טכס ההלקאה העצמית של יום הכיפורים החל השנה מוקדם. כביכול נתגלה חומר חדש, אך לא היה בו כל חידוש. אבל מי יחמיץ הזדמנות לפתוח את הפצעים הישנים? ממה נובעת האובססיה המאזוכיסטית הזאת?
ליהודים כנראה צורך גנטי, מולד, לייסר את עצמם: מכים על חטא בבית הכנסת, ומלקים את עצמם בתקשורת, וההבדל אינו גדול. מפני שגם ההלקאה החילונית, בייחוד זו שמשמאל, יש בה הטפה מוסרנית : "על חטא שחטאנו" ביהירות , בשחצנות, בפולחן גיבורים, באמונה "בכוחי ועוצם ידי". האופי הלאומי נמשך כמגנט אל "כותל הדמעות" ונרתע מאתגר הר הבית, דבק בתפילות בהן ירושלים עודנה העיר הדוויה, האבלה והחרבה, כאילו לא הפכנו את ירושלים לאחת הערים היפות והמרתקות בתבל.
אולם, פולחן "מחדל יום הכיפורים", כמוהו כפולחן רצח רבין, מנוצל ע'י מחנה השלום גם למטרה פוליטית-דידקטית,ללמדנו - שאין פתרון צבאי, יש רק פתרון מדיני, בניגוד לכל ההיסטוריה האנושית, בה המנצח אוכף על המנוצח את "השלום", ה-"pax romana" שלו. את התורה התבוסנית הזאת היה ניתן למכור לעם הכי מאוים בעולם רק בעטיפה של תבוסה צבאית, כזו שנזדמנה להם לכאורה ביום הכיפורים.
אלא,שמלחמת יום הכיפורים לא הייתה תבוסה בכלל, לבד ממלחמת השחרור, הגדול שבניצחונותינו!
בעקבות המחדל הצרפתי, שהביא להפתעת פריצת השריון הגרמני בשנת 1940, לא קמו עוד הצרפתים על רגליהם. המדינה נכבשה והוכנעה. גם המעצמה הסובייטית לא קמה על רגליה אחרי מתקפת הפתע של "ברברוסה", אלא לאחר שנים של חורבן, אובדן עשרות מיליוני אזרחים וחיילים וכיבוש הארץ עד לשערי לנינגרד, מוסקבה, סטלינגרד והקווקז.
אכן היו אצלנו מחדלים נוראים ביטחוניזם מופרז, שאננות וזלזול באויב, רשלנות וחוסר משמעת, ימח"ים חסרים, מודיעין כושל, דיווחים כוזבים, "מלחמות גנרלים", משגים אסטרטגיים והחלטה אסונית שלא לגייס את המילואים ושלא לאפשר לחיל האוויר להנחית מכה מקדימה. אלא, דווקא נקודת השפל הזאת מבליטה ומעצימה את ההישג הבלתי רגיל של הפיכת תבוסה בטוחה לניצחון מזהיר.
תוך 3 ימים בחזית הסורית וכשבועיים בחזית המצרית, צה"ל קם על רגליו, ובמלחמת שתי חזיתות, תחת פיקוד אותם "הגנרלים", הדף את הצבא הסורי בחזרה לקו הסגול והתקדם לתוך סוריה עד לטווח תותחים מדמשק, כבש את החרמון הסורי, השמיד חלק גדול מחיל הים הסורי, 1,200 טנקים (מתוך 1700) ואת רוב חיל האוויר, חיסל 2 חטיבות טנקים עיראקיות וחטיבה ירדנית, הפציץ את המטכ"ל, את מפקדת חיל האוויר ואת תחנת הטלוויזיה בלב דמשק, זרע הרס בתשתיות בכל רחבי סוריה.
בחזית המצרית השמיד צה"ל אחרי 8 ימים כ-280 טנקים ויומיים אח"כ צלח את התעלה, כבש את כל אורכה מאיסמעיליה ועד לנמל עדיבייה דרומה לסואץ, כולל ג'בל עתקה ושדות התעופה פאיד ושלופה. טנקים ישראלים הגיעו עד 70-80 ק"מ מקהיר, צה"ל כיתר את 20,000 חיילי הארמיה השלישית, ורק כ2-3 ימי לחימה חסרו לו להכניס לכיס דומה גם את הארמיה השנייה. רק התערבות מועצת הביטחון והמעצמות הצילה את המצרים מתבוסה שלמה.
צה"ל הרג כ-15,000 מחיילי האויב, הפיל 450 מטוסים (יחס ההפלות 1:18), הרס את מרבית השריון המצרי, את בסיסי הטילים.
התופעה, שדווקא הערבים הם אלה החוגגים מדי שנה את "ניצחון אוקטובר" ואילו אנחנו חוגרים שק ואפר, נובעת משבר כפול: המדינאים והמפקדים, דור הפלמ"ח, איבדו את ביטחונם העצמי בגלל מספר הקורבנות הגבוה והתחושה שבאשמתם הבית השלישי עמד בסכנת חורבן. לעומתם הצעירים, ובעיקר אנשי התקשורת, שראו את מנהיגיהם בחולשתם ובקלונם, עברו מהערצה לציניות וספקנות, וחלקם אף עבר לפאציפיזם אנטי-לאומי.
במצב הרוח המרדני והאנטי-מלחמתי הזה, שהאחרונים יצרו והראשונים לא היה בכוחם להתנגד לו, איבדו שכבות ההנהגה את האיזון בין ביטחוניזם לתבוסנות , נתפסו לפסימיות ולאבדן האמונה בצדקת הדרך.
היה זה כאילו העם גזר על עצמו תבוסה שלא הייתה, כדי להעניש את עצמו על מחדליו. עמים אחרים שעברו משברים דומים מדחיקים את הכישלונות הראשוניים וחוגגים את ההתאוששות והניצחון.
הערבים המובסים ניצלו היטב את הצורך הנפשי של היהודים בתחושת מפלה, המאפשר להם לחגוג ניצחון דמיוני, שלא היה ולא נברא.
מה גם, שבמבחן התוצאה הם באמת ניצחו, שכן מאז המלחמה ההיא לא הפסיקה ישראל לסגת ולהידרדר במדרון החלקלק של הנחלת תבוסות לעצמה. נסיגה מסיני, בריחה מהלבנון, נטישת לב הארץ מאוסלו ועד עקבה.
מצמרר לראות, איך דפוס יום הכיפורים חוזר. את הניצחון הצבאי על אינתיפאדת-האבנים הפסדנו באוסלו, את ניצחוננו במלחמת-הטרור מחקנו בעקבה. שתי מלחמות אבודות, שכבר עלו בקרבנות אדם כמחצית מחללי יום הכיפורים.
עוד עתיד עראפאת הכושל והמובס להיכנס להיסטוריה כמי שניצח את אחד החזקים בצבאות העולם, ועתיד הניצחון המדומה הזה לספק את הדלק למלחמות שבדרך.
אחרי ניצחון יום הכיפורים אמר רב אלוף אלעזר ("דדו") בכנס קצינים:"היו ימים רעים בארץ הרוח הרעה נושבת... ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הלוקסוס (של)... רפיון ולו רק ליום אחד, אנחנו חייבים מהר מאד להתארגן ולהשתקם ולהיות מוכנים למלחמה..."
30 שנים חלפו, והרוח הרעה עדיין נושבת..
ליהודים כנראה צורך גנטי, מולד, לייסר את עצמם: מכים על חטא בבית הכנסת, ומלקים את עצמם בתקשורת, וההבדל אינו גדול. מפני שגם ההלקאה החילונית, בייחוד זו שמשמאל, יש בה הטפה מוסרנית : "על חטא שחטאנו" ביהירות , בשחצנות, בפולחן גיבורים, באמונה "בכוחי ועוצם ידי". האופי הלאומי נמשך כמגנט אל "כותל הדמעות" ונרתע מאתגר הר הבית, דבק בתפילות בהן ירושלים עודנה העיר הדוויה, האבלה והחרבה, כאילו לא הפכנו את ירושלים לאחת הערים היפות והמרתקות בתבל.
אולם, פולחן "מחדל יום הכיפורים", כמוהו כפולחן רצח רבין, מנוצל ע'י מחנה השלום גם למטרה פוליטית-דידקטית,ללמדנו - שאין פתרון צבאי, יש רק פתרון מדיני, בניגוד לכל ההיסטוריה האנושית, בה המנצח אוכף על המנוצח את "השלום", ה-"pax romana" שלו. את התורה התבוסנית הזאת היה ניתן למכור לעם הכי מאוים בעולם רק בעטיפה של תבוסה צבאית, כזו שנזדמנה להם לכאורה ביום הכיפורים.
אלא,שמלחמת יום הכיפורים לא הייתה תבוסה בכלל, לבד ממלחמת השחרור, הגדול שבניצחונותינו!
בעקבות המחדל הצרפתי, שהביא להפתעת פריצת השריון הגרמני בשנת 1940, לא קמו עוד הצרפתים על רגליהם. המדינה נכבשה והוכנעה. גם המעצמה הסובייטית לא קמה על רגליה אחרי מתקפת הפתע של "ברברוסה", אלא לאחר שנים של חורבן, אובדן עשרות מיליוני אזרחים וחיילים וכיבוש הארץ עד לשערי לנינגרד, מוסקבה, סטלינגרד והקווקז.
אכן היו אצלנו מחדלים נוראים ביטחוניזם מופרז, שאננות וזלזול באויב, רשלנות וחוסר משמעת, ימח"ים חסרים, מודיעין כושל, דיווחים כוזבים, "מלחמות גנרלים", משגים אסטרטגיים והחלטה אסונית שלא לגייס את המילואים ושלא לאפשר לחיל האוויר להנחית מכה מקדימה. אלא, דווקא נקודת השפל הזאת מבליטה ומעצימה את ההישג הבלתי רגיל של הפיכת תבוסה בטוחה לניצחון מזהיר.
תוך 3 ימים בחזית הסורית וכשבועיים בחזית המצרית, צה"ל קם על רגליו, ובמלחמת שתי חזיתות, תחת פיקוד אותם "הגנרלים", הדף את הצבא הסורי בחזרה לקו הסגול והתקדם לתוך סוריה עד לטווח תותחים מדמשק, כבש את החרמון הסורי, השמיד חלק גדול מחיל הים הסורי, 1,200 טנקים (מתוך 1700) ואת רוב חיל האוויר, חיסל 2 חטיבות טנקים עיראקיות וחטיבה ירדנית, הפציץ את המטכ"ל, את מפקדת חיל האוויר ואת תחנת הטלוויזיה בלב דמשק, זרע הרס בתשתיות בכל רחבי סוריה.
בחזית המצרית השמיד צה"ל אחרי 8 ימים כ-280 טנקים ויומיים אח"כ צלח את התעלה, כבש את כל אורכה מאיסמעיליה ועד לנמל עדיבייה דרומה לסואץ, כולל ג'בל עתקה ושדות התעופה פאיד ושלופה. טנקים ישראלים הגיעו עד 70-80 ק"מ מקהיר, צה"ל כיתר את 20,000 חיילי הארמיה השלישית, ורק כ2-3 ימי לחימה חסרו לו להכניס לכיס דומה גם את הארמיה השנייה. רק התערבות מועצת הביטחון והמעצמות הצילה את המצרים מתבוסה שלמה.
צה"ל הרג כ-15,000 מחיילי האויב, הפיל 450 מטוסים (יחס ההפלות 1:18), הרס את מרבית השריון המצרי, את בסיסי הטילים.
התופעה, שדווקא הערבים הם אלה החוגגים מדי שנה את "ניצחון אוקטובר" ואילו אנחנו חוגרים שק ואפר, נובעת משבר כפול: המדינאים והמפקדים, דור הפלמ"ח, איבדו את ביטחונם העצמי בגלל מספר הקורבנות הגבוה והתחושה שבאשמתם הבית השלישי עמד בסכנת חורבן. לעומתם הצעירים, ובעיקר אנשי התקשורת, שראו את מנהיגיהם בחולשתם ובקלונם, עברו מהערצה לציניות וספקנות, וחלקם אף עבר לפאציפיזם אנטי-לאומי.
במצב הרוח המרדני והאנטי-מלחמתי הזה, שהאחרונים יצרו והראשונים לא היה בכוחם להתנגד לו, איבדו שכבות ההנהגה את האיזון בין ביטחוניזם לתבוסנות , נתפסו לפסימיות ולאבדן האמונה בצדקת הדרך.
היה זה כאילו העם גזר על עצמו תבוסה שלא הייתה, כדי להעניש את עצמו על מחדליו. עמים אחרים שעברו משברים דומים מדחיקים את הכישלונות הראשוניים וחוגגים את ההתאוששות והניצחון.
הערבים המובסים ניצלו היטב את הצורך הנפשי של היהודים בתחושת מפלה, המאפשר להם לחגוג ניצחון דמיוני, שלא היה ולא נברא.
מה גם, שבמבחן התוצאה הם באמת ניצחו, שכן מאז המלחמה ההיא לא הפסיקה ישראל לסגת ולהידרדר במדרון החלקלק של הנחלת תבוסות לעצמה. נסיגה מסיני, בריחה מהלבנון, נטישת לב הארץ מאוסלו ועד עקבה.
מצמרר לראות, איך דפוס יום הכיפורים חוזר. את הניצחון הצבאי על אינתיפאדת-האבנים הפסדנו באוסלו, את ניצחוננו במלחמת-הטרור מחקנו בעקבה. שתי מלחמות אבודות, שכבר עלו בקרבנות אדם כמחצית מחללי יום הכיפורים.
עוד עתיד עראפאת הכושל והמובס להיכנס להיסטוריה כמי שניצח את אחד החזקים בצבאות העולם, ועתיד הניצחון המדומה הזה לספק את הדלק למלחמות שבדרך.
אחרי ניצחון יום הכיפורים אמר רב אלוף אלעזר ("דדו") בכנס קצינים:"היו ימים רעים בארץ הרוח הרעה נושבת... ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הלוקסוס (של)... רפיון ולו רק ליום אחד, אנחנו חייבים מהר מאד להתארגן ולהשתקם ולהיות מוכנים למלחמה..."
30 שנים חלפו, והרוח הרעה עדיין נושבת..