"רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". ריבוי התורה ומצוותיה ניתנו לאדם כדי לסייע לו להגשים את שלמותו. כמו שכתב הרמב"ם (סוף הל' תמורה): "ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק, מגדול העצה, לתקן הדעות וליישר המעשים".

אבל עד שהאדם מבין זאת, הוא עדיין מפקפק: האם המטלות והדרישות העומדות לפני הן ביכולתי או מעבר ליכולת האנושית שלי. וכנגד זה אומרת התורה לאדם: "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא". הדבר ביכולתך, והוא כל כולו תלוי באדם עצמו בלבד ככתוב: "כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו".

התורה מתייחסת כאן לשלוש הפעולות הכוללות את תפקודו של האדם: מחשבה, דיבור ומעשה, והאדם, אם ידע להשתמש בהם נכון יביא את עצמו אל שלמותו. יסוד נוסף אנו יכולים ללמוד ממה שהתורה מביאה את שלושתם בנשימה אחת ככתוב: "בפיך ובלבבך לעשותו", שעל האדם לדאוג שלא תהיה סתירה בין כל אחד משלושת הכוחות הללו - שדיבורו של האדם יהיה מתאים למחשבתו, ולא תהיה סתירה בין המעשה למחשבה, אלא תהיה הרמוניה חיובית בין הפנימיות של האדם למעשה החיצוני שלו.

כמו שכתב רבינו בחיי בהקדמות לספרו "חובות הלבבות": שהאדם צריך שהצפון והגלוי שבו יהיו שווים ושקולים בעבודת ה', וכאן הוא מזכיר את השלושה: "עד שתהיה עדות הלב והלשון האברים שוה". ההתאמה הזאת של כל חלקי האדם היא התמימות שעליה ציותה התורה: "תמים תהיה עם ה' אלקיך".

לא רק בחיי הפרט, אלא גם בחיי הנישואין יש חשיבות להרמוניה שבין משאלות הלב וההתנהלות המעשית של האדם. דבר זה אנו לומדים מהתיאור של הנביא הושע (ב, כא-כב) את המרכיבים של הזוגיות המושלמת, וכך אמר הנביא: "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט, וארשתיך לי בחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'".

על דברי הנביא הללו נשאלו כמה שאלות: האחת, מדוע את האירוסין שהוא מצב זמני בין הרווקות לנישואין, מתאר הנביא כמצב תמידי, "לעולם"? שנית, מדוע כפל הנביא את דבריו: צדק לעומת משפט, וחסד לעומת רחמים? ושלישית, מדוע האמונה, שהיא לכאורה חשובה יותר, נאמרה בסוף?

הנביא, בסדר הזה ובפירוט הזה, ביקש ללמדנו כי שלמות הזוגיות של הבעל והאשה בנויה משני חלקים: האחד הוא הצד האידיאלי הרוחני של קשר הנישואין, שאותו מאפיינת תקופת האירוסין, התקופה שבה בני הזוג חיים בנפרד באהבה אידיאלית ללא מחויבויות, ואחר כך באים הנישואין שבהם הזוגיות עומדת במבחן יום-יומי של חיים משותפים בצוותא.

במורכבות הזו, מה שנותן לחיי המשפחה את הקביעות וההתמדה הוא דווקא הקשר האידיאלי שקיים מתקופת האירוסין, וכוונת הנביא שימשיך גם בתקופת הנישואין כמו שאמר: "וארשתיך לי לעולם". אלא שהמרכיב האידיאלי בלבד אין בכוחו להבטיח שהקשר הזוגי יתקיים לאורך ימים, שלא ישחק בעקבות החיכוכים והמשברים שבחיי היום-יום.

אם בני הזוג לא ידעו להתחשב זה בזה, להגיש זה לזה בכל הלב את הסיוע והעזרה שהם זקוקים לה, ללא ההתחשבות הזאת לא יוכלו חיי המשפחה להחזיק מעמד. לכן בא הנביא ומוסיף שמלבד האידיאליות של תקופת האירוסין יש צורך להקפיד לא רק על ההסכמים המחייבים שבמסגרת הזוגיות, אלא בעיקר יש צורך גם לנהוג לפנים משורת הדין,

ועל כך אומר הנביא: "וארשתיך לי בצדק ובמשפט, וארשתיך לי בחסד וברחמים". ה"צדק" הוא דבר המחויב מן הדין אלא שהוא תיאורטי ברמה המופשטת, ואילו ה"משפט" הוא הגשמת הצדק בפועל בחיים המעשיים, ושניהם חייבים להימצא בחיי הנישואין. ומאחר שהאדם מקיים את אשר הוא מחויב, צריך הוא לדעת שבחיי הזוגיות שלו חייב הוא לנהוג גם לפנים משורת הדין, שהוא ה"חסד" וה"רחמים" - החסד כתכונה פנימית בלב, ואילו ה"רחמים" הם ההטבה ברמה המעשית, עשיית החסד בפועל.

כאשר חיי הנישואין מושתתים על ההרמוניה הזו של הרוחניות המופשטת עם המעשה בפועל, אזי הם הבסיס לבית של תורה, שיתקיים בו גם "וארשתיך לי באמונה". בית נאמן היודע את ה' כמו שמסיים הנביא: "וידעת את ה'".


המאמר מופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .