כתב הרב הנזיר בסוף כרך ב' לאורות הקודש, כי חצי מספר אורות הקודש נדפס בחיי הרב קוק, ו"יצאה נשמתו בפרק בנין הקודש".
כותב מרן הרב בפרק בנין הקודש (אוה"ק ב' עמ' שי') "מהו הדבר הנוטל את טעם החיים מההגיון העליון, מהו העניין המרעיל את הנפשות שלא יחושו את נועם הקודש, את אור ד', ולא יבססו את כל מעשיהם ושאיפות חייהם על פיו . רק אותו הדמיון המתעה, המראה את הוד האצילות בצורה שוממה, ואת כל המהומה שבחיים בצורה מיושבת ובנויה, מה שהוא השקר היותר מסואב שבעולם."
ביאליק המסכן כדוגמא סבל לכאורה בעיקר מבעיה זו. מי שקורא את שיריו העצובים והכואבים -"המתמיד" ו"לבדי", רואה את תחושתו הנוראית לפיה כביכול מי שנשאר בבית המדרש ויתר על חייו היפים, הוא חייב להיות חיוור ומקומט, מיושן ומנותק מן המציאות, ונאחז בשארית כוחותיו בסיפי דלתות בית המדרש על מנת שהרוח לא תסחוף גם אותו. ומנגד מתאר הוא את עולם החול כ"אור", ככוח סוחף, כטעם החיים.
והנה כשהוא עולה לארץ ישראל מקבל אותו הרב קוק זצ"ל במאור פנים, כשאיגרתו אליו (אג' קצא') מלאה בשמחה, בטעם נפלא לחיים, בהסתופפות באורה של ארץ ישראל, והכל מתוך קודש, כמו לומר לו, התבלבלת שם בגלות, טעם החיים האמיתי והבניין השמח, היציב והנצחי, בא דווקא מתוך הקודש "היכון משוררנו האהוב, לקראת טל חיים וחסד עליון חי ורענן, אשר יחל להופיע עליך מחדש מפלג אלוקים מלא חיים המוכן לכל נשמה רעננה אשר לבית יעקב הבאה לאוויר חיי הנשמות של ארץ החמדה... היה שמח ומאושר, משורר חביב ונחמד, במשוש תקוות עמנו וארצנו."
קו המחשבה שכה הכה בביאליק, המשיך לצערנו גם בציבור הכללי במדינת ישראל, כשאחד מגילוייו הבולטים היה היחס לכל מי שהחל ללמוד תורה או "חס ושלום" לחזור בתשובה. הדימוי היה של מי שכנראה עבר עליו איזה משבר אישי, מי שהינו בודאי על סף עזיבת העבודה, אולי גם האישה, ומי יודע אם אפשר יהיה לדבר איתו או להיפגש איתו בזמן הקרוב, מעניין מה הדיכאון שהוביל אותו להתרחק מטעם החיים, ולקבל על עצמו את כל המיושן והמגביל, ובקיצור, ד' ירחם.
ממשיך ומלמדנו מרן הרב בפרק בנין הקודש ".. אכן זאת היא עבודתם הקדושה של אנשי לב, לחשוף תמיד בלא הרף את המעין הרוחני, לחוש בלב פנימה ולגלות לאחרים את ההוד ואת ההדר, את העוז ואת ההוויה האיתנה והמבונה של החיים האציליים, אשר מקור חייהם הוא אור הקודש..".
הלימוד עם בעלי תשובה חייב להראות את בנין הקודש, את השמחה שבחיי הקודש, את הטעם הנפלא שדווקא הקודש נותן לחיים, שהוא עצם החיים עצמם. להראות שהמדובר בתורה שנותנת חירות אמיתית, שמשמחת, שמפתחת, שמחזקת גם בעבודה, שמשמרת ומרוממת את הקשר עם בן הזוג גם אם הוא או היא עדיין מתקשה לעשות תשובה, שדוחפת גם במישור הציבורי את התקדמות המדינה על כל מערכותיה לרבות הכלכליות והצבאיות, וכן הלאה על זו הדרך.
ובעלי תשובה הינם אנשים בעלי רמה רוחנית גבוהה, הבאים שמחים וסקרנים לשתות ממעיין החיים, מהתרבות הישראלית המקורית, ולא רק שאינם עוזבים את מערכות החיים בהם פעלו עד כה, אלא אף מופיעים בהם בצורה טובה יותר, וערכית יותר.
כה לימדנו מרן הרב, ויצאה נשמתו בבנין הקודש.
הרב יצחק חי זאגא, מרצה בראש יהודי.
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב.
כותב מרן הרב בפרק בנין הקודש (אוה"ק ב' עמ' שי') "מהו הדבר הנוטל את טעם החיים מההגיון העליון, מהו העניין המרעיל את הנפשות שלא יחושו את נועם הקודש, את אור ד', ולא יבססו את כל מעשיהם ושאיפות חייהם על פיו . רק אותו הדמיון המתעה, המראה את הוד האצילות בצורה שוממה, ואת כל המהומה שבחיים בצורה מיושבת ובנויה, מה שהוא השקר היותר מסואב שבעולם."
ביאליק המסכן כדוגמא סבל לכאורה בעיקר מבעיה זו. מי שקורא את שיריו העצובים והכואבים -"המתמיד" ו"לבדי", רואה את תחושתו הנוראית לפיה כביכול מי שנשאר בבית המדרש ויתר על חייו היפים, הוא חייב להיות חיוור ומקומט, מיושן ומנותק מן המציאות, ונאחז בשארית כוחותיו בסיפי דלתות בית המדרש על מנת שהרוח לא תסחוף גם אותו. ומנגד מתאר הוא את עולם החול כ"אור", ככוח סוחף, כטעם החיים.
והנה כשהוא עולה לארץ ישראל מקבל אותו הרב קוק זצ"ל במאור פנים, כשאיגרתו אליו (אג' קצא') מלאה בשמחה, בטעם נפלא לחיים, בהסתופפות באורה של ארץ ישראל, והכל מתוך קודש, כמו לומר לו, התבלבלת שם בגלות, טעם החיים האמיתי והבניין השמח, היציב והנצחי, בא דווקא מתוך הקודש "היכון משוררנו האהוב, לקראת טל חיים וחסד עליון חי ורענן, אשר יחל להופיע עליך מחדש מפלג אלוקים מלא חיים המוכן לכל נשמה רעננה אשר לבית יעקב הבאה לאוויר חיי הנשמות של ארץ החמדה... היה שמח ומאושר, משורר חביב ונחמד, במשוש תקוות עמנו וארצנו."
קו המחשבה שכה הכה בביאליק, המשיך לצערנו גם בציבור הכללי במדינת ישראל, כשאחד מגילוייו הבולטים היה היחס לכל מי שהחל ללמוד תורה או "חס ושלום" לחזור בתשובה. הדימוי היה של מי שכנראה עבר עליו איזה משבר אישי, מי שהינו בודאי על סף עזיבת העבודה, אולי גם האישה, ומי יודע אם אפשר יהיה לדבר איתו או להיפגש איתו בזמן הקרוב, מעניין מה הדיכאון שהוביל אותו להתרחק מטעם החיים, ולקבל על עצמו את כל המיושן והמגביל, ובקיצור, ד' ירחם.
ממשיך ומלמדנו מרן הרב בפרק בנין הקודש ".. אכן זאת היא עבודתם הקדושה של אנשי לב, לחשוף תמיד בלא הרף את המעין הרוחני, לחוש בלב פנימה ולגלות לאחרים את ההוד ואת ההדר, את העוז ואת ההוויה האיתנה והמבונה של החיים האציליים, אשר מקור חייהם הוא אור הקודש..".
הלימוד עם בעלי תשובה חייב להראות את בנין הקודש, את השמחה שבחיי הקודש, את הטעם הנפלא שדווקא הקודש נותן לחיים, שהוא עצם החיים עצמם. להראות שהמדובר בתורה שנותנת חירות אמיתית, שמשמחת, שמפתחת, שמחזקת גם בעבודה, שמשמרת ומרוממת את הקשר עם בן הזוג גם אם הוא או היא עדיין מתקשה לעשות תשובה, שדוחפת גם במישור הציבורי את התקדמות המדינה על כל מערכותיה לרבות הכלכליות והצבאיות, וכן הלאה על זו הדרך.
ובעלי תשובה הינם אנשים בעלי רמה רוחנית גבוהה, הבאים שמחים וסקרנים לשתות ממעיין החיים, מהתרבות הישראלית המקורית, ולא רק שאינם עוזבים את מערכות החיים בהם פעלו עד כה, אלא אף מופיעים בהם בצורה טובה יותר, וערכית יותר.
כה לימדנו מרן הרב, ויצאה נשמתו בבנין הקודש.
הרב יצחק חי זאגא, מרצה בראש יהודי.
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב.