"מערת המכפלה מדברת אלי.... אבל "ונשמרתם לנפשותיכם" נמצא הרבה לפני ישוב הארץ. להחזיר את ההתנחלויות לא יהיה פרס לפלשתינים, אלא בשבילינו. את מזרח ירושלים, את השכונות של הערבים, מה הבעיה להחזיר?" דברי זאב פיינר, דובר זק"א.
התנגדותו של ראש עיריית ירושלים, אורי לופליאנסקי, לתכניתו של אפי איתם להגדלת הבניה במזרח העיר, יחד עם התבטאות המשווה את השפיות שבעלייה להר הבית עם התבונה שבעשיית צרכים ברחבת המשביר, מעידה כי הוא אינו רחוק מדעותיו של פיינר. אין להתפלא על כך שנציגים חרדים אינם מבטאים דעות ציוניות השואפות לעצמאות, קוממיות וכיבוש הארץ. החרדים מעולם לא היו שותפים למגמות אלו, ולמרות שינויים מסויימים, הם היו ונשארו קהילה יהודית גלותית על יתרונותיה וחסרונותיה, היושבת ומחכה שהגאולה תבוא מעצמה.
ראית העולם שלהם ידועה- אין להתגרות באומות העולם, אל ליהודים ליזום שום מהלך לקידום מדיני. הגאולה היא בידי שמים ומשם היא תגיע.
בדיוק במגמות הללו מרדה המהפכה הציונית. הנוער היהודי של תחילת המאה ה-20 שהחל ליישם את רעיונותיו של הרצל הלכה למעשה, סלד מהגישה הגלותית הפאסיבית והרים את דגל העלייה וההתישבות. גדולתם של ראשוני הציונות היתה ביצירת רוח של בנייה, התיישבות ומאבק, רוח ששום כח לא עמד בפניה. המשפחות מיסוד המעלה ששיכלו 9 ו-11 ילדים במלריה, כנראה טעו בחשבון ה-"ונשמרתם לנפשותיכם" של פיינר, גם המעשה של טרומפלדור ששינה את גבול הצפון של ישראל כשנפל בקרב "אבוד", כשהמילים "טוב למות בעד ארצנו" על שפתיו, לא בדיוק מתיישב עם הרוחות הנושבות מבית מדרשו של הרב אלישיב.
כך נבנתה הארץ ויושבה, יובשו הביצות, הוכרעו הערבים, וחזון העצמות היבשות ששמו תקומת מדינת ישראל קם לנגד עינינו. מצד שני, רבני הגולה שלא הצילו מאות אלפים מחסידיהם בשואה ע"י פקודה לקום ולעלות לארץ ישראל, נושאים באחריות כבדה.
אלא שאבות הציונות בעטו קצת חזק מדי. בדחותם בשאט נפש את הגישה הגלותית, דחו גם את המורשת, את היהדות ואת השורשים. הם עצמם גדלו בבתים דתיים ומסורתים, ולמרות ששינו כיוון, היו טעונים במטען הערכים היהודי, וממנו, אולי אפילו מבלי דעת, שאבו את היסודות שהניעו את פעילותם. התוצאה של ההתרחקות הזו ניכרת רק אחרי 2-3 דורות, ופרי הבאושים מתגלה במלוא "תפארתו" בימינו.
משקיף זר אמר על הציונות שמבחנה יהיה בדור השלישי. עמוס, בנו של דוד בן גוריון האיש שהקים את המדינה, לא חיכה לדור השלישי. הוא עצמו הסתבך בפרשיית שחיתות וירד מן הארץ. אותה רוח מופלאה שעקרה הרים והפכה עולמות הלכה ודעכה. מקובל לומר שמלחמת יום כיפור יצרה שבר אדיר בנפשם של השכבות המובילות בעם. אך לא המלחמה שברה את הרוח. שבר זה הוא תוצאה של אובדן השורשים שהמלחמה רק חשפה.
מאז, המצב רק החמיר. הסיאוב, השחיתות, והתבוסתנות בקרב ה"אליטות" הגיעו למימדי ענק. אבדן הערכים והמטרות הלאומיות מוביל בהכרח לשיקולי "ונשמרתם לנפשותיכם" בלתי פוסקים. עבור רון ארד, חטף רבין את דיראני ועובייד. יורשיו כבר פחדו ל"הצטייד" בשבויי חיזבאללה לאחר חטיפת החיילים וטננבאום, וכך מוצאת עצמה ישראל ללא קלפי מיקוח להחלפת שבויים ושוקלת ויתור שערורייתי על רון ארד ע"י מסירתם של דירני ועובייד תמורת טננבאום.
אותם שיקולים נפסדים הביאו אותנו לבגידה בצד"ל, מידחת יוסוף, סוכנינו בקרב ערביי יש"ע, וכמובן, למסירת לב הארץ תמורת ה-"ונשמרתם לנפשותיכם" האולטימטיבי- ה"שלום".
כשבניהם של רבים מהמנהיגים אינם גרים כאן, אין יותר טיולים בארץ, ליד שגרירויות מזרח אירופה נוצרים תורים לקבלת אזרחות, ושמותיהם של הילדים הם "תום", "אנה", "נטלי" ו"קורין", מוכנים וערוכים נכדיהם של מקימי המדינה לשלב הסופי של התהליך- הירידה מהארץ. כך מסיימת האליטה של התנועה הציונית להשלים את סיבוב ה-U חזרה לגלות. שליטתם המוחלטת של חוגי האליטה בתקשורת ובסדר היום הלאומי, ובהיעדר כל תשובה לכך מצד מערכת החינוך, גורמים לגרירתה של רובה של החברה לכיוונים הללו.
בעוד שאצל החרדים עמד הזמן מלכת והפוטנציאל היהודי ממשיך להישמר, פרקו המתבוללים החדשים את כל מטען הערכים שהיה לאבותיהם, עד שאין הם מבינים מה הם עושים "בארץ הארורה הזו", על מה נאבקים ומדוע ישנם יהודים מטורפים העוזבים את אמריקה ואירופה ועולים לישראל.
לכאורה, יכולה הייתה להתקיים אחוות פחדנים בין השמאל לחרדים, אך ברור שקיים תיעוב הדדי עמוק בין שני החוגים הללו, כי השמאל שונא כל דבר המריח מיהדות, ומנהל מלחמת חרמה בכל אלמנט יהודי ולאומי, בעוד שהחרדים הם הקוטב הנגדי של המתירנות והחומרנות.
אבל, הרוח החלוצית, זו שדבר אינו עומד בפניה, לא נעלמה, היא חיה וקיימת. אלא שהיא שוכנת היום בקרב המתנחלים ביש"ע.
בהפגנה למען שחרורו של יונתן פולארד, היינו משפחתי ואני, גלויי הראש היחידים. מדוע אף חילוני לא טורח להגיע להפגנה על נושא שלשם שינוי אינו במחלוקת? למה אף אחד מהם אינו מרגיש שהוא חייב לפולארד דבר מה? למה מלכתחילה כל היוזמה למענו יצאה מחוגים דתיים?
כי רק אצל הדתיים קיים בימינו חינוך לערכים, וראש החץ של הדתיים הם המתנחלים, כפי שאכן היה באותה הפגנה. מדוע? למה דווקא המתנחלים, אלו שלא חסרות להם צרות, הם אלו שצריכים לשאת על גבם מאבק הנוגע באותה מידה לכל אזרחי המדינה? למה עשרות אלפי ירושלמים לא הגיעו לאותה הפגנה וכמה מאות מתנחלים נאלצו לחזור בחושך לביתם בדרכים של יו"ש?
התשובה ברורה- הציבור הזה הוא שלוקח אחריות ולא מחכה ל"מנהיגים", כך בפעילות לאומית, בצבא, בהתיישבות, בעמידה בסכנות יומיומית של מגורים בלב החזית, וגם בפעילות בשכונות ועיירות פיתוח. הם אלו ש"מאזנים" את תופעות ההתפרקות והם נותנים דוגמה אישית ותקוה לכיוון שונה.
"סבורני כי ה"טוב" האמיתי של שנה או תקופה אינו תלוי במאורעות האובייקטיביים שחלו בהם, אלא באופן בו קיבלנו אותם ובתשובה אשר נשיב עליהם". מילים אלו של זאב ז'בוטינסקי מעמידות אתגר בפני כולנו. אותו חלק באוכלוסיה שיתן את התשובה הקולעת ביותר לתלאות העומדות היום בפנינו, הוא זה שבעתיד ינהיג את החברה והמדינה.
מוקדש באהבה והערצה למשפחת הרמלך, ה"שפיץ" של ראש החץ.
התנגדותו של ראש עיריית ירושלים, אורי לופליאנסקי, לתכניתו של אפי איתם להגדלת הבניה במזרח העיר, יחד עם התבטאות המשווה את השפיות שבעלייה להר הבית עם התבונה שבעשיית צרכים ברחבת המשביר, מעידה כי הוא אינו רחוק מדעותיו של פיינר. אין להתפלא על כך שנציגים חרדים אינם מבטאים דעות ציוניות השואפות לעצמאות, קוממיות וכיבוש הארץ. החרדים מעולם לא היו שותפים למגמות אלו, ולמרות שינויים מסויימים, הם היו ונשארו קהילה יהודית גלותית על יתרונותיה וחסרונותיה, היושבת ומחכה שהגאולה תבוא מעצמה.
ראית העולם שלהם ידועה- אין להתגרות באומות העולם, אל ליהודים ליזום שום מהלך לקידום מדיני. הגאולה היא בידי שמים ומשם היא תגיע.
בדיוק במגמות הללו מרדה המהפכה הציונית. הנוער היהודי של תחילת המאה ה-20 שהחל ליישם את רעיונותיו של הרצל הלכה למעשה, סלד מהגישה הגלותית הפאסיבית והרים את דגל העלייה וההתישבות. גדולתם של ראשוני הציונות היתה ביצירת רוח של בנייה, התיישבות ומאבק, רוח ששום כח לא עמד בפניה. המשפחות מיסוד המעלה ששיכלו 9 ו-11 ילדים במלריה, כנראה טעו בחשבון ה-"ונשמרתם לנפשותיכם" של פיינר, גם המעשה של טרומפלדור ששינה את גבול הצפון של ישראל כשנפל בקרב "אבוד", כשהמילים "טוב למות בעד ארצנו" על שפתיו, לא בדיוק מתיישב עם הרוחות הנושבות מבית מדרשו של הרב אלישיב.
כך נבנתה הארץ ויושבה, יובשו הביצות, הוכרעו הערבים, וחזון העצמות היבשות ששמו תקומת מדינת ישראל קם לנגד עינינו. מצד שני, רבני הגולה שלא הצילו מאות אלפים מחסידיהם בשואה ע"י פקודה לקום ולעלות לארץ ישראל, נושאים באחריות כבדה.
אלא שאבות הציונות בעטו קצת חזק מדי. בדחותם בשאט נפש את הגישה הגלותית, דחו גם את המורשת, את היהדות ואת השורשים. הם עצמם גדלו בבתים דתיים ומסורתים, ולמרות ששינו כיוון, היו טעונים במטען הערכים היהודי, וממנו, אולי אפילו מבלי דעת, שאבו את היסודות שהניעו את פעילותם. התוצאה של ההתרחקות הזו ניכרת רק אחרי 2-3 דורות, ופרי הבאושים מתגלה במלוא "תפארתו" בימינו.
משקיף זר אמר על הציונות שמבחנה יהיה בדור השלישי. עמוס, בנו של דוד בן גוריון האיש שהקים את המדינה, לא חיכה לדור השלישי. הוא עצמו הסתבך בפרשיית שחיתות וירד מן הארץ. אותה רוח מופלאה שעקרה הרים והפכה עולמות הלכה ודעכה. מקובל לומר שמלחמת יום כיפור יצרה שבר אדיר בנפשם של השכבות המובילות בעם. אך לא המלחמה שברה את הרוח. שבר זה הוא תוצאה של אובדן השורשים שהמלחמה רק חשפה.
מאז, המצב רק החמיר. הסיאוב, השחיתות, והתבוסתנות בקרב ה"אליטות" הגיעו למימדי ענק. אבדן הערכים והמטרות הלאומיות מוביל בהכרח לשיקולי "ונשמרתם לנפשותיכם" בלתי פוסקים. עבור רון ארד, חטף רבין את דיראני ועובייד. יורשיו כבר פחדו ל"הצטייד" בשבויי חיזבאללה לאחר חטיפת החיילים וטננבאום, וכך מוצאת עצמה ישראל ללא קלפי מיקוח להחלפת שבויים ושוקלת ויתור שערורייתי על רון ארד ע"י מסירתם של דירני ועובייד תמורת טננבאום.
אותם שיקולים נפסדים הביאו אותנו לבגידה בצד"ל, מידחת יוסוף, סוכנינו בקרב ערביי יש"ע, וכמובן, למסירת לב הארץ תמורת ה-"ונשמרתם לנפשותיכם" האולטימטיבי- ה"שלום".
כשבניהם של רבים מהמנהיגים אינם גרים כאן, אין יותר טיולים בארץ, ליד שגרירויות מזרח אירופה נוצרים תורים לקבלת אזרחות, ושמותיהם של הילדים הם "תום", "אנה", "נטלי" ו"קורין", מוכנים וערוכים נכדיהם של מקימי המדינה לשלב הסופי של התהליך- הירידה מהארץ. כך מסיימת האליטה של התנועה הציונית להשלים את סיבוב ה-U חזרה לגלות. שליטתם המוחלטת של חוגי האליטה בתקשורת ובסדר היום הלאומי, ובהיעדר כל תשובה לכך מצד מערכת החינוך, גורמים לגרירתה של רובה של החברה לכיוונים הללו.
בעוד שאצל החרדים עמד הזמן מלכת והפוטנציאל היהודי ממשיך להישמר, פרקו המתבוללים החדשים את כל מטען הערכים שהיה לאבותיהם, עד שאין הם מבינים מה הם עושים "בארץ הארורה הזו", על מה נאבקים ומדוע ישנם יהודים מטורפים העוזבים את אמריקה ואירופה ועולים לישראל.
לכאורה, יכולה הייתה להתקיים אחוות פחדנים בין השמאל לחרדים, אך ברור שקיים תיעוב הדדי עמוק בין שני החוגים הללו, כי השמאל שונא כל דבר המריח מיהדות, ומנהל מלחמת חרמה בכל אלמנט יהודי ולאומי, בעוד שהחרדים הם הקוטב הנגדי של המתירנות והחומרנות.
אבל, הרוח החלוצית, זו שדבר אינו עומד בפניה, לא נעלמה, היא חיה וקיימת. אלא שהיא שוכנת היום בקרב המתנחלים ביש"ע.
בהפגנה למען שחרורו של יונתן פולארד, היינו משפחתי ואני, גלויי הראש היחידים. מדוע אף חילוני לא טורח להגיע להפגנה על נושא שלשם שינוי אינו במחלוקת? למה אף אחד מהם אינו מרגיש שהוא חייב לפולארד דבר מה? למה מלכתחילה כל היוזמה למענו יצאה מחוגים דתיים?
כי רק אצל הדתיים קיים בימינו חינוך לערכים, וראש החץ של הדתיים הם המתנחלים, כפי שאכן היה באותה הפגנה. מדוע? למה דווקא המתנחלים, אלו שלא חסרות להם צרות, הם אלו שצריכים לשאת על גבם מאבק הנוגע באותה מידה לכל אזרחי המדינה? למה עשרות אלפי ירושלמים לא הגיעו לאותה הפגנה וכמה מאות מתנחלים נאלצו לחזור בחושך לביתם בדרכים של יו"ש?
התשובה ברורה- הציבור הזה הוא שלוקח אחריות ולא מחכה ל"מנהיגים", כך בפעילות לאומית, בצבא, בהתיישבות, בעמידה בסכנות יומיומית של מגורים בלב החזית, וגם בפעילות בשכונות ועיירות פיתוח. הם אלו ש"מאזנים" את תופעות ההתפרקות והם נותנים דוגמה אישית ותקוה לכיוון שונה.
"סבורני כי ה"טוב" האמיתי של שנה או תקופה אינו תלוי במאורעות האובייקטיביים שחלו בהם, אלא באופן בו קיבלנו אותם ובתשובה אשר נשיב עליהם". מילים אלו של זאב ז'בוטינסקי מעמידות אתגר בפני כולנו. אותו חלק באוכלוסיה שיתן את התשובה הקולעת ביותר לתלאות העומדות היום בפנינו, הוא זה שבעתיד ינהיג את החברה והמדינה.
מוקדש באהבה והערצה למשפחת הרמלך, ה"שפיץ" של ראש החץ.