ושוב, מי שמשלם את מחיר ועדת החקירה הממלכתית, וייאמר מייד המיותרת, הם כוחות הביטחון של מדינת ישראל. אלה שהסתכנו בקו העימות, אבל בהמשך הותקפו גם מאחור, מהכיוון שהיה אמור להיות בטוח ומגובה. כל ועדת אור, בחושך יסודה, ברצון פוליטי לרצות מגזר ערבי כעוס ומתוסכל, כצעד הצלה של מנהיג פוליטי כושל, שתחילה מוכן היה להקריב את ארצו, ובהמשך את שוטריו, ובלבד ששלטונו יימשך. אבל, מלכתחילה הוועדה, ועימה השיח הציבורי כולו התעלמו מן המציאות של ראשית אוקטובר 2000, ובכך יש להתחיל את הדיון.
אם לא מנתחים את הדברים בחוכמה שלאחר המעשה, אלא בוחנים את המציאות כפי שנראתה בזמן אמת, הרי יש לזכור כי מה שנקרא בדיעבד בוועדת החקירה, ובשיח הציבורי בכינויים "מהומות" או "אירועים" לא נראה כך באותם ימים. המציאות של ראשית אוקטובר 2000 היתה התבערה של ראשית מלחמת אוסלו, אשר החלה לחצות את "הקו הירוק" וללחך את כל הארץ.
תמונת המצב וחומרתו, כפי שנראו לאזרחים בארץ כולה, ולשוטרים באשר הם היתה של מרד, ולא של הפגנה. ההתייחסות היום כאילו מדובר בירי ללא אבחנה של שוטרים אלימים על אזרחים מפגינים מנותקת מן המציאות אשר שררה אז בארץ. נקודת התורפה של הוועדה היא כתב המינוי והעיסוק בהפגנות ומהומות, כאשר המציאות היתה מרד. וכאשר מדובר במרד, האמצעים אינם אלה הנהוגים בהתמודדות עם מפגינים.
ראוי אף להדגיש כי גם אחרי 13 הרוגים, וגם אחרי הדו"ח על מסקנותיו והמלצותיו, וגם אם חלילה ראש הממשלה יהיה יוסי שריד, וגם אם חלילה השרה לביטחון פנים תהיה זהבה גלאון . אם חלילה תחזור על עצמה אותה מציאות, שוב יהיה ירי דומה. כי, אם לא כן, תצטרך לקום ועדת חקירה שתבדוק מדוע נרצחו 13 שוטרים, או יותר, בידי "מפגינים". מה יאמרו אז אותם צדקנים למשפחות השוטרים, המסורסים והכבולים על-ידי דו"ח ועדה שמלכתחילה לא היתה הצדקה להקמתה? ניתן לומר כי חיים אנו ב"ארץ אוכלת שוטריה".
כמו בימי ועדת אגרנט, כך בימי ועדת אור, המנהיגים שהביאו למחדל נחלצו בעור שיניהם, אבל כוחות הביטחון, חיילים אז ושוטרים היום נדרשו לשאת במחיר המחדל, אחרי שנחלצו חיים מן הסכנה הפיזית.
ה"תרבות" הפוליטית הישראלית עסוקה יותר מדי בוועדות חקירה, אבל נתפסת בעיקר להיבטים האישיים של דו"חות החקירה, ולא לבעיות האמיתיות והמערכתיות, שרק הן היו אמורות להצדיק הקמת ועדת חקירה.
ועדת חקירה תפקידה לאתר סיבות כשל ולמנוע הישנות תקלות. ולו בכך היו עוסקות, במקום בעריפת ראשים (ולעתים לא הם הראשים הנכונים) היתה תועלתן עולה על נזקן. במקרה שלפנינו, מחיר הוועדה ישולם כאשר שוב תהיה בארץ מציאות של מרד. הכתובת כבר רשומה על הקיר.
אם לא מנתחים את הדברים בחוכמה שלאחר המעשה, אלא בוחנים את המציאות כפי שנראתה בזמן אמת, הרי יש לזכור כי מה שנקרא בדיעבד בוועדת החקירה, ובשיח הציבורי בכינויים "מהומות" או "אירועים" לא נראה כך באותם ימים. המציאות של ראשית אוקטובר 2000 היתה התבערה של ראשית מלחמת אוסלו, אשר החלה לחצות את "הקו הירוק" וללחך את כל הארץ.
תמונת המצב וחומרתו, כפי שנראו לאזרחים בארץ כולה, ולשוטרים באשר הם היתה של מרד, ולא של הפגנה. ההתייחסות היום כאילו מדובר בירי ללא אבחנה של שוטרים אלימים על אזרחים מפגינים מנותקת מן המציאות אשר שררה אז בארץ. נקודת התורפה של הוועדה היא כתב המינוי והעיסוק בהפגנות ומהומות, כאשר המציאות היתה מרד. וכאשר מדובר במרד, האמצעים אינם אלה הנהוגים בהתמודדות עם מפגינים.
ראוי אף להדגיש כי גם אחרי 13 הרוגים, וגם אחרי הדו"ח על מסקנותיו והמלצותיו, וגם אם חלילה ראש הממשלה יהיה יוסי שריד, וגם אם חלילה השרה לביטחון פנים תהיה זהבה גלאון . אם חלילה תחזור על עצמה אותה מציאות, שוב יהיה ירי דומה. כי, אם לא כן, תצטרך לקום ועדת חקירה שתבדוק מדוע נרצחו 13 שוטרים, או יותר, בידי "מפגינים". מה יאמרו אז אותם צדקנים למשפחות השוטרים, המסורסים והכבולים על-ידי דו"ח ועדה שמלכתחילה לא היתה הצדקה להקמתה? ניתן לומר כי חיים אנו ב"ארץ אוכלת שוטריה".
כמו בימי ועדת אגרנט, כך בימי ועדת אור, המנהיגים שהביאו למחדל נחלצו בעור שיניהם, אבל כוחות הביטחון, חיילים אז ושוטרים היום נדרשו לשאת במחיר המחדל, אחרי שנחלצו חיים מן הסכנה הפיזית.
ה"תרבות" הפוליטית הישראלית עסוקה יותר מדי בוועדות חקירה, אבל נתפסת בעיקר להיבטים האישיים של דו"חות החקירה, ולא לבעיות האמיתיות והמערכתיות, שרק הן היו אמורות להצדיק הקמת ועדת חקירה.
ועדת חקירה תפקידה לאתר סיבות כשל ולמנוע הישנות תקלות. ולו בכך היו עוסקות, במקום בעריפת ראשים (ולעתים לא הם הראשים הנכונים) היתה תועלתן עולה על נזקן. במקרה שלפנינו, מחיר הוועדה ישולם כאשר שוב תהיה בארץ מציאות של מרד. הכתובת כבר רשומה על הקיר.