חיי האדם נעשו זולים בחברה הישראלית, הכרוניקה מלאה מקרי רצח, לא רק של אנשים הזרים זה לזה אלא של בן ההורג את הוריו, סב ההורג את נכדתו, בעל הרוצח את אשתו ואשה את בעלה, יד איש ברעהו.
מפני חומרת עוון שפיכות דמים, התורה (במדבר לה לא) מקפידה להעניש את הרוצח בכל חומרת הדין בצוותא: "ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות, כי מות יומת". והיא מנמקת את ההקפדה הזו: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה. כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו". והרמב"ם (בה' רוצח פ"ד ה"ט) מסביר מדוע כה הקפידה התורה על עונשו של הרוצח: "אף על פי שיש עוונות חמורין משפיכות דמים, אין בהם השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים וכל מי שיש בידו עוון זה הרי הוא רשע, ואין כל המצוות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה ולא יצילוהו מן הדין". ומפני היות עוון הרצח בה חמור הרחיבה התורה את העיסוק בו מעבר לרוצח הודאי.
בפרשתנו מובאים שני מקרי רצח כאלו, האחד פרשת רוצח בשגגה, שאינו בן מוות, ועונשו לנוס לעיר המקלט ולשבת בה עד מות הכהן הגדול, וגם עליו כתבה התורה: "ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו לשבת בארץ עד מות הכהן". והסביר זאת בספר החינוך (מצוה תט): "עוון הרציחה חמור עד מאד ולכן ראוי למי שהרג בשוגג, מכיון שבאה תקלה גדולה כזו על ידו, שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה, שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים". ומקרה הרצח השני הוא בסוף פרשתנו, פרשת עגלה ערופה הבאה על רצח שיש בה גופה אך "לא נודע מי הכהו", ולמרות שהחקירה מצויה במבוי סתום אין אנו סוגרים את התיק, אלא מנסים לתקן את המעוות.
בכל חטא ועוון אנו מענישים את האשמים הישירים ולא עוסקים באשמים העקיפים גם באותם המקרים שבלעדיהם המעשה הרע לא היה נעשה. אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ו"האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב". אבל בעוון רציחה אנו מרחיבים את הטלת האחריות לא רק על הרוצח במזיד אלא גם על ההורג בשגגה, ולא רק על ההורג הישיר בלבד אלא היא מוטלת גם על האחראים העקיפים.
הטלת אחריות עקיפה מוצאים אנו אצל ההורג בשגגה, שלא רק את ההורג הישיר אנו קושרים לחטא אלא גם את הכהן הגדול, שישיבתו של הרוצח בעיר המקלט היא עד מות הכהן הגדול. ולפי הגמרא במסכת מכות (יא ב) לא הגלות לעיר המקלט של הרוצח בשגגה היא המכפרת, אלא מיתת הכהן הגדול.
ועל כך שואלת הגמרא: מה היה לכהן הגדול לעשות? מדוע הכפרה תלויה במיתתו? ולפי הגמרא שם אחריותו מצומצמת: "שהיה לו לבקש רחמים שיגמר דינו לזכות ולא ביקש". אבל לפי רש"י בפירושו לתורה אחריות הכהן הגדול היא רחבה יותר: "שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו".
אחריות עקיפה מוצאים אנו גם בעגלה ערופה, שעל דברי הזקנים האומרים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה" כתב רש"י "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה". לפי רש"י יש לרוצח גם אשמים עקיפים ועליהם לתת עליו את הדין.
הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (ח"ג פרק מ) אינו רואה כל קשר בין מעשה הרצח לכהן הגדול או לזקני העיר הקרובה אל החלל. ואם כך מדוע מוזכרים במקרים הללו הכהן הגדול או זקני העיר? לפי הרמב"ם יש לכך סיבות אחרות: גלות הרוצח לעיר המקלט היא כדי להשקיט את נפש גואל הדם, ושלא יראה את זה שאירעה המכשלה הזו על ידו.
ומדוע תלו את חזרתו מעיר המקלט במות הכהן הגדול? מסביר הרמב"ם שהכהן הגדול הוא האיש הגדול בבני האדם היותר אהוב על כל ישראל, וכשהוא מת העם כולו כואב ומצטער על החיסרון והאבידה, וטבע האדם למצוא נחמה על פגעו שלו כאשר אחרים פגועים כמותו או יותר ממנו, ולכן במות הכהן הגדול, שהצער מקיף את כל הציבור, תשקוט נפש גואל הדם על מות קרובו.
גם המקרה של חלל שלא נודע מי הכהו , לפי הרמב"ם , אין אנו מאשימים את זקני העיר, שהרי הם עצמם העידו שלא נתרשלו בתיקון הדרכים ושמירתם, וליווי כל עובר אורח, והם אומרים שלא בגלל הזנחתנו הוא מת, אלא כדי לתפוס את הרוצח האלמוני אנו עושים מעשים ברוב עם ובפרסום, כדי שתרבה שיחת בני אדם ודיבוריהם, ובפרסום הדבר יבואו בני אדם שידעו או שמעו על ההריגה, ודרכם יתגלה לבסוף ההורג.
מתוך גיליון "באהבה ובאמונה" לפרשת שופטים.
מפני חומרת עוון שפיכות דמים, התורה (במדבר לה לא) מקפידה להעניש את הרוצח בכל חומרת הדין בצוותא: "ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות, כי מות יומת". והיא מנמקת את ההקפדה הזו: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה. כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו". והרמב"ם (בה' רוצח פ"ד ה"ט) מסביר מדוע כה הקפידה התורה על עונשו של הרוצח: "אף על פי שיש עוונות חמורין משפיכות דמים, אין בהם השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים וכל מי שיש בידו עוון זה הרי הוא רשע, ואין כל המצוות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה ולא יצילוהו מן הדין". ומפני היות עוון הרצח בה חמור הרחיבה התורה את העיסוק בו מעבר לרוצח הודאי.
בפרשתנו מובאים שני מקרי רצח כאלו, האחד פרשת רוצח בשגגה, שאינו בן מוות, ועונשו לנוס לעיר המקלט ולשבת בה עד מות הכהן הגדול, וגם עליו כתבה התורה: "ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו לשבת בארץ עד מות הכהן". והסביר זאת בספר החינוך (מצוה תט): "עוון הרציחה חמור עד מאד ולכן ראוי למי שהרג בשוגג, מכיון שבאה תקלה גדולה כזו על ידו, שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה, שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים". ומקרה הרצח השני הוא בסוף פרשתנו, פרשת עגלה ערופה הבאה על רצח שיש בה גופה אך "לא נודע מי הכהו", ולמרות שהחקירה מצויה במבוי סתום אין אנו סוגרים את התיק, אלא מנסים לתקן את המעוות.
בכל חטא ועוון אנו מענישים את האשמים הישירים ולא עוסקים באשמים העקיפים גם באותם המקרים שבלעדיהם המעשה הרע לא היה נעשה. אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ו"האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב". אבל בעוון רציחה אנו מרחיבים את הטלת האחריות לא רק על הרוצח במזיד אלא גם על ההורג בשגגה, ולא רק על ההורג הישיר בלבד אלא היא מוטלת גם על האחראים העקיפים.
הטלת אחריות עקיפה מוצאים אנו אצל ההורג בשגגה, שלא רק את ההורג הישיר אנו קושרים לחטא אלא גם את הכהן הגדול, שישיבתו של הרוצח בעיר המקלט היא עד מות הכהן הגדול. ולפי הגמרא במסכת מכות (יא ב) לא הגלות לעיר המקלט של הרוצח בשגגה היא המכפרת, אלא מיתת הכהן הגדול.
ועל כך שואלת הגמרא: מה היה לכהן הגדול לעשות? מדוע הכפרה תלויה במיתתו? ולפי הגמרא שם אחריותו מצומצמת: "שהיה לו לבקש רחמים שיגמר דינו לזכות ולא ביקש". אבל לפי רש"י בפירושו לתורה אחריות הכהן הגדול היא רחבה יותר: "שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו".
אחריות עקיפה מוצאים אנו גם בעגלה ערופה, שעל דברי הזקנים האומרים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה" כתב רש"י "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה". לפי רש"י יש לרוצח גם אשמים עקיפים ועליהם לתת עליו את הדין.
הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (ח"ג פרק מ) אינו רואה כל קשר בין מעשה הרצח לכהן הגדול או לזקני העיר הקרובה אל החלל. ואם כך מדוע מוזכרים במקרים הללו הכהן הגדול או זקני העיר? לפי הרמב"ם יש לכך סיבות אחרות: גלות הרוצח לעיר המקלט היא כדי להשקיט את נפש גואל הדם, ושלא יראה את זה שאירעה המכשלה הזו על ידו.
ומדוע תלו את חזרתו מעיר המקלט במות הכהן הגדול? מסביר הרמב"ם שהכהן הגדול הוא האיש הגדול בבני האדם היותר אהוב על כל ישראל, וכשהוא מת העם כולו כואב ומצטער על החיסרון והאבידה, וטבע האדם למצוא נחמה על פגעו שלו כאשר אחרים פגועים כמותו או יותר ממנו, ולכן במות הכהן הגדול, שהצער מקיף את כל הציבור, תשקוט נפש גואל הדם על מות קרובו.
גם המקרה של חלל שלא נודע מי הכהו , לפי הרמב"ם , אין אנו מאשימים את זקני העיר, שהרי הם עצמם העידו שלא נתרשלו בתיקון הדרכים ושמירתם, וליווי כל עובר אורח, והם אומרים שלא בגלל הזנחתנו הוא מת, אלא כדי לתפוס את הרוצח האלמוני אנו עושים מעשים ברוב עם ובפרסום, כדי שתרבה שיחת בני אדם ודיבוריהם, ובפרסום הדבר יבואו בני אדם שידעו או שמעו על ההריגה, ודרכם יתגלה לבסוף ההורג.
מתוך גיליון "באהבה ובאמונה" לפרשת שופטים.