אבות תנועת העבודה אומנם התמרדו נגד אורח-החיים הדתי הגלותי, שאליו התייחסו כמאובן ואנכרוניסטי, אך רובם ככולם היו חדורים זיקה לרוח היהדות מבית אבא ומטען החינוך היהודי שספגו בילדותם ונעוריהם. את יחסם הנבוך של מנהיגי תנועת העבודה לנוכח סגולותיו של הדור החדש, שגדל בארץ ישראל על ברכי החינוך הסוציאליסטי, ביטא אחד מאבות תנועת העבודה עוד לפני קום המדינה באמירה הקולעת: "רצינו אפיקורסים וקיבלנו עמי-ארצות".
מפרספקטיבת ההווה אפשר להעריך את התובנה העמוקה של אותו איש-רוח מאבות תנועת העבודה. הפירות הבאושים המצטיירים בחזונו הקודר אכן דרדרו את מדינת ישראל מאז תקומתה למצב קיומי עגום. ברוח נבואתו אכן הצליחה תנועת העבודה לגדוש את הצבא, האקדמיה, המשפט, החינוך ושאר ממסדי המדינה בגדודים של עמי ארצות. צבא עמי הארצות לא שקט על שמריו והכשיר את הקרקע לשקיעתה המתמשכת של מדינת ישראל עד צלילתה למחשכי אוסלו.
כאשר גלריה רחבה של קצונת צמרת בדימוס מקבלת במה תקשורתית על מנת לבשר לעם ישראל שאין פתרון צבאי, לא נותר אלא להצטמרר לנוכח אלה שבידיהם הפקדנו את ביטחוננו במשך עשרות שנים. דווקא במדינת ישראל, שהיא המדינה היחידה בעולם הנמצאת תחת איום השמדה, התדרדרה הצמרת הביטחונית למעורבות עמוקה בעסקנות פוליטית שהתמקדה בעיוות המציאות הביטחונית לצורך קידום אידיאולוגיית הפיוס והפשרנות.
באופן בלתי נמנע פגעה הפוליטיזציה של הצמרת הפיקודית בתפקוד המערכת הביטחונית. במקום להכשיר את צה"ל פיזית ונפשית להכרעה צבאית חסרת פשרות, חלחלה הרוח התבוסתנית מהצמרת אל שורות החיילים והפכה את צה"ל לצבא מהוסס, נבוך ופגיע שממתין בכמיהה לבואו של השלום הגואל. כך נגרר צה"ל במדרון התבוסתנות להפקרת פצועים בשטח ונסיגה מבוהלת מפני קומץ לוחמי החיזבאללה.
אך גווארדיית עמי-הארצות אינה עורכת חשבון נפש גם לאחר הנזקים הכבדים שהמיטה על צה"ל, ועמיתיה מתריעים מעל כל במה תקשורתית מפני הכרעה צבאית ניצחת. כדובריהם של גופים ציבוריים בלתי-פוליטיים לכאורה, דוגמת המועצה לשלום וביטחון, ממשיכים אותם פנסיונרים של מערכת הביטחון להפיץ את חרדתם הפתולוגית, שמא יתעשת צה"ל ויתחיל לנהוג כצבא אמיתי המדביר את אויביו.
דוגמה נוספת להשתרשותה של תרבות עמי-הארצות בממסדי המדינה היא התייחסותם המקובלת של אנשי האקדמיה לרעיון הטרנספר ולמוסר היהודי. כאשר פרופסורים נכבדים מצהירים בתוכנית פוליטיקה של הערוץ הראשון שהטרנספר הוא רצח עם, הם ממחישים למעשה את מצבה הטרגי של האקדמיה. מתוך גישה של רדידות רודנית, הפרופסורים המתוקשרים אינם חשים מחויבות אקדמית לנמק את השקפתם הנחרצת, שעומדת בסתירה לעובדות החיים המוכיחות כי טרנספר מאזורי אלימות כרונית דווקא מציל חיי אדם.
על אחת כמה וכמה חיובי הטרנספר של אוכלוסייה מאזורים מוכי אלימות לתוך טריטוריה נרחבת ופנויה של בני עמה ותרבותה. בעוד שישראל היא אחת המדינות הצפופות בעולם ועומדת על סף קריסה תחת הנטל הדמוגרפי, יושבת האומה הערבית על שטחי ענק בעלי פוטנציאל התיישבות בלתי נדלה.
ביטוי מובהק ליוהרה אקדמית עיוורת היא הסתמכותם של הפרופסורים על המוסר היהודי לצורך הוקעת רעיון הטרנספר. מעבר לבורותם בהלכה היהודית הם גם גונבים את דעתו של הציבור בהתחזות כידענים של המוסר היהודי. המוסר היהודי איננו עניין של גחמות מוסרניות ופירושים חופשיים אלא הוא מוגדר ונדון בהרחבה במקרא, בתלמוד ובספרות הפוסקים והפרשנים.
ההלכה היהודית ציוותה את השמדתם של שבעת עמי כנען שלא השלימו עם ריבונותו של עם ישראל על ארצו. העם הערבי היושב בארץ ישראל אינו צאצא גנטי של שבעת העמים, אך הוא הולך בדרכם ושולל את זכותו וריבונותו של העם היהודי על ארץ ישראל. אומנם אין כיום פסיקה הלכתית הקובעת גזירה שווה בין שבעת העמים לערבים הפלשתינים, אך מאחר שהפלשתינים נוהגים בדרך שבעת העמים הם אינם יכולים להיכלל בהגדרתו של גר תושב כשר.
מאחר שהערבים המתנגדים לריבונות העם היהודי בארץ ישראל אינם יכולים לזכות במעמד גר תושב על פי ההלכה, סביר להניח שבמערכת משפטית המתנהלת על-פי כללי המוסר היהודי הטרנספר הוא הפתרון העדיף לערבים לעומת שאר האפשרויות שתישקלנה במערכת כזאת.
ההשקפה ההומניסטית שבה דוגלים הפרופסורים ואשר מוגדרת על-ידם כמוסר יהודי, אומנם צמחה מן היהדות אלא שבדרך צמיחתה עברה מטמורפוזה שהפכה אותה לגירסה מדוללת ביותר של מוסר זה. התרבות המערבית הרחיקה מהמוסר היהודי את כללי הקיום היהודי ואת היחס שבין האדם למקום.
המוסר ההומניסטי מתאים לעמי המערב, ואומנם מרבית אזרחי המערב מצייתים לשבע מצוות בני נוח ככתבה וכלשונה של ההלכה היהודית. לעומת זאת מוכיחה המציאות את האסונות הנובעים מאכיפת מוסר בני-נוח על העם היהודי. זאת משום שהמוסר הטבעי לעם היהודי הוא זה המוגדר בהלכה היהודית.
האנדרלמוסיה המוסרית של הפרופסורים ההומניסטים, שאינם מבדילים בין מוסר בני-נוח למוסר היהודי, הוא סימפטום חמור של תרבות עמי-הארצות שהפכה את האוניברסיטאות למעוזי החתרנות הרעיונית נגד צביונה היהודי של מדינת ישראל, כשם שהצמרת הביטחונית הפכה להיות חממה אידיאולוגית לעסקנים פוליטיים בשירות דוקטרינת הפסיביות הביטחונית והנטישה הטריטוריאלית.
מפרספקטיבת ההווה אפשר להעריך את התובנה העמוקה של אותו איש-רוח מאבות תנועת העבודה. הפירות הבאושים המצטיירים בחזונו הקודר אכן דרדרו את מדינת ישראל מאז תקומתה למצב קיומי עגום. ברוח נבואתו אכן הצליחה תנועת העבודה לגדוש את הצבא, האקדמיה, המשפט, החינוך ושאר ממסדי המדינה בגדודים של עמי ארצות. צבא עמי הארצות לא שקט על שמריו והכשיר את הקרקע לשקיעתה המתמשכת של מדינת ישראל עד צלילתה למחשכי אוסלו.
כאשר גלריה רחבה של קצונת צמרת בדימוס מקבלת במה תקשורתית על מנת לבשר לעם ישראל שאין פתרון צבאי, לא נותר אלא להצטמרר לנוכח אלה שבידיהם הפקדנו את ביטחוננו במשך עשרות שנים. דווקא במדינת ישראל, שהיא המדינה היחידה בעולם הנמצאת תחת איום השמדה, התדרדרה הצמרת הביטחונית למעורבות עמוקה בעסקנות פוליטית שהתמקדה בעיוות המציאות הביטחונית לצורך קידום אידיאולוגיית הפיוס והפשרנות.
באופן בלתי נמנע פגעה הפוליטיזציה של הצמרת הפיקודית בתפקוד המערכת הביטחונית. במקום להכשיר את צה"ל פיזית ונפשית להכרעה צבאית חסרת פשרות, חלחלה הרוח התבוסתנית מהצמרת אל שורות החיילים והפכה את צה"ל לצבא מהוסס, נבוך ופגיע שממתין בכמיהה לבואו של השלום הגואל. כך נגרר צה"ל במדרון התבוסתנות להפקרת פצועים בשטח ונסיגה מבוהלת מפני קומץ לוחמי החיזבאללה.
אך גווארדיית עמי-הארצות אינה עורכת חשבון נפש גם לאחר הנזקים הכבדים שהמיטה על צה"ל, ועמיתיה מתריעים מעל כל במה תקשורתית מפני הכרעה צבאית ניצחת. כדובריהם של גופים ציבוריים בלתי-פוליטיים לכאורה, דוגמת המועצה לשלום וביטחון, ממשיכים אותם פנסיונרים של מערכת הביטחון להפיץ את חרדתם הפתולוגית, שמא יתעשת צה"ל ויתחיל לנהוג כצבא אמיתי המדביר את אויביו.
דוגמה נוספת להשתרשותה של תרבות עמי-הארצות בממסדי המדינה היא התייחסותם המקובלת של אנשי האקדמיה לרעיון הטרנספר ולמוסר היהודי. כאשר פרופסורים נכבדים מצהירים בתוכנית פוליטיקה של הערוץ הראשון שהטרנספר הוא רצח עם, הם ממחישים למעשה את מצבה הטרגי של האקדמיה. מתוך גישה של רדידות רודנית, הפרופסורים המתוקשרים אינם חשים מחויבות אקדמית לנמק את השקפתם הנחרצת, שעומדת בסתירה לעובדות החיים המוכיחות כי טרנספר מאזורי אלימות כרונית דווקא מציל חיי אדם.
על אחת כמה וכמה חיובי הטרנספר של אוכלוסייה מאזורים מוכי אלימות לתוך טריטוריה נרחבת ופנויה של בני עמה ותרבותה. בעוד שישראל היא אחת המדינות הצפופות בעולם ועומדת על סף קריסה תחת הנטל הדמוגרפי, יושבת האומה הערבית על שטחי ענק בעלי פוטנציאל התיישבות בלתי נדלה.
ביטוי מובהק ליוהרה אקדמית עיוורת היא הסתמכותם של הפרופסורים על המוסר היהודי לצורך הוקעת רעיון הטרנספר. מעבר לבורותם בהלכה היהודית הם גם גונבים את דעתו של הציבור בהתחזות כידענים של המוסר היהודי. המוסר היהודי איננו עניין של גחמות מוסרניות ופירושים חופשיים אלא הוא מוגדר ונדון בהרחבה במקרא, בתלמוד ובספרות הפוסקים והפרשנים.
ההלכה היהודית ציוותה את השמדתם של שבעת עמי כנען שלא השלימו עם ריבונותו של עם ישראל על ארצו. העם הערבי היושב בארץ ישראל אינו צאצא גנטי של שבעת העמים, אך הוא הולך בדרכם ושולל את זכותו וריבונותו של העם היהודי על ארץ ישראל. אומנם אין כיום פסיקה הלכתית הקובעת גזירה שווה בין שבעת העמים לערבים הפלשתינים, אך מאחר שהפלשתינים נוהגים בדרך שבעת העמים הם אינם יכולים להיכלל בהגדרתו של גר תושב כשר.
מאחר שהערבים המתנגדים לריבונות העם היהודי בארץ ישראל אינם יכולים לזכות במעמד גר תושב על פי ההלכה, סביר להניח שבמערכת משפטית המתנהלת על-פי כללי המוסר היהודי הטרנספר הוא הפתרון העדיף לערבים לעומת שאר האפשרויות שתישקלנה במערכת כזאת.
ההשקפה ההומניסטית שבה דוגלים הפרופסורים ואשר מוגדרת על-ידם כמוסר יהודי, אומנם צמחה מן היהדות אלא שבדרך צמיחתה עברה מטמורפוזה שהפכה אותה לגירסה מדוללת ביותר של מוסר זה. התרבות המערבית הרחיקה מהמוסר היהודי את כללי הקיום היהודי ואת היחס שבין האדם למקום.
המוסר ההומניסטי מתאים לעמי המערב, ואומנם מרבית אזרחי המערב מצייתים לשבע מצוות בני נוח ככתבה וכלשונה של ההלכה היהודית. לעומת זאת מוכיחה המציאות את האסונות הנובעים מאכיפת מוסר בני-נוח על העם היהודי. זאת משום שהמוסר הטבעי לעם היהודי הוא זה המוגדר בהלכה היהודית.
האנדרלמוסיה המוסרית של הפרופסורים ההומניסטים, שאינם מבדילים בין מוסר בני-נוח למוסר היהודי, הוא סימפטום חמור של תרבות עמי-הארצות שהפכה את האוניברסיטאות למעוזי החתרנות הרעיונית נגד צביונה היהודי של מדינת ישראל, כשם שהצמרת הביטחונית הפכה להיות חממה אידיאולוגית לעסקנים פוליטיים בשירות דוקטרינת הפסיביות הביטחונית והנטישה הטריטוריאלית.