבר לא יראו, מה יעשו? ישנו, מסתמא, את ההגדרה ויקראו לדיקטטורה פרו-מערבית דמוקרטיה.
מי שהולך במדבר לא ידבר על מים, פן יצא מדעתו. כך בדיוק אסור לשגע את הנוער בדמיונות של שלום בלתי אפשרי. ידיעת המציאות הקשה לא תשבור אותו, כי אם התסכול המייאש מציפיות נכזבות.
הישראלים ממוצא יהודי שבויים בדיסוננס קוגניטיבי לגבי השלום, הדמוקרטיה ורעיונות הליברל העולמי, בכל אלה הם חיים מחוץ למציאות.
כדי לשרוד, עליהם לחזור למציאות, שהינה עדיין הן מול העולם הרחב והן מול השכנים "עם לבדד ישכון". אולם , זו בדידות שכדי לעמוד בה לא די להיות ישראלים, צריכים להיות גם יהודים. פירוש הדבר לדעת, למשל, מה זה ט' באב.
עו"ד אליקים העצני הוא ח"כ לשעבר, חבר הנהלת מועצת יש"ע ובעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות".