התורה מצווה אותנו, לאהוב את ה'. על פניו. ציווי זה משמעו הגדרת הקשר שבין האדם לבין קונו, אולם חז"ל הבינו את הציווי הזה, במשמעות אחרת.
"...כדתניא:"ואהבת את ה' אלהיך" - שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה. פלוני שלמדו תורה, ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר: "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".
אבל מי שקורא ושונה ומשמש ת"ח ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה. פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו, ועליו הכתוב אומר: "באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו". (מסכת יומא ,דף פ"ו עמוד א').
שני דברים למדנו מדברי חז"ל: האחד, ביטויה של האהבה בין האדם לבין קונו, היא ביצירת מצב שבו שם שמים מתאהב בזכותו על ידי אחרים.
והדברים הללו צריכים ביאור, היכן כתוב הדבר בלשונה של תורה? הלא התורה ציוותה על האדם עצמו לאהוב את ה', ולא רמזה אפילו, על הצורך לדאוג להתאהבות שם שמים על ידי "צד ג'"?!
הפשט גנוז במשמעה של אהבה אמיתית. אדם האוהב דבר מסוים או אדם מסוים, חפץ שיכירו וידעו כולם את מעלתו של אותו הדבר. מי שאינו חפץ בכך, אין אהבתו שלימה. האוהב את ה', רוצה ששם שמים יוכר ויתאהב גם על ידי האחרים.
דבר שני למדונו חז"ל, שהשלב הראשון, על מנת לגרום לאהבת ה' על ידי האחרים, הוא בדוגמה אישית. עיקר הדבר, בתחום המידות והדרך ארץ: האם דיבורו בנחת עם הבריות, והאם משאו ומתנו בנחת עם הבריות? שהרי אז אומרות הבריות : "אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה".
אולם, מלאכת הקירוב וההשפעה מצריכה אהבה נוספת. נאמר על העבד העברי, המעוניין להישאר בבית אדונו, מעבר לשש השנים. התורה מצווה לרצוע את אזנו. רבן יוחנן בן זכאי פירש עניין זה כתוכחת מוסר לעבד :"אוזן זו ששמעה כי לי בני ישראל עבדים...". המסר לעבד הוא, שאין העבדות מושג רצוי בהשקפת התורה. אלא, שאם כך, תמהים אנו מדוע נבחר האדון דווקא לרצוע? הלא הוא שותף להמשך מצב העבדות, מדוע שהוא יוכיח את העבד?!
מסתבר שהתשובה מקופלת בכמה מילים: "אהבתי את אדוני". כשהאהבה קיימת בין המוכיח למי שאמור לקבל את התוכחה, סיכוייה גדולים יותר. ההשפעה מותנית בתחושה קשר, אהבה ואכפתיות: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
ואפשר שיש לחשוב על נקודה נוספת. הרב יצחק הוטנר זצ"ל כתב: "הלחץ הפנימי לעליה תמידית בתורה ועבודה, ממעט את גודל השמחה האצורה בעובדה הפשוטה של "היות יהודי", בלי מדרגות מיוחדות של עליה... והרי זו חובה מיוחדת על העובד, שהרדיפה אחרי השגת המדרגות לא תחליש בקרבו את השמחה הכלולה במצב של היות יהודי בלי מדרגות".
כולנו יודעים, לגבי עצמנו, שקיימת סתירה פנימית. כשרצוננו לעלות, גורר אותנו לפעמים לקדרות. שכן תחושת הצורך בשינוי, גורמת לנו לחשוב שאיננו טובים. והעצבות תמנע את העלייה...
כך גם הדברים לגבי זולתנו.
פעמים נפגעת תחושתו של הזולת, מרצוננו להציע לו שינוי. אסור לנו לעשות זאת בצורה פוגעת ומזלזלת הגורמת לו לחוש שאינו במדרגה ראויה. וממילא למנוע אותו מלרצות להשתנות. ככל שנשכיל לעשות זאת מתוך אהבה (אמיתית לקודשא בריך הוא). מתוך אהבה אמיתית לזולתנו. ומתוך כבוד והערכה כלפיו. נזכה בעזרת ה' שיהיה שם שמים מתאהב על ידינו.
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב.
"...כדתניא:"ואהבת את ה' אלהיך" - שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה. פלוני שלמדו תורה, ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר: "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".
אבל מי שקורא ושונה ומשמש ת"ח ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה. פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו, ועליו הכתוב אומר: "באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו". (מסכת יומא ,דף פ"ו עמוד א').
שני דברים למדנו מדברי חז"ל: האחד, ביטויה של האהבה בין האדם לבין קונו, היא ביצירת מצב שבו שם שמים מתאהב בזכותו על ידי אחרים.
והדברים הללו צריכים ביאור, היכן כתוב הדבר בלשונה של תורה? הלא התורה ציוותה על האדם עצמו לאהוב את ה', ולא רמזה אפילו, על הצורך לדאוג להתאהבות שם שמים על ידי "צד ג'"?!
הפשט גנוז במשמעה של אהבה אמיתית. אדם האוהב דבר מסוים או אדם מסוים, חפץ שיכירו וידעו כולם את מעלתו של אותו הדבר. מי שאינו חפץ בכך, אין אהבתו שלימה. האוהב את ה', רוצה ששם שמים יוכר ויתאהב גם על ידי האחרים.
דבר שני למדונו חז"ל, שהשלב הראשון, על מנת לגרום לאהבת ה' על ידי האחרים, הוא בדוגמה אישית. עיקר הדבר, בתחום המידות והדרך ארץ: האם דיבורו בנחת עם הבריות, והאם משאו ומתנו בנחת עם הבריות? שהרי אז אומרות הבריות : "אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה".
אולם, מלאכת הקירוב וההשפעה מצריכה אהבה נוספת. נאמר על העבד העברי, המעוניין להישאר בבית אדונו, מעבר לשש השנים. התורה מצווה לרצוע את אזנו. רבן יוחנן בן זכאי פירש עניין זה כתוכחת מוסר לעבד :"אוזן זו ששמעה כי לי בני ישראל עבדים...". המסר לעבד הוא, שאין העבדות מושג רצוי בהשקפת התורה. אלא, שאם כך, תמהים אנו מדוע נבחר האדון דווקא לרצוע? הלא הוא שותף להמשך מצב העבדות, מדוע שהוא יוכיח את העבד?!
מסתבר שהתשובה מקופלת בכמה מילים: "אהבתי את אדוני". כשהאהבה קיימת בין המוכיח למי שאמור לקבל את התוכחה, סיכוייה גדולים יותר. ההשפעה מותנית בתחושה קשר, אהבה ואכפתיות: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
ואפשר שיש לחשוב על נקודה נוספת. הרב יצחק הוטנר זצ"ל כתב: "הלחץ הפנימי לעליה תמידית בתורה ועבודה, ממעט את גודל השמחה האצורה בעובדה הפשוטה של "היות יהודי", בלי מדרגות מיוחדות של עליה... והרי זו חובה מיוחדת על העובד, שהרדיפה אחרי השגת המדרגות לא תחליש בקרבו את השמחה הכלולה במצב של היות יהודי בלי מדרגות".
כולנו יודעים, לגבי עצמנו, שקיימת סתירה פנימית. כשרצוננו לעלות, גורר אותנו לפעמים לקדרות. שכן תחושת הצורך בשינוי, גורמת לנו לחשוב שאיננו טובים. והעצבות תמנע את העלייה...
כך גם הדברים לגבי זולתנו.
פעמים נפגעת תחושתו של הזולת, מרצוננו להציע לו שינוי. אסור לנו לעשות זאת בצורה פוגעת ומזלזלת הגורמת לו לחוש שאינו במדרגה ראויה. וממילא למנוע אותו מלרצות להשתנות. ככל שנשכיל לעשות זאת מתוך אהבה (אמיתית לקודשא בריך הוא). מתוך אהבה אמיתית לזולתנו. ומתוך כבוד והערכה כלפיו. נזכה בעזרת ה' שיהיה שם שמים מתאהב על ידינו.
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב.