יש דברים בדו"ח ועדת אור שהתקשורת "גנזה". נוצר למשל הרושם שרק השוטרים ירו , לא המתפרעים. אולם ועדת אור מדווחת על ירי שוטרים בתמרה ובנצרת, ושוטר נפצע. ירי על היס"ם באזור נצרת עלית , ירי על מונית ליד כפר כנא ועל ניידת משטרה ע"י טייבה, ובלוד נורה יהודי ונפצע קשה. גם חמושים עצרו ערבים ושחררו אותם רק אחרי בדיקה על פי תעודות זהות שאינם יהודים.
יש לשבח את חברי הוועדה על הקפדנות והיושרה המדעית בה אספו את הפרטים מסמרי השיער של "מאורעות אוקטובר". עשרות היערות שהוצתו, האוטובוסים והמכוניות שננטשו והוצתו, הבנקים, תחנות האוטובוסים, בתי העסק, מוסדות הציבור שנשרפו , בתי כנסת בשפרעם וביפו שהושחתו , ספרי תורה שנשרפו, יהודים שהוכו בטירה, ביפו, בכפר כנא. נקודות משטרה שהותקפו בעראבה, בכפר יסיף, בעכו, המון ערבי שחיפש יהודים בקניון, במרכול, במסעדה, הסתער על שכונת הר-יונה בנצרת עלית, על מצפה עדי.
וסממני האנתיפאדה הפלסטינית: פנים רעולות, דגלי אש"ף ושריפת דגלי ישראל, בקבוקי תבערה וקלע-דוד עם כדוריות ברזל, "מוות ליהודים", חסימת כבישי הגליל, פגיעות בסמלי השלטון: רמזורים, עמודי תאורה, בתי דואר, ושוטרים.
והתזמון המדויק בין שתי האינתיפאדות: ב-30.9 מהומות בהר הבית, ערפאת מכריז שביתה כללית ופותח במלחמת הטרור. באותו היום - מהומות בכ-30 מקומות בגליל ובמשולש, שביתה כללית. בבת אחת נפתחה המלחמה משני צדי הקו הירוק. בו-זמנית דימם בקבר יוסף שוטר מג"ב מידחת יוסוף, ונפצעו בגליל עשרות שוטרים, ובהם מפקד מג"ב בגליל בנצי סאו.
הוועדה מאפיינת את המהומות כ"חסרי תקדים בחומרתם בכל ההיסטוריה של מדינת ישראל מאז הקמתה.. בפריסה הגיאוגרפית.. במספר המקומות בהם התרחשו בו-זמנית, במספר המתפרעים.. בעוצמה ובנחישות של מעשי האלימות". בעברית פשוטה: מרד.
ועל המניעים למרד : "עימות קוטבי בין שתי התנועות הלאומיות". תכניה וסמליה של המדינה מציינים להם את תבוסתם. ב-6 מלחמות רבים מהם "חשו אהדה לשאיפות הלאומיות שייצגו המשטרים הערבים"; "רובו המכריע מזדהה לחלוטין עם השאיפה להקמת מדינה פלסטינית". הזרם של מדינת-כל-אזרחיה והזרם האיסלמי, שניהם דורשים שינוי המסגרת המדינתית של ישראל.
ועוללות אוסלו: "הקמת מוסדותיה של הרש'פ על סממני הריבונות שלהם .. חיזקה בקרבם את ההזדהות הלאומית הפלסטינית". "העמדת אל-אקצה כנקודת מוקד", בניית המסגד באורוות שלמה ביוזמת ערביי ישראל. הקשר בין התנועה האיסלמית לחמאס, הצדקת האלימות, ידויי האבנים וחסימות הכבישים ע"י ההנהגה כ"טבעיים ולגיטימיים": "התפתחה תופעה של מתפרעים המחפשים את המשטרה כדי להתעמת עימה".
זה , ולחשכתו קשה להבין את המסקנות וההמלצות. הלקאת המשטרה, ההליכה לקראת הערבים ונזיפת הדרג המדיני על... פייסנות בלתי מספקת. הלא לא בשוטר שאולי ירה ללא הצדקה עסקינן. לשם כך די במח'ש. את היד הקשה של המשטרה ביקרה הוועדה, אך אילולא נהגה כך לפי תיאורי הוועדה בעצמה, כמה קרבנות יהודים היינו מונים?
המפתח לחידת הסתירה בין ממצאי הוועדה למסקנותיה מצוי בחלק של הדו"ח שזכה לסיקור תקשורתי, החלק העוסק בקיפוח המגזר הערבי. הדברים חשובים, ובוודאי נכונים, אך מה הקשר? הלא מניעי המרד המוצהרים היו לאומניים! מעולם לא פרץ מרד כזה בגלל "קיפוח", ומאידך למדנו שרמת חיים אינה תריס מפני קיצונות לאומית או דתית.
עירבוב מניע המרד עם "הקיפוח" מבטא כנראה את השקפתם הפוליטית של חברי הוועדה. בכך הם כשלו, והכשילו קשות את המדינה. כפי שהיום איש בעולם אינו יודע שבסברה ושתילה ערבים רצחו ערבים, כך ניתנה לאויבינו מתנת-חינם של הצגת המדינה, הממשלה והמשטרה כברברים - מול התפרצות של מחאה עממית שכביכול יסודה בקיפוח והפלייה.
מי שקורא את התיאור המצמרר של המרד רואה תמונה של היהודים ומדינתם כמותקפים. מי שקורא את המסקנות רואה אותם כתוקפנים.
תעודת עניות לכמה שרים, שמפחד התקשורת מיהרו לאמץ את הדו"ח עוד לפני שנידון בממשלה. ותעודת כבוד לחושים הבריאים של העם, שדחה את המסקנות בשתי ידיים.
יש לשבח את חברי הוועדה על הקפדנות והיושרה המדעית בה אספו את הפרטים מסמרי השיער של "מאורעות אוקטובר". עשרות היערות שהוצתו, האוטובוסים והמכוניות שננטשו והוצתו, הבנקים, תחנות האוטובוסים, בתי העסק, מוסדות הציבור שנשרפו , בתי כנסת בשפרעם וביפו שהושחתו , ספרי תורה שנשרפו, יהודים שהוכו בטירה, ביפו, בכפר כנא. נקודות משטרה שהותקפו בעראבה, בכפר יסיף, בעכו, המון ערבי שחיפש יהודים בקניון, במרכול, במסעדה, הסתער על שכונת הר-יונה בנצרת עלית, על מצפה עדי.
וסממני האנתיפאדה הפלסטינית: פנים רעולות, דגלי אש"ף ושריפת דגלי ישראל, בקבוקי תבערה וקלע-דוד עם כדוריות ברזל, "מוות ליהודים", חסימת כבישי הגליל, פגיעות בסמלי השלטון: רמזורים, עמודי תאורה, בתי דואר, ושוטרים.
והתזמון המדויק בין שתי האינתיפאדות: ב-30.9 מהומות בהר הבית, ערפאת מכריז שביתה כללית ופותח במלחמת הטרור. באותו היום - מהומות בכ-30 מקומות בגליל ובמשולש, שביתה כללית. בבת אחת נפתחה המלחמה משני צדי הקו הירוק. בו-זמנית דימם בקבר יוסף שוטר מג"ב מידחת יוסוף, ונפצעו בגליל עשרות שוטרים, ובהם מפקד מג"ב בגליל בנצי סאו.
הוועדה מאפיינת את המהומות כ"חסרי תקדים בחומרתם בכל ההיסטוריה של מדינת ישראל מאז הקמתה.. בפריסה הגיאוגרפית.. במספר המקומות בהם התרחשו בו-זמנית, במספר המתפרעים.. בעוצמה ובנחישות של מעשי האלימות". בעברית פשוטה: מרד.
ועל המניעים למרד : "עימות קוטבי בין שתי התנועות הלאומיות". תכניה וסמליה של המדינה מציינים להם את תבוסתם. ב-6 מלחמות רבים מהם "חשו אהדה לשאיפות הלאומיות שייצגו המשטרים הערבים"; "רובו המכריע מזדהה לחלוטין עם השאיפה להקמת מדינה פלסטינית". הזרם של מדינת-כל-אזרחיה והזרם האיסלמי, שניהם דורשים שינוי המסגרת המדינתית של ישראל.
ועוללות אוסלו: "הקמת מוסדותיה של הרש'פ על סממני הריבונות שלהם .. חיזקה בקרבם את ההזדהות הלאומית הפלסטינית". "העמדת אל-אקצה כנקודת מוקד", בניית המסגד באורוות שלמה ביוזמת ערביי ישראל. הקשר בין התנועה האיסלמית לחמאס, הצדקת האלימות, ידויי האבנים וחסימות הכבישים ע"י ההנהגה כ"טבעיים ולגיטימיים": "התפתחה תופעה של מתפרעים המחפשים את המשטרה כדי להתעמת עימה".
זה , ולחשכתו קשה להבין את המסקנות וההמלצות. הלקאת המשטרה, ההליכה לקראת הערבים ונזיפת הדרג המדיני על... פייסנות בלתי מספקת. הלא לא בשוטר שאולי ירה ללא הצדקה עסקינן. לשם כך די במח'ש. את היד הקשה של המשטרה ביקרה הוועדה, אך אילולא נהגה כך לפי תיאורי הוועדה בעצמה, כמה קרבנות יהודים היינו מונים?
המפתח לחידת הסתירה בין ממצאי הוועדה למסקנותיה מצוי בחלק של הדו"ח שזכה לסיקור תקשורתי, החלק העוסק בקיפוח המגזר הערבי. הדברים חשובים, ובוודאי נכונים, אך מה הקשר? הלא מניעי המרד המוצהרים היו לאומניים! מעולם לא פרץ מרד כזה בגלל "קיפוח", ומאידך למדנו שרמת חיים אינה תריס מפני קיצונות לאומית או דתית.
עירבוב מניע המרד עם "הקיפוח" מבטא כנראה את השקפתם הפוליטית של חברי הוועדה. בכך הם כשלו, והכשילו קשות את המדינה. כפי שהיום איש בעולם אינו יודע שבסברה ושתילה ערבים רצחו ערבים, כך ניתנה לאויבינו מתנת-חינם של הצגת המדינה, הממשלה והמשטרה כברברים - מול התפרצות של מחאה עממית שכביכול יסודה בקיפוח והפלייה.
מי שקורא את התיאור המצמרר של המרד רואה תמונה של היהודים ומדינתם כמותקפים. מי שקורא את המסקנות רואה אותם כתוקפנים.
תעודת עניות לכמה שרים, שמפחד התקשורת מיהרו לאמץ את הדו"ח עוד לפני שנידון בממשלה. ותעודת כבוד לחושים הבריאים של העם, שדחה את המסקנות בשתי ידיים.