ועדת אור איננה יוצאת דופן במאזן הכול כך שלילי של התועלת והנזק שהביאה. אני לא זוכר ועדת חקירה אחת שהביאה יותר תועלת מנזק, או שגרמה להשקטת הרוחות הסוערות ולהרגשה שעניין ציבורי מסעיר בא על פתרונו.
מסקנות ועדת אגרנט נדחו בבוז על ידי הציבור, שיצא לרחובות ודרש מדיין וגולדה לשאת באחריות למחדל יום הכיפורים בניגוד למסקנות הוועדה. ואגב, מה שנשמר בזיכרון הקולקטיבי הוא אשמת הדרג המדיני, ויכול להיות שרוב הציבור חושב היום שזה מה שאמרה הוועדה. ועדת שמגר קבעה שיגאל עמיר לבדו אשם ברצח רבין, אבל מקימיה הלא מרוצים אומרים עד היום בוודאות שהרבנים שלחו אותו.
והמקרה היותר רלוונטי הוא ועדת כהאן על סברה ושתילה, שלא רק שלא סגרה שום נושא, אלא שהיא רודפת אותנו שנים עם חשבון פתוח כמו רוח רפאים סביב העולם. היא אחד המקורות העיקריים של השם הרע, שם הרוצחים, שדבק בנו בעולם. לא האירוע עצמו גרם את עיקר הנזק, אלא ועדת החקירה ומסקנותיה. ועדת החקירה לא הייתה המדיום אלא המסר.
העולם שמע שישראל עצמה מודה שהיא אחראית לטבח. החלק היותר הגון של העולם אולי שמע בהתחלה שהוועדה לא הטילה אחריות ישירה על אף ישראלי, ודיברה כמובן מאליו רק על אחריות שילוחית עקיפה, אבל עם השנים החלק ההגון של העולם שוכח את ההבחנות הדקות וזוכר רק שאנחנו בעצמנו הודינו באחריות לטבח.
ובאשר לחלק הלא הגון של העולם, הוא בעיקר הולך ומתרחב. בשני החלקים רבים מאוד האנשים המאמינים בתמימות וכמובן מאליו, שחיילי צה"ל הם שעשו את הטבח בפלשתינים בסברה ושתילה על פי פקודתו של אריאל שרון, וגם ישראל עצמה נאלצה להקים ועדת חקירה ולהודות בזה.
רק פתחנו פצעים
ועדת אור שלחה אל עמוד הקלון את האנשים המעולים והטובים ביותר שיש לנו, אנשים שנערכו היטב (ואולי לא באופן מושלם) כדי לקדם את פני הרעה, ושהצילו את מדינת ישראל מאינתיפאדה פנימית רבת הרוגים, וממלחמת אזרחים ממושכת בין המגזר היהודי והמגזר הערבי בתוכה. מהם ששירתו את המדינה עשרות בשנים ביחידות המעולות ביותר של צה"ל, ואחר כך במשטרה.
העולם רשם לפניו גם את זה. שוב אנחנו רוצחים, ומודים בכך באופן רשמי. פנימה, מסקנות הוועדה לא סוגרות שום שאלה פתוחה, אלא רק פותחות פצעים שכבר התחילו להגליד. הערבים לא מרוצים מהתוצאה, השוטרים המתוסכלים ומפקדיהם מתכנסים לתוך בועות של ראש קטן ושל אני את נפשי הצלתי, האיש ברחוב אומר בקול רם: "מי היה צריך את הצרה הזאת".
ועדת חקירה היא כמו הלוואה בשוק האפור. קבוצה פוליטית שרוצה לראות את המנהיג עף מכיסאו, ואין לה כוח להשיג את זה, אלא רק לעשות רעש ואי נעימות, עושה רעש ואי נעימות. הפוליטיקאי נלחץ מהרעש, וכדי להשיג שקט היום ולדחות את הבעיה למחר, הוא מתפתה להקים ועדת חקירה. על ההלוואה הזאת הוא משלם אחר כך בריבית דריבית, ולמעשה הוא זה שנותן ליריביו את הכלי להפיל אותו.
חקר האמת לא מעניין את אף אחד משני הצדדים, וגם לא את הציבור הרחב. לציבור הרחב יש איזו אמת אינטואיטיבית, ואם הוועדה לא נותנת לו את האמת הזאת, הוא פשוט דוחה את מסקנות הוועדה, והן נמחקות מההיסטוריה. את מסקנות ועדת אור נראה לי שהציבור דוחה אפילו בלי להתרגז יותר מדי. כל העניין נראה לו מיותר ומזיק, ואם לאיש ברחוב יש מסקנות אישיות נגד מישהו, הרי הן בעיקר כלפי יוסי ביילין, שדחף להקים את הוועדה.
ולחדשות הטובות: יש איזושהי נקודת אור בוועדת אור, והיא הסיכוי שסוף סוף קלטנו את זה, ואולי נוכל להבטיח לך ילדה שלי קטנה שזו תהיה הוועדה האחרונה.
מסקנות ועדת אגרנט נדחו בבוז על ידי הציבור, שיצא לרחובות ודרש מדיין וגולדה לשאת באחריות למחדל יום הכיפורים בניגוד למסקנות הוועדה. ואגב, מה שנשמר בזיכרון הקולקטיבי הוא אשמת הדרג המדיני, ויכול להיות שרוב הציבור חושב היום שזה מה שאמרה הוועדה. ועדת שמגר קבעה שיגאל עמיר לבדו אשם ברצח רבין, אבל מקימיה הלא מרוצים אומרים עד היום בוודאות שהרבנים שלחו אותו.
והמקרה היותר רלוונטי הוא ועדת כהאן על סברה ושתילה, שלא רק שלא סגרה שום נושא, אלא שהיא רודפת אותנו שנים עם חשבון פתוח כמו רוח רפאים סביב העולם. היא אחד המקורות העיקריים של השם הרע, שם הרוצחים, שדבק בנו בעולם. לא האירוע עצמו גרם את עיקר הנזק, אלא ועדת החקירה ומסקנותיה. ועדת החקירה לא הייתה המדיום אלא המסר.
העולם שמע שישראל עצמה מודה שהיא אחראית לטבח. החלק היותר הגון של העולם אולי שמע בהתחלה שהוועדה לא הטילה אחריות ישירה על אף ישראלי, ודיברה כמובן מאליו רק על אחריות שילוחית עקיפה, אבל עם השנים החלק ההגון של העולם שוכח את ההבחנות הדקות וזוכר רק שאנחנו בעצמנו הודינו באחריות לטבח.
ובאשר לחלק הלא הגון של העולם, הוא בעיקר הולך ומתרחב. בשני החלקים רבים מאוד האנשים המאמינים בתמימות וכמובן מאליו, שחיילי צה"ל הם שעשו את הטבח בפלשתינים בסברה ושתילה על פי פקודתו של אריאל שרון, וגם ישראל עצמה נאלצה להקים ועדת חקירה ולהודות בזה.
רק פתחנו פצעים
ועדת אור שלחה אל עמוד הקלון את האנשים המעולים והטובים ביותר שיש לנו, אנשים שנערכו היטב (ואולי לא באופן מושלם) כדי לקדם את פני הרעה, ושהצילו את מדינת ישראל מאינתיפאדה פנימית רבת הרוגים, וממלחמת אזרחים ממושכת בין המגזר היהודי והמגזר הערבי בתוכה. מהם ששירתו את המדינה עשרות בשנים ביחידות המעולות ביותר של צה"ל, ואחר כך במשטרה.
העולם רשם לפניו גם את זה. שוב אנחנו רוצחים, ומודים בכך באופן רשמי. פנימה, מסקנות הוועדה לא סוגרות שום שאלה פתוחה, אלא רק פותחות פצעים שכבר התחילו להגליד. הערבים לא מרוצים מהתוצאה, השוטרים המתוסכלים ומפקדיהם מתכנסים לתוך בועות של ראש קטן ושל אני את נפשי הצלתי, האיש ברחוב אומר בקול רם: "מי היה צריך את הצרה הזאת".
ועדת חקירה היא כמו הלוואה בשוק האפור. קבוצה פוליטית שרוצה לראות את המנהיג עף מכיסאו, ואין לה כוח להשיג את זה, אלא רק לעשות רעש ואי נעימות, עושה רעש ואי נעימות. הפוליטיקאי נלחץ מהרעש, וכדי להשיג שקט היום ולדחות את הבעיה למחר, הוא מתפתה להקים ועדת חקירה. על ההלוואה הזאת הוא משלם אחר כך בריבית דריבית, ולמעשה הוא זה שנותן ליריביו את הכלי להפיל אותו.
חקר האמת לא מעניין את אף אחד משני הצדדים, וגם לא את הציבור הרחב. לציבור הרחב יש איזו אמת אינטואיטיבית, ואם הוועדה לא נותנת לו את האמת הזאת, הוא פשוט דוחה את מסקנות הוועדה, והן נמחקות מההיסטוריה. את מסקנות ועדת אור נראה לי שהציבור דוחה אפילו בלי להתרגז יותר מדי. כל העניין נראה לו מיותר ומזיק, ואם לאיש ברחוב יש מסקנות אישיות נגד מישהו, הרי הן בעיקר כלפי יוסי ביילין, שדחף להקים את הוועדה.
ולחדשות הטובות: יש איזושהי נקודת אור בוועדת אור, והיא הסיכוי שסוף סוף קלטנו את זה, ואולי נוכל להבטיח לך ילדה שלי קטנה שזו תהיה הוועדה האחרונה.