בספר ויקרא, עוד בהיותם במדבר, נצטוו ישראל: "קדושים תהיו" שהיא מצווה כללית, כמו שפירש הרמב"ן (ויקרא יט ב): "אחר שפירט האיסורים שאסר, ציוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות".
מטרת מצווה זו שלא יהיה האדם "נבל ברשות התורה", או כמו שאמרו חז"ל (יבמות ב א): "קדש עצמך במותר לך".
והנה לקראת כניסתם לארץ ישראל מוסיפה התורה מצווה כללית נוספת: "ועשית הישר והטוב", שגם היא מצוה כללית כמו שפירש אותה הרמב"ן: "וזה עניין גדול לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון לא תלך רכיל, לא תקום ולא תטור, ולא תעמוד על דם רעך, אל תקלל חרש, מפני שיבה תקום וכיוצא בזה, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, ואפילו מה שאמרו פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר".
לפי דברי הרמב"ן אפשר לומר שמצות "קדושים תהיו" מכוונת לבין אדם למקום, ואילו מצוות "ועשית הישר והטוב" היא בין אדם לחברו. כאן יש לשאול מדוע את מצוות עשיית הטוב והישר נצטוו ישראל רק סמוך לכניסתם לארץ, ואילו מצוות "קדושים תהיו" נצטוו ישראל עוד בהיותם במדבר? אפשר לומר שכשהיו ישראל במדבר היתה דאגת הפרנסה מהם והלאה, שכן את כל צורכיהם קיבלו ישירות מהשמים, מה שפטר אותם מלהזדקק לסיוע מהזולת. במציאות כזו עיקר עבודתו של האדם היתה לקדש את חייו עד המעלה של "קדש עצמך במותר לך".
כך חיו ישראל בארבעים שנות המדבר, וכעבור ארבעים שנה, כשהעם עומד להיכנס לארץ, יש להכינו לחיים חדשים, לחיים שיש בהם עניים ועשירים, חלשים וחזקים, שבעים ונצרכים.
במציאות כזו אי אפשר להסתפק בקדושה בלבד כי על עם ישראל להיות שלם גם בתחום החברתי, ב"הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם" (רמב"ן). לכן, עוד קודם כניסתם לארץ, מצווה התורה את ישראל במצוות עשיית הישר והטוב, שבזכותה יהיו זכאים להיכנס לארץ, ככתוב "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" ושתכליתה מפורשת בתורה: "למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטובה אשר נשבע ה' לאבותיך, להדוף את כל אויבך מפניך כאשר דבר ה' ".
מאחר שהכניסה לארץ כשלעצמה אינה מטרה אלא אמצעי, באשר המדינה אינה התכלית אלא כלי שצריך לצקת בו תוכן, יש לחשוש שהבאים לארץ יעדיפו את המסגרת החומרית על התוכן הרוחני. כך אמנם ראינו אצל בני גד ובני ראובן, שאמרו תחילה: "גדרות צאן נבנה למקננו פה" ורק אחר כך "וערים לטפנו", שעשו את הטפל עיקר אות העיקר טפל, שהדאגה לרכושם היתה בעיניהם חשובה יותר מהדאגה לטיפול בילדיהם.
כדי למנוע חשש זה, הסמיכה התורה לכניסה לארץ את המעשה החינוכי, ובסמוך לציווי של עשיית הטוב והישר כתבה התורה: "כי ישאלך בנך מחר לאמור". המפתח להכרה מוסרית וטובה הוא החינוך, שצריך להתחילו כבר בגיל הילדות, ובפרשת "כי ישאלך" מלמדת אותנו התורה איך לנהל את החינוך.
תנאי הראשון להצלחת החינוך הוא שיתנהל דו שיח קבוע בין דור ההורים לדור הבנים, "כי ישאלך בנך" - שהחינוך ייעשה בהידברות הדדית ולא בהכתבה מלמעלה.
תנאי נוסף להצלחת החינוך הוא מתן אפשרות לילד לשאול את כל השאלות, אפילו דברים העומדים ברומה של האמונה, כמו השאלה: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלוקנו אתכם", שאלה הכוללת את כל חלקי המצוות. ואת התשובה יש להשיב בנחת כדברי הכתוב: "ואמרת לבנך", ש"אמירה" היא לשון רכה. כמו כן התשובה לא תהיה כדי לצאת ידי חובה, אלא תינתן בהרחבה, ואם יש צורך ניתן אפילו להתחילה בסקירה הסטורית מאז היינו עבדים במצרים, סקירה המחברת את השואל אל העבר וגם אל העתיד, ככתוב: "ואותנו הוציא משם (העבר), למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו (העתיד)". ואולי זה מקורו של הראי"ה קוק למה שכתב (אג' קע): "מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית היא לעשותו טוב וישר".
המאמר מופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .
מטרת מצווה זו שלא יהיה האדם "נבל ברשות התורה", או כמו שאמרו חז"ל (יבמות ב א): "קדש עצמך במותר לך".
והנה לקראת כניסתם לארץ ישראל מוסיפה התורה מצווה כללית נוספת: "ועשית הישר והטוב", שגם היא מצוה כללית כמו שפירש אותה הרמב"ן: "וזה עניין גדול לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה כגון לא תלך רכיל, לא תקום ולא תטור, ולא תעמוד על דם רעך, אל תקלל חרש, מפני שיבה תקום וכיוצא בזה, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, ואפילו מה שאמרו פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר".
לפי דברי הרמב"ן אפשר לומר שמצות "קדושים תהיו" מכוונת לבין אדם למקום, ואילו מצוות "ועשית הישר והטוב" היא בין אדם לחברו. כאן יש לשאול מדוע את מצוות עשיית הטוב והישר נצטוו ישראל רק סמוך לכניסתם לארץ, ואילו מצוות "קדושים תהיו" נצטוו ישראל עוד בהיותם במדבר? אפשר לומר שכשהיו ישראל במדבר היתה דאגת הפרנסה מהם והלאה, שכן את כל צורכיהם קיבלו ישירות מהשמים, מה שפטר אותם מלהזדקק לסיוע מהזולת. במציאות כזו עיקר עבודתו של האדם היתה לקדש את חייו עד המעלה של "קדש עצמך במותר לך".
כך חיו ישראל בארבעים שנות המדבר, וכעבור ארבעים שנה, כשהעם עומד להיכנס לארץ, יש להכינו לחיים חדשים, לחיים שיש בהם עניים ועשירים, חלשים וחזקים, שבעים ונצרכים.
במציאות כזו אי אפשר להסתפק בקדושה בלבד כי על עם ישראל להיות שלם גם בתחום החברתי, ב"הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם" (רמב"ן). לכן, עוד קודם כניסתם לארץ, מצווה התורה את ישראל במצוות עשיית הישר והטוב, שבזכותה יהיו זכאים להיכנס לארץ, ככתוב "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" ושתכליתה מפורשת בתורה: "למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטובה אשר נשבע ה' לאבותיך, להדוף את כל אויבך מפניך כאשר דבר ה' ".
מאחר שהכניסה לארץ כשלעצמה אינה מטרה אלא אמצעי, באשר המדינה אינה התכלית אלא כלי שצריך לצקת בו תוכן, יש לחשוש שהבאים לארץ יעדיפו את המסגרת החומרית על התוכן הרוחני. כך אמנם ראינו אצל בני גד ובני ראובן, שאמרו תחילה: "גדרות צאן נבנה למקננו פה" ורק אחר כך "וערים לטפנו", שעשו את הטפל עיקר אות העיקר טפל, שהדאגה לרכושם היתה בעיניהם חשובה יותר מהדאגה לטיפול בילדיהם.
כדי למנוע חשש זה, הסמיכה התורה לכניסה לארץ את המעשה החינוכי, ובסמוך לציווי של עשיית הטוב והישר כתבה התורה: "כי ישאלך בנך מחר לאמור". המפתח להכרה מוסרית וטובה הוא החינוך, שצריך להתחילו כבר בגיל הילדות, ובפרשת "כי ישאלך" מלמדת אותנו התורה איך לנהל את החינוך.
תנאי הראשון להצלחת החינוך הוא שיתנהל דו שיח קבוע בין דור ההורים לדור הבנים, "כי ישאלך בנך" - שהחינוך ייעשה בהידברות הדדית ולא בהכתבה מלמעלה.
תנאי נוסף להצלחת החינוך הוא מתן אפשרות לילד לשאול את כל השאלות, אפילו דברים העומדים ברומה של האמונה, כמו השאלה: "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלוקנו אתכם", שאלה הכוללת את כל חלקי המצוות. ואת התשובה יש להשיב בנחת כדברי הכתוב: "ואמרת לבנך", ש"אמירה" היא לשון רכה. כמו כן התשובה לא תהיה כדי לצאת ידי חובה, אלא תינתן בהרחבה, ואם יש צורך ניתן אפילו להתחילה בסקירה הסטורית מאז היינו עבדים במצרים, סקירה המחברת את השואל אל העבר וגם אל העתיד, ככתוב: "ואותנו הוציא משם (העבר), למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו (העתיד)". ואולי זה מקורו של הראי"ה קוק למה שכתב (אג' קע): "מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית היא לעשותו טוב וישר".
המאמר מופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .